כללי - 746 [גליון]

הערה בדיני בורר בשו"ע אדה"ז

הרב דוב טברדוביץ

ראש מכון לסמיכה לרבנות - תות"ל כפ"ח

בגליון העבר ביארנו עוד כמה סעיפים בשו"ע אדה"ז ס' שיט ועתה נמשיך בזה.

בסעיף יא כותב רבינו שאין ליתן במים את האוכל ופסולת המעורבים, כדי שהמים יפרידו את הפסולת.

וידועה השאלה באחרונים, האם מותר לשטוף פירות שיש עליהם (הרבה) עפר. האם נקרא זה דרך ברירה, או שאינו דרך ברירה אלא דרך ניקוי האוכל. ולכאורה אין רבינו מביא כלל שיש שאלה בזה, ורק לתתו במים שיצוף או שירד הפסולת אסור, וכן פסק בקצות השולחן להתיר.

ובסוף הסעיף כותב רבינו, שמותר לתנם בכברה אע"פ שהפסולת נופל דרך נקבי הכברה ונמצא מתברר מאליו. וידועה השאלה בזה, מדוע לא נאסר בזה מדין בורר. והנה בקצות השולחן מציין, שבסימן שכד ס"א מתיר רבינו ליטול תבן בכברה וליתנו לתוך האבוס, כיון שאינו מכוין לכך ולא פסיק רישיה הוא, מותר. ומדייק הקצות השולחן, שמזה משמע שדעת רבינו שרק כשאינו פסיק רישיה שיפול שם הפסולת אז מותר ליטלו, אבל אם הוא פסיק רישיה אסור. ודלא כירושלמי, שמתיר כל זמן שאינו מוציא כל הפסולת.

אבל לכאורה יש לדייק בדברי רבינו, שכאן כתב ונמצא מתברר מאליו, משמע שטעם ההיתר כיון שמתברר מאליו ואינו מברר בידים; ואילו בסימן שכד ס"א מפרש רבינו, שהטעם להתיר כיון שאינו מכוין לכך ולא פסיק רישיה הוא, מותר.

 ומשמע ששם יש היתר אחר מאשר כאן.

ונראה ששיטת רבינו [כשיטת כמה פוסקים (והובאו בספר איל משולש]), שבזמן שאינו עושה בידים ואין לו כוונה לברור, מותר, ולכן כאן מותר, כלשון רבינו שנמצא מתברר מאליו.

אבל בסימן שכד שנוטל את התבן בידיו ומוליכו לאבוס, הרי זה כמברר בידיו ממש, ולכן ההיתר הוא רק כשאינו פסיק רישיה ואינו מתכוון לכך. וכן משמע בלשון רבינו בסימן שכד, שמתחיל: אין כוברין את התבן בכברה כדי שיפול המוץ, משמע שרק לכבור דהיינו לנער – אסור, אבל ליתן אינו דרך ברירה כלל, ומותר; ורק גבי להוליך לאבוס שהוא מנערו בידים ודומה לבורר ממש, שם צריך לההסבר שאינו פסיק רישיה ואינו מתכוין לכך, וצ"ע.

בסעיף יב מתיר רבינו לתת מים על משמרת שהיו בה שמרים מלפני שבת כדי שיחזרו צלולים לזוב. פירוש שימסו השמרים ויזובו, כי אין כאן בורר מתוך השמרים, אלא גורם שימס השמרים, ובמים ודאי שאין בורר כי הם ראוים לשתיה בלי הסינון.

 בסעיף יג אומר רבינו שיש שלש סוגים. פסולת גמורה שאין אפשרות לשתותה, יש בזה בורר גמור מן התורה כדרכו כגון במשמרת, ומדרבנן אסור גם בשינוי כגון בסודרין; פסולת שאפשר לשתות על ידי הדחק בלי סינון, אסור מדרבנן לסננו במשמרת, ומדאורייתא מותר כי אינו נחשב כפסולת הואיל וראוי על ידי הדחק בלי סינון [וכמו שכתב רבינו בסעיף ד, שדבר שראוי לאכילה בשעת הדחק אינו פסולת מן התורה, ורק מדרבנן נחשב פסולת], ויש מתירים לסנן בשינוי על ידי סודרים, ויש אוסרים וטוב לחוש לדבריהם, וגם להמתירים משום בורר, יש שאוסרים משום ליבון, ששריית בגד זהו כיבוסו – במשקה שמנקה כגון יין או מים צלולים, אבל במשקה שאין מנקה כגון יין אדום, מותר לשיטת המקילים; ואם ראוים לשתיה לרוב בני אדם בלי סינון, מותר לסננם אפילו במשמרת, ואפילו משקה המלבן מותר, שאין ליבון במשמרת שמיוחדת לכך ואינו מקפיד על נקיונה.

ומשמע מדברי רבינו שאם היא ראויה לשתיה לרוב בני אדם בלי הסינון, אין בזה איסור כלל אפילו אם הוא רגיל להקפיד לסנן תמיד. והנה בביאור הלכה בס"י ד"ה הואיל, מביא שהפרי מגדים אוסר באדם איסטניס שהוא מקפיד שלא לשתות בלי סינון, אבל בדברי רבינו אין מוזכר כלל שיש לחשוש לזה. וההסבר נראה, כי יסוד מלאכות שבת הוא תיקון החפצא בעצמו, ואין חשיבות לתיקון לאדם פרטי מסוים, לומר שלכן יקרא מלאכה וחפץ מתוקן. ולכן סובר רבינו שאין שום חשש אם ראוי לאכילה לרוב בני האדם, גם אם הוא אדם איסטניס.

בסעיף יד מתיר רבינו לסנן יין מגתו אפילו במשמרת, כיון שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין, הרי הכל נחשב כגוף אחד ואין כאן בורר אוכל מתוך הפסולת, וגם הוא ראוי לשתיה בלי הסינון, ודרכו בכך בשעת הגיתות.

והנה כאן יש לדקדק בדברי רבינו שכתב שני ענינים. א' שביין מגתו הכל נחשב כגוף אחד ואין כאן בורר פסולת מתוך האוכל, וגם מוסיף שרגילים אז לשתות יין עם השמרים. ובביאור שני ענינים אלו נראה, כי אם היו נחשבים לשני מינים, היה איסור בכל ענין, שהרי זה כשני מינים מעורבים והוא רוצה מין אחד, שיש בזה משום בורר כנזכר בסעיף ה. ולכן מבאר רבינו, שכיון שלא נפרשו השמרים מן היין, נחשב הכל כמין אחד. ואחר כך מוסיף, שלכאורה, כיון שמקפיד להסיר השמרים, אם כן משמע שהשמרים הם פסולת, ואם כן צריך לאסור משום מוציא פסולת מן האוכל; ולכן מוסיף רבינו, שאין זה נחשב לפסולת, כיון שרוב בני האדם שותים עם השמרים (ואע"פ שהוא מקפיד, אין איסור בדבר כנ"ל).

[ואולי מכאן למד רבינו שאין לאסור בגלל ההקפדה של אדם פרטי, וכנ"ל, ואולי לכן כתב רבינו דבריו בסדר זה. שהרי לכאורה, היה צריך להתחיל שאינו פסולת כיון שרוב בני האדם שותים עם השמרים, ואחר כך להוסיף שגם אינו נחשב כשני מינים, כיון שלא נפרש עדיין מן היין, כי הרי השאלה הפשוטה היא שזה פסולת. אלא כנ"ל שזה ודאי רואים בעין, שאין מקפידים לסנן יין מגתו, ולכן מובן שאינו פסולת.

ורק שיש מקום לשאול שיחשב כשני מיני אוכלים אחד יין והשני שמרים, שהרי בשני מינים אסור להוציא את המין שאין רוצים אפילו ביד, וכל שכן במשמרת; ועל זה מתרץ רבינו, שכיון שלא נפרש הכל, נחשב למין אחד.

ועדיין יש מקום לשאול, שהרי הוא מקפיד בכך שלכך הוא מסנן להוציא את השמרים; ועל זה מתרץ רבינו, שכיון שרוב בני האדם אינם מקפידים בכך, אין כאן בורר ואין מתחשבים בדעת היחיד כנ"ל].

בסעיף טו אומר רבינו שגם ביין מגתו לא יעשה שקע בסודר כדי לסנן, כי זה דומה למלאכה של סינון [הגם שבמקרה זה אין שייך כלל מלאכה, שהרי הכל מין אוכל אחד כנ"ל], אלא ישפוך עליו והוא ישקע מאליו, לשנות מדרך החול.