כללי - 750 [גליון]

הערה בדיני בורר בשו"ע אדה"ז

הרב דוב טברדוביץ

ראש מכון לסמיכה לרבנות - תות"ל כפ"ח

בגליון תשמז ביארנו עוד כמה סעיפים בשו"ע אדה"ז סי' שיט, ועתה נביא המשך וסיום ההערות.

בסעיף כב ממשיך רבינו, שגם אם היתה כוונתו כדי לזרוק את החלבון, היה איסור רק כאן, כיון שרגילים האנשים להשליך את החלבון, לכן נראה כפסולת. אבל בחתיכות קטנות וגדולות, אין שום איסור להוציא את הקטנות, דאפילו אם משליכם לאשפה אינו נראה כבורר פסולת, כיון שרגילים לאכול את הכל והכל מין אחד.

והנה בשני סעיפים אלו כותב רבינו שחלבון וחלמון הם מין אחד, וכן דעת הרבה פוסקים. ויש שסוברים שמכיון שיש חילוק מסויים ביניהם, נחשבים כשני מיני אוכלין, אך כאמור דעת רבינו שנחשבים למין אחד [כיון שבכללות מין אחד הם. וכבר הזכרנו לעיל, שלכאורה סובר רבינו שגם בשר צלוי ומבושל נחשב כמין אחד, כיון שאין חילוק גדול ביניהם].

בסעיף כג כותב רבינו שאסור לסנן תולעים שאסורים באכילה, גם על ידי סודר, דכיון שאין ראויין לאכילה כלל, דינם כפסולת גמור שאסור גם בשינוי. ויש פוסקים שסבורים, שאם אין האנשים מקפידים בזה מצד עצמם [וכגון שאוכלים באם יש שם תולעים שמותרים באכילה], אז אין איסור גם לברור תולעים האסורים, כיון שמצד האנשים אין זה פסולת, ורק שהתורה אסרה, אין זה נחשב לפסולת. אבל דעת רבינו, שכיון שאין המשקה ראוי לאכילה בלי הסינון, יש כאן תיקון גמור ואיסור בורר מן התורה. [ואפ"ל ששורש המחלוקת הוא, שלדעת המקילים גדר בורר הוא מצד תיקון המאכל לצורך האדם, ומכיון שמצד צורך האדם כשלעצמו אין מפריע לו מה שיש שם תולעים אלו, אין כאן איסור. אבל רבינו סובר שיסוד האיסור הוא מצד תיקון החפצא בעצמו, וכיון שאין החפצא בעצמו ראוי לאכילה כשיש בו תולעים, יש כאן בורר גמור].

 בסעיף כד כותב רבינו, שאם נפלו זבובים לכוס לא יוציאם לבדם שאז זה בורר, אלא יוציא מהמשקה עמהם שאז אינו נראה כבורר. ובסידור בהלכתא רבתא לשבתא אוסר רבינו להוציא באופן זה, כי יש בזה חשש חיוב חטאת ואיסור סקילה ח"ו. וכמו שמביא בקצות השולחן הטעם לחומרא, כיון שרגילים לשפוך את כל מה שיש בכף, אם כן נראה הכל כפסולת, ונמצא שבירר אוכל מן הפסולת, שאסור. [ורבינו מוסיף בסידור, וכן אם נפל לקערה שיש בה רוטב, ולכאורה מה חידוש יש בקערה יותר מבכוס. ונראה, שבקערה שיש בה רוטב יש יותר חשיבות לרוטב מאשר משקה בכוס, והיתה סברה שבזה אין נראה כמוציא פסולת, שאולי כוונתו להשתמש ברוטב שמוציא, לכן מדגיש רבינו שגם זה אסור כי גם ברוטב רגילים לשופכו].

ולפי זה לכאורה, גם במאכל מוצק יהיה איסור כשזורקים את האוכל שמחובר לפסולת. למשל, תוית ניר שדבוקה על החלה, אסור להסירה גם כשמסיר מעט מהחלה עמה, דכיון שרגילים לזרוק את הכל, נראה כבורר פסולת מתוך האוכל, ואין היתר אלא אם לוקח חתיכה גדולה שרגילים לאוכלה ולא לזורקה, שאז אין כאן בורר פסולת מתוך האוכל, שהרי מוציא פסולת ביחד עם האוכל מתוך האוכל. [ולכאורה באופן כזה מותר גם במשקה, כגון שמוציא הזבוב בכף גדולה, שאז אין רגילים לשפוך את מה שבתוכה שסמוך לזבוב, ומכיון שאין שופכים אותו, נחשב כמוציא אוכל ופסולת ביחד שמותר].

 ורבינו בסידור אומר, שאין היתר אלא לנפוח ולקרב את הזבוב לדופן הכוס, ואז לשופכו [עם מעט מרק. כ"כ בקצות השולחן, כי אז מצרפים גם את השיטה שמתירה כשמוציא עם מעט מרק. ואולי יש לבאר בזה, שאפילו שלדעת רבינו בסידורו אין מועיל קצת המרק שנמצא בכף, שכיון שרגילים לשופכו נחשב הכל כפסולת; מכל מקום, בכוס זה מועיל, כי אינו נחשב לפסולת, כי רק מעט הרוטב שבכף – כיון שקצת נפרד מן התבשיל בעודו בסיר, והוא עם הכף שיש בה זבוב, הרי שהכל שם נמאס, ולכן נחשב הכל כפסולת ואסור להוציאו כנ"ל. אבל כשזבוב נמצא בכוס, הרי אין מעט המרק שסביבו נפרד משאר המרק שבכוס, ואינו מאוס, ולכן נחשב ברגע שפיכתו כאוכל, וממילא אין כאן בורר, כיון שמוציא ביחד אוכל ופסולת מתוך האוכל].

והנה רבינו כתב שמותר לנפח עליו ברוח פיו ולקרבו לדופני הכוס. ומה שלא כתב רבינו שיקרבו בידים ממש, מובן, שהרי יש בזה איסור מוקצה (גם שלא ירימו בידיו ורק שידחפנו ביד, נקרא זה מטלטל מוקצה).

ומכל מקום מוכח מזה שאין ברירה בעצם הזזת הזבוב לקצה הכוס, וכמו שכתב בספר איל משולש שכיון שלא הפרידו מן האוכל, אינו בורר כלל. ויש שרצו, לפי סברה זו, להתיר להזיז בגדים שתלוים בקולב כדי לברור בגד הראוי לו, שלכאורה כשמזיז בגד שאינו רוצה בו הרי הוא מוציא פסולת, ומכל מקום יש שרצו להקל, כי אינו מפרידם מן התערובת, לכן אינו נקרא בורר. ומכל מקום יש לדון בדבר, כיון שעל ידי הסרת כל בגד מן התערובת הוא ממעט בתערובת, ונמצא שמשפר את הדבר הראוי שהסיר חלק מהתערובת לגמרי. מה שאין כן זבוב, כל זמן שהוא בכוס הוא נחשב מעורב בכל הכוס, כי המשקה שבכוס מתערב מאליו כל זמן שעודו בכוס, וצ"ע.

 בסעיף כה כותב רבינו, שהמחבץ, דהיינו שלוקח חלב ונותן בו קיבה כדי להחמיצו, חייב משום בורר, שהרי הפריד הקום – שהוא הקרום המוצק, מן החלב. וכן אם נתן הקום בתוך כלי גמי – מין עשב שיש בו נקבים דקים שדרכם נוטפים המים, ונשארה הגבינה המוצקת למעלה, הרי זה תולדת בורר אוכל מתוך פסולת בכלי, וחייב. ואף שהכל מין אחד והכל אוכל, מכל מקום כיון שהם דברים לחים שמתערבים יפה והוא מפרידן, יש בזה משום בורר כמו במפריד אוכל מפסולת. מדברי רבינו נראה, שבדברים שמתערבים היטב יש יותר פעולה בבורר, כי בשני דברים נפרדים אין זה משנה את גוף הדבר, ואילו כאן משנה את גוף הדבר, שהרי היה כמו דבר אחד ומפרידו לשניים. ולכן יש כאן בורר אפילו שהכל מין אחד והכל אוכל.

ומכל מקום משמע מדברי רבינו, שזה נקרא בורר אוכל מתוך הפסולת ולכן אסור רק בכלי, אבל ביד מותר. וכמו במוציא שומן מן החלב שנזכר בסעיף יח. ואף שכאן הוא מעורב ממש, מותר ביד כי אינו דרך תיקון [ועוד אפשר שאם יש אפשרות להוציא ביד, אם כן משמע מזה שאינו מעורב ממש ולכן מותר].

בסעיף כו כותב רבינו, שאם גבנו ועשאו גבינה, חייב משום בונה. שכל המקבץ חלק אל חלק ודיבק הכל עד שנעשה גוף אחד, הרי זה תולדת בונה.

ומשמעות הדברים, שאם נתקשה ונעשה גוש מוצק אחד, חייב משום בונה. ויש לשאול, הרי רבינו פסק לעיל בסימן שיג סי"ט, שאין בנין וסתירה בכלים [וכל שכן באוכלים]. ויש לומר שיסוד הקולא שם, מבואר שם בדברי רבינו, שהוא מפני שיש אפשרות לפרק הבנין. אבל כאן שאי אפשר לפרק כמו שהיה [כי אם יפררו יהיה זה גבינה מפוררת, ולא כמו שהיה קודם שהיה נכלל בחלב], ובלשון רבינו כאן שיעשה גוף אחד, הרי זה תולדת בונה.

בסעיף כז כותב רבינו, שנותנין שומשומין ואגוזים לדבש ובלבד שלא יחבצם בידיו. כלומר, שמותר ליתנם לדבש, אף שהם נדבקים מאליהם, אם אינו מדביקם בידיו. [וכאן יש לדון מדוע מותר, והרי גורם שיתחברו יחד. ואולי כשאינו עושה בידים אינם מתקשים כל כך, ואין זה נקרא בונה].

בסעיף כח כותב רבינו, שאסור ליתן שמרים במשקה כדי להעמידו, אף על פי שראוי לשתותו בשבת, מפני שעל ידי כן יורדים גם שמרי המשקה עצמו לשולי הכלי, והרי זה תולדת בורר כמו המחבץ. כלומר, שהוא גורם להפריד החלק המוצק מן המשקה, וזה אסור מדין בורר כמו המחבץ. [ויש לשאול, הרי לעיל משמע שכל האיסור הוא כי זה בורר בכלי, וכאן אין כלי שבורר. ואולי השמרים הם כעין כלי, הואיל והם מיוחדים לפעולה זאת, לכך הרי הם כמו בורר בכלי].

בסעיף כט כותב רבינו הרוקק ברוח והרוח מפזר הרוק, חייב משום זורה. ולהאומרים שכל מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה, אף כאן פטור אבל אסור מדברי סופרים, אפילו אינו מתכוין לכך אלא שהוא פסיק רישיה ולא ימות.

כלומר, שאם יורק במקום רוח חזק שהוא פסיק רישיה שיתפורר הרוק ברוח, חייב משום זורה, ולשיטה שניה יש על כל פנים איסור מדרבנן. כי לשיטת רבינו [והוא מדברי רמ"א כאן], גדר זורה הוא פירור של הרוק לחתיכות הרבה. ובמשנה ברורה סקס"ז מקיל, וסברתו כהפוסקים שסוברים שגדר זורה הוא הפרדת הפסולת מהאוכל, ולכן בענין זה שאין כאן פסולת ואוכל, אין איסור. אבל רבינו פוסק שגדר איסור זורה הוא מפני הפירור של גוש אחד, ולכן אסר ברוק.