סעיף ב - 1106

אמירת ההגדה בשבת הגדול

הת' מאיר חיים בריקמאן

תלמיד בישיבה

מקור המנהג לאמור ההגדה בשבה"ג, וקושיות הגר"א

א. המקור הראשון לענין אמירת ההגדה בשבת הגדול הוא בספר מנהגים לר' יצחק אייזיק מטירנא[1], (שהובא בדרכי משה להרמ"א[2]) וז"ל "ובמנחה שלו [של שבת הגדול] אומרים עבדים היינו וכו' עד לכפר על כל עונותינו אפילו אם חל בי"ד ואין אומרים ברכי נפשי משכיל לאסף".

וכן הוא בהגהות הרמ"א על שו"ע הב"י[3] וז"ל "והמנהג לומר במנחה ההגדה מתחילת עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו[4] ופוסקים לומר ברכי נפשי".

ובביאורי הגר"א[5] נתן טעם להמנהג (שכתב הרמ"א שיש) לומר ההגדה בשבת הגדול "שמאז התחיל הגאולה". אבל ממשיך "אבל הוא דבר שאינו, דהא מפורש במכילתא סוף פרשת בא, שומע אני מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך כו'".

דעת אדה"ז בנידון

ב. אבל עיין בשו"ע אדה"ז[6] שכתב "נוהגין במדינות אלו שבשבת הגדול במנחה אין אומרים ברכי נפשי אלא אומרים עבדים היינו וכו' לפי שבשבת הגדול היתה התחלת הגאולה והנסים ואפילו שבת הגדול הוא ערב פסח אומרים עבדים היינו[7]".

היינו שאדה"ז כתב אותו טעם שכתב הגר"א למה שנוהגים לומר ההגדה בשבת הגדול, אבל להלכה ס"ל דלא כהגר"א (שמסיק שאין לאומר ההגדה משום דהא מפורש בעבור זה וכו') אלא ס"ל שיש לאומרה.

וצ"ל במה פליג אדה"ז על סברת הגר"א.

ביאור על זה ששבת הגדול הוא התחלת הגאולה והנסים

ג. וי"ל כ"ז, ובהקדים הבנת ביאור דברי אדה"ז בהא שכתב שהמאורעות דשבת הגדול הם "התחלת הגאולה והנסים"[8] ע"פ מה שכתב אדה"ז בסעי' א' וז"ל "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים היה מקחו מבעשור לחודש כמו שכתוב בעשר לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו' ואותו היום שבת היה שהרי ה' בשבת יצאו ישראל ממצרים כמ"ש בסי' תצ"ד[9] וכיון שט"ז בניסן היה בה' בשבת א"כ עשרה בניסן היה בשבת וכשלקחו ישראל פסחיהם באותו שבת נתקבצו בכורי אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה זה הם עושין כך אמרו להם זבח פסח לה' שיהרוג בכורי מצרים הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש מהם שישלחו את ישראל ולא רצו ועשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם וזהו שכתוב למכה מצרים בבכוריהם[10] וקבעו נס זה לזכרון לדורות[11] בשבת וקראוהו שבת הגדול".

וזלה"ק של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו[12] על דברי אדה"ז "והרי לכאורה אין כאן אלא עוד נס בשייכות ליציאת מצרים, והרי כבר היו לפנ"ז כל המכות שהביא הקב"ה על המצרים, וכן התחלת הגאולה היא לכאורה מראש השנה שאז "בטלה עבודה מאבותינו במצרים".

וי"ל שכוונת אדה"ז שהנס דשבת הגדול נחשב כהתחלת היציאה בפעול ממצרים (וכן מ"ש "והנסים" היינו הנסים הקשורים עם היציאה בפועל) כלומר, גודל הנס דשבת הגדול אינו (רק) בזה שנהרגו הרבה מצרים ("למכה מצרים בבכוריהם"), אלא בעיקר בכך שבכורי מצרים דרשו ותבעו "שישלחו את ישראל" עד שבגלל זה "עשו הבכורות עמהם מלחמה", ומפני נס זה נחשב זה התחלת היציאה ממצרים[13].

[ומאחר] . . שנס זה הוא "התחלת הגאולה והנסים" לכן יש "מנהג שבת הגדול" שמתחילים לומר בשבת זו "עבדים היינו" (ע"ד שאומרים בליל ט"ו ניסן)", עכלה"ק.

ביאור דעת הגר"א והיעב"ץ

ד. וי"ל שטענת הגר"א ע"ז הוא[14] ע"ד מה שכתב היעב"ץ[15] וז"ל "נמצא בספר מנהגים שלנו, שאומרים במנחה דשבת זה ההגדה מתחלת עבדים היינו כמובא בהגה דש"ע, וכן מנהג פשוט במדינת אשכנז. ותמהתי על זה מעודי כי עושים בזה הפך מה שאנו אומרים כאן בזה ההגדה, שהרי מבואר בה יכול מר"ח כו' יכול מבע"י תלמוד לומר בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, א"כ מניין להוסיף על המצוה. אפילו לכשתמצי לומר שלא בא אלא לומר שאינו חובה, מ"מ מאין הרגלים להקדים. ועוד מפשט הלשון משמע שיש קפידא בדבר שלא לאמרה אלא דווקא בשעה שיש מצה ומרור[16] . . וצ"ע מהיכן יצא מנהג זה, ומה טעם יש בו, שעכ"פ צריך למצוא סמך למנהג".

ובסידורו[17] "מדומה אני שהקפידו שלא להקדים אמירת ההגדה[18] . . משום דקעבר אבל תוסיף, לכן תמהתי על מנהג אשכנזים במנחה דשבת הגדול".

היינו שהיעב"ץ סבר (וכנראה שכן הוא סברת הגר"א) שזמן אמירת ההגדה הוא דווקא בליל ט"ו בניסן ותו לא, ויש איסור לומר ההגדה קודם זמנה משום "בל תוסיף".

תירוץ קושייתם ע"פ דיוק בלשון אדה"ז

ה. ולכן י"ל שמשום זה שינה אדה"ז[19] מלשון הרמ"א שכתב "המנהג לומר במנחה ההגדה מתחילת עבדים היינו" אלא כתב "נוהגין במדינות אלו שבשבת הגדול במנחה . . אומרים עבדים היינו וכו'" היינו שאדה"ז השמיט תיבת "ההגדה"[20].

וי"ל שהוא משום שאדה"ז רצה להדגיש שאין אומרים אותו בתור הגדה (והגדת לבנך[21]) אלא אומרים עבדים היינו וכו' (שבח והודה להשי"ת)[22], כי אה"נ (שאפשר לומר) שאין לומר ההגדה קודם זמנה משום בל תוסיף וכיו"ב, אבל פשוט שבד"א אם הוא מתכוון לומר ההגדה, אבל אם אינו מתכון לומר ההגדה, אלא אומר פסוקים ומאמרי חז"ל שנמצאים גם בההגדה (בתור שבח והודיה להשי"ת וכיו"ב), אין איסור בזה כלל[23]. – כי האם יש איסור ללמוד (או לומר) אותם הפסוקים ומאמרי חז"ל המובאים בההגדה כל השנה חוץ מליל הסדר[24]?!

וא"כ נפלה קושיית היעב"ץ והגר"א.

[וי"ל שזוהי כוונת קודשו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו במה שכתב[25] (לאחר שהביא דברי הרמ"א) וזלה"ק "בשו"ע אדה"ז (ולבוש): עבדים היינו וכו' (בלי תיבת "ההגדה"). וראה ביאורי הגר"א שם סק"ב".עכלה"ק.

היינו שכ"ק אדמו"ר מעיר ע"ז שאדה"ז (והלבוש) השמיט(ו) תיבת "ההגדה" וכתב "וראה ביאורי הגר"א שם סק"ב", היינו שעי"ז מתורץ קושיות הגר"א, כנ"ל[26]].

מנהג חב"ד בנידון

ו. בנוגע למנהג חב"ד בענין אמירת ההגדה בשבה"ג כתב בשער הכולל[27] וז"ל "בשו"ע אדמו"ר סימן ת"ל כתוב בשם הרמ"א שנוהגין במדינות אלו לאמר בשבת הגדול במנחה עבדים היינו אבל בסדור השמיט זה (כי לא ציין כמו בשארי סדורים ע"כ אומרים בשבת הגדול) גם בפע"ח ומשנת חסידים וסדור האריז"ל ליתא וכן הגר"א ז"ל בביאורו כתב שלא לאמרו משום שבמכילתא סוף פ' בא כתוב יכול מר"ח כו' אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך".

אבל עיין בקונטרס הסידור להגרא"ח נאה[28] שהביא מה שכתב לו הרה"ח ר' אלטר שימחאוויץ ממה ששמע מהר' ישראל לעווין (נעוולער) שאדמו"ר מוהרש"ב לא הי' שבע רצון מדיוקו של הרב א"ד לאוואט (בעל שער הכולל), ואמר שמזה שאדה"ז לא הכניס בההגדה שבסידורו "עד כאן אומרים בשבת הגדול" אין ראי' שאין לאומרה בשבת הגדול "וסיים הרר"י שבפועל הי' כ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב] נבג"מ נוהג להגיד עבדים היינו בשה"ג . . [ו]כ"כ בהתמים חוברת ג'[29] מרן כ"ק אדמו"ר שליט"א [אדמו"ר מוהריי"ץ] (משה"ג תרס"ב) וז"ל אחרי כן אמר הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב] עבדים היינו וגו' ואמר כי גם אנכי אומר אותו עמו".

וכן כתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בתחילת ההגדה[30] וזלה"ק "בשבת הגדול אחר מנחה אומרים עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו, לפי שאז היתה התחלת הגאולה והניסם (שו"ע ס"ס ת"ל) וכן נוהגים (ודלא כמ"ש שער הכולל)", עכלה"ק.

ז. וי"ל שהטעם שאין לדייק מהשמטת אדה"ז בסידור הוא, כי פשוט שזה שיכולים לדייק מהשמטת הסידור הוא רק כשאדה"ז מזכיר הענין אבל השמיט פרט מסיום[31], אבל אם לא הזכיר ענין כלל, אין להביא ראי' מזה (כי י"ל שסמך על זה שכתבו בשו"ע[32]). ולפי הנ"ל שבשבת הגדול אין אומרים ההגדה רק אומרים עבדים היינו וכו' (שנמצא גם בההגדה) אין לאדה"ז להכניס בההגדה "עד כאן אומרים בשבת הגדול" ולכן אין לדייק מזה שאין לאומרה בשבת הגדול[33].

 

 


[1]) עמ' ד' (מהדורת אמשטרדם תס"ב).

[2]) סי' ת"ל.

[3]) שם.

[4]) בדרכי משה הוסיף הרמ"א "אפי' חל בי"ד", כבספר מנהגים לרי"י מטירנא.

[5]) ס"ק ב'.

[6]) סי' ת"ל סעי' ב'.

[7]) וכן כתב הלבוש בסוף סי' ת"ל וז"ל "במנחה שלו אין אומרים ברכי נפשי, אלא אומרים עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו, מפני שהיתה בו התחלת הגאולה והנסים".

[8]) והנה ראיתי בליקוטי מהרי"ח (סדר שבת שלפני הפסח) שביאר דברי הלבוש (וגר"א בביאורו על הרמ"א, וכן הוא בשוע"ר כבפנים) – שבשבת הגדול "היתה בו התחלת הגאולה והנסים" - ע"פ מש"כ בספר באר מים חיים (פ' נצבים בא"ד אתם נצבים וכו') ע"פ דברי הזוה"ק שכל שיתא יומין מתברכין מינה. כלומר, כל הברכה שיש בששת ימי המעשה, הכל הוא מכוחה של השבת, ובשבת כבר נזרעו הזרעים של כל מה שעתיד לקרות במשך השבוע שלאחר מכן, נמצא לפי"ז שבשבת שלפני היציאה ממצרים כבר נזרעו זרעי היציאה מעבדות לחירות, ולכן נקראה אותה בשם "שבת הגדול" כיון שכבר בשבת הושרשו שרשי החירות והגאולה.

ולפי"ז מבוארים דברי הלבוש (ואדה"ז והגר"א) במה שכתב(ו) שבשבת הגדול כבר היתה בו התחלת הגאולה והניסים, ועל כן יש ענין גדול לספר בו ביציאת מצרים ע"י אמירת ההגדה.

אבל לפי זה לכאורה היה צריך לקרוא כל שבת הקודם למועד שנקבע משום נס כגון חנוכה ופורים, שבת הגדול, ולא מצינו שנוהגים כן אלא בהשבת קודם שבועת וסוכת – ואפילו "מנהג זה לא נתפשט בכל תפוצות ישראל, ועוד והוא העיקר – שלא נזכר בשו"ע, כי אם ש"שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול" (ספר השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 384 הערה 7).

אבל עיין בשיחות קודש תשל"א (ח"ב עמ' 105) וז"ל "עפי"ז איז שוין אויך פארשטאנדיק דער מנהג חב"ד אז מ'זאגט די הגדה שבת הגדול, ווארום שוין פון ר"ח קען מען אויפטאן די ענינים, ועאכו"כ שבת הגדול וואס דעמאלט איז "מיני מתברכין כולהו יומין", אויך די טעג פון פסח, קען מען דעמאלט זיכער אויפטאן די ענינים פון יצי"מ", ואכ"מ.

[9]) סעי' א'.

[10]) תהלים קל"ו, י'.

[11]) והנה ראיתי בשו"ת בית דוד (לר' יוסף דוד בן שבתי משאלונקי - סי' קמ"ב) וז"ל "יש לדקדק מה דין יוצא מזה שנזקק הטור ז"ל לכתבו כי אין דרכו של הטור ז"ל לכתוב אלא דבר שיוצא דין ואפשר לומר לפי שמצוה הוא לזכור ניסי האל ית' ובקריא שבת הגדול נזכר הנס לכן כתב אותו שהוא כמו דין ואעפ"י שלא נמצא דין זה לא במקרא ולא בגמ' מ"מ הוא מנהג כמ"ש הכלבו וכל דבר שיש בו סרך מצוה והוא מנהג הוי דין לכך כתב קורין אותו שבת הגדול כלו' נוהגין שקורין אותו שבת הגדול וראוי לעשות כן מפני המנהג".

וי"ל שזה מדוייק בלשונו הזהב של אדה"ז בזה שכתב שהטעם שקורין אותו שבת הגדול הוא "לזכרון לדורות", וכן הוא בשיחות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בכ"מ.

[12]) לקו"ש חלק ל"ז עמ' 10.

[13]) ובהערה 26 שם "ראה גם ביאורו הגר"א לשו"ע שם סק"ב שכ' הטעם על דברי הרמ"א שאומרים ההגדה "שאז התחיל הגאולה והנסים".

[14]) בספר מועדי קדשך (סי' מ') ביאר טעם הגר"א ע"פ מה שכתב בירושלמי (פרק ערבי פסחים הלכה ו') וז"ל "כתיב פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו את ה' התנדבו ראשי עם, כשהקב"ה עושה לכם ניסים תהיו אומרים שירה. היתבון [=יש להקשות] הרי גאולת מצרים [ופרישו בקרבן העדה ופני משה ששאלת הירושלמי היתה, מאי טעמא בני ישראל לא אמרו שירה בשעת יציאתם ממצרים] שניא – שהיא תחילת גאולתן [הירושלמי מתרץ, שיציאת מצרים לא היתה אלא תחילת הגאולה כיון שגמר הגאולה היתה לאחר שעברו את הים, ואז אכן אמרו שירה, אבל אין אומרים שירה על תחילת הנס]" עכ"ד הירושלמי.

ולכן רצה לתרץ שמאחר שההגדה הוא הודאה (כמו שכתב האבודרהם שהגדה הוא מלשון הודאה ושבח לקב"ה, ולכן) אין מקום לאומרה בשבת הגדול שהוא רק התחלת הנס.

אבל אינו מובן כלל, כי הלא גם ליל ט"ו אינו סיום הנס, (כמו שהביא הוא בעצמו מהירושלמי), ויתירה מזו בד"א שאין אומרים שירה עד סיום הנס, בשנה ראשונה שאינו בטוח שהנס יתרחש, משא"כ בשנים שלאח"ז (ע"ד הא שכתב כ"ק אדמו"ר בנוגע לג' תמוז – עיין תו"מ התועדויות תשמ"ה ח"ד עמ' 2354) ולכן אומרים הודיה בליל ט"ו (בההדגה (לבד מהענין של והגדת לבנך) ובהלל וכו'), וה"ה בשבת הגדול.

[15]) מור וקציעה סימן ת"ל.

[16]) עיין בהגדה שלמה (במובא פרק כ"ג) שהביא מדברי הראשונים שהזכירו לשון חיוב, כגון רש"י (בפירושו להגש"פ), מחוזר וטרי, פירוש הריטב"א להגש"פ וברשב"ץ (יבין שמועה מ, ד).

ומסיק (בהגדה שלמה שם) שמזה ראי' נגד היעב"ץ והגר"א, ומוכח לכאורה כמ"ש וכמשמעות הרמ"א (ואדה"ז). אבל לא זכיתי להבין איך זה קושיא על דבריהם, כי גם היעב"ץ סבר שיש חיוב בליל ט"ו, ואדברה משום שיש חיוב לאומרה בליל הסדר אין לאומרה בזמן אחר משום איסור בל תוסיף (כשמפרט בסידורו, המובא בקטע הבא).

[17]) בשער השיר (פירושו על ההגדה) ד"ה "בעבור זה" על קטע יכול מר"ח.

[18]) וההמשך שם הוא "(עכ"פ בערב פסח ודאי לא שפיר כדרך שיש קפידה על אכילת מצה מבעוד יום, ה"נ מילתא חדתא חביבא, ויהבו דעתייהו ושמעו, משא"כ אם הרגילה על לשונו מבעוד יום, כבר נזדקנו הדברים ואין הנפש מתפעלת ממנו כל כך, עם שבודאי אין לאסור למוד הבנתה מבעוד יום, אדרבה לדעתי מצוה רבה היא לטרוח מקודם לירד לעמוקה, וכך נאה וראוי לכל ירא שמים באמת לעיין בה תחלה, אך לא יוציאנה בשפתיו בקריאה ממש כסדרה שתהא שגורה על פיו, מטעם הנ"ל הברור בעיני, ועוד)".

[19]) והלבוש, המובא בהערה 7.

[20]) ובאמת כן הוא בספר מנהגים לרי"י מטירנא (הובא בתחילת אות א') ובדרכי משה (סי' ת"ל).

[21]) וכן יש לדייק מזה שאדה"ז לא הביא טעמו של המהרי"ל (בהלכות שבת הגדול) "דיש לחזור ההגדה של פסח עם הנערים בשבת הגדול".

[22]) להודות להשי"ת על הנסים שעשה בשבה"ג, שהם "התחלת הגאולה והנסים", ע"ד שאומרים בליל ט"ו ניסן, אבל לא בתור הגדה (והגדת לבנך).

[23]) כי שלא בזמנה לדברי הכול אינו עובר על בל תוסיף אלא א"כ נתכוון לשם מצוה (ר"ה כ"ח ע"ב), ועיין מש"כ הרמב"ם בסוף מנין המצות בנוגע תקנת חכמים כגון מקרא מגילה, ונר חנוכה (וכן בנוגע לשאר התקנות) ע"ש.

[24]) ובשבת הגדול אינו אומרו לבנו, אלא אמרו לבינו לבין עצמו כדי להודות להשי"ת, וע"ע בראשונים שציינו בהערה 16 שכתבו שבעבור זה מלמדנו "שאין אתה חייב להגיד לבנך עד שתראה לו באצבע וזה הוא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך" (לשון רש"י), ועוד הלא אינו אומר שלשה הדברים – פסח מצה ומרור – שאם לא אמרם לא יצא ידי חובתו, ועיין לקו"ש חלק ט"ז (עמ' 216 הערה 35), שמלשון הראשונים משמע דזה שלא יצא ידי חובתו היינו מצוות סיפור יציאת מצרים.

ומה שכתב היעב"ץ (הובא בהערה 18), ש"לא יוציאנה בשפתיו בקריאה ממש" משום ש"מילתא חדתא חביבא, ויהבו דעתייהו ושמעו, משא"כ אם הרגילה על לשונו מבעוד יום, כבר נזדקנו הדברים ואין הנפש מתפעלת ממנו כל כך", עיין מש"כ בחת"ס על התורה ריש פרשת צו, שהלא אומרים שמע ישראל פעמיים בכל יום, ואמרים אותו כאילו היום תחלת קבלת עול מלכות שמים.

בסגנון אחר: אין לדמות אמירת ההגדה לאיסור אכילת מצה בער"פ, כי הן אמת שאצל מצה שייך החשש שאם אוכלה בער"פ לא יתאווה אליה בהסדר כשלא היה אוכלה (כנראה בחוש), כי הו"ע שקשור אם הנאת גופו, משא"כ אמירת ההגדה, (כנ"ל ע"ד קריאת שמע).

ועוד י"ל באו"א, דלפי מש"כ אדה"ז שאין לקריאה זו שם "הגדה", וע"פ ביאור החילוק בין זכירת יצי"מ בכ"י למצוות סיפור יצי"מ שהיא דוקא בדרך שאלה ותשובה, ובעת שהמצה ומרור מונחים לפניך, שענינו לחיות מחדש את יצי"מ כו' כידוע, מתורצת בפשיטות קושיית היעב"ץ, באופן דקושיא מעיקרא ליתא (מבלי שנזדקק לתי' החת"ס): דאימתי קיים חשש שהדבר כבר לא יהיה חדש בעיניו, כאשר עושה את אותו הדבר ב' פעמים, משא"כ בנדו"ד, שהקריאה בשבת הגדול, וההגדה בליל הסדר הם ב' ענינים שונים לגמרי, ובודאי שאין לחוש לכך שבליל הסדר - כאשר הוא חי מחדש את יצי"מ, בדרך שאלה ותשובה ועם המצה ומרור מונחים לפניו - "לא תהא הנפש מתפעלת ממנו כ"כ".

[25]) לקו"ש חלק ל"ז עמ' 12 בשוה"ג על הערה 49.

[26]) שו"ר בספר הגדה כהלכה שדייק כן בלשון אדה"ז. וכנראה אישתמיטתי' דברי כ"ק אדמו"ר הנ"ל.

[27]) פרק מח סעי' א'.

[28]) עמ' כ"ט.

[29]) עמ' כ"ד.

[30]) בקטע השלישי והאחרון של שבת הגדול.

[31]) ע"ד הא שכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, מבאר (בנוגע לתשליך) שזה שאדה"ז משמיט פרט מסיום בסידורו, הוא בדיוק, ומוכח שסבר שאין הלכה כמותו (נדפס בשיחות קודש תש"ל עמ' 31 ואילך), וע"ד הא שכתבנו (בגליון א'קה עמ' 53) בנוגע לעטרה בטלית שאדה"ז מבאר דינים בנוגע עשיית ציצית וטלית ומשמיט הפרט של עשיית עטרה.

[32]) ע"ד הא שאדה"ז לא הזכיר בסידורו שאין לאכול חמץ משך ימי הפסח, וכהנה רבות.

[33]) ויתירה מזו י"ל שבכוונה השמיטו אדה"ז מסידורו ולא הכניסו בההגדה כדי שלא יחשבו בטעות שאומרים אותו בתור הגדה, כנ"ל.