סעיף ז - 739

ידו של אדם הוי מקום פטור

הת' מ"מ זילבערשטיין

תלמיד בישיבה

בשו"ע אדה"ז סימן שמז סעי' ז כותב וז"ל: העומד בפנים ופשט ידיו  . .  אפי' הן למטה מעשרה הן מקום פטור לד"ה  . .  שאין ידו נגררת אחר גופו להיות רה"י כמוהו הואיל והן ברשויות מחולקות וגם אינו כר"ה שהיא בתוכה הואיל ואגודה בגופו העומד ברה"י לפיכך הוא מקום פטור (ומה שאסור לו ואפי' לאחר ליתן חפץ לידו מר"ה שיכניסנו לרה"י  . .  איסור זה הוא משום גזירה שמא יבוא לעשות בעצמו עקירה מר"ה והנחה ברה"י שאסור מד"ס לגרום הכנסה מרה"ר לרה"י אפי' דרך מקו"פ  . .) אבל אם הוציא חפץ בידו מרה"י אפי' אם נחה ידו תחילה באויר ר"ה אין זו חשובה הנחה במקו"פ . .  שהנחה על היד אינה חשובה הנחה אלא לחפץ שהונח עלי' ממקו' אחר אבל חפץ שהיה עליה' בתחיל' ברשות זו . .  כיון שאין הושטה זו חשובה כאן הנחה ליד עצמה . .  ה"ה שאינה חשובה הנחה לחפץ שבה  . .  וי"א וכו' עכ"ל. והוא מהרא"ש עירובין פרק י סי' ו. ובתוס' שם דף כ' ד"ה לא יעמוד.

וצ"ב, דהנה בשבת ג, א בענין זה עקר וזה מניח דהוי שנים שעשאוה פריך והא איתעבידא מלאכה מבייניהו. ותי' דכתיב בעשותה, העושה את כולה ולא העושה מקצתה. ומובא בשו"ע שמז, א, אבל אסורים לעשות כן מדברי סופרים שמא יבוא כל אחד ואחד לעשות מלאכה שלמה בשבת.

והנה, לפי דברי אדה"ז הנ"ל, מאי מקשה הש"ס "והא איתעבידא מלאכה מבינייהו", דכיון דעקר מידו של חבירו הרי עקר ממקו"פ. וכן, אמאי אסרו משום שמא יעשה מלאכה שלמה, הרי מבואר בסעיף ז דהוי גזרה שמא יבוא לעשות בעצמו עקירה ברה"ר והנחה ברה"י שאסור לגרום זה אפי' דרך מקו"פ, וכנ"ל בדברי אדה"ז.

יש שתירצו דבגמ' עסקינן בדידו לא נח כלל (ועקר מידו בשעת הילוכו), ולא מקרי הנחה במקו"פ. וכמבואר בתוס' ד"ה אגוז (ה, ב) דאם נותן על אדם כשהוא מהלך לא חשיב הנחה.

אבל נראה דדוחק לפרש הגמ' רק במקרה זה שידו לא נח. ועוד, דבפשטות אין הדרך כן – לקחת חפץ מידו של חבירו בשעת הילוכו.

ויש לבאר זה, ובהקדים. דהנה כשמביא בשו"ע (סעיף א) את הסוגיא דאיתעבידא מלאכה כו', מביא רק את המקרה שאחד עקר מרשות זה, והשני עקר מידו והניח. הגם שבמשנה מובא עוד מקרה – שאחד עקר והניח ביד חבירו והלה עשה הנחה.

 ובסעיף ז (שהנחה ביד חבירו מקרי הנחה במקו"פ) מביא רק את המקרה הב' הנ"ל.

והביאור בזה, דהנה ידו של אדם הוי מקו"פ (כנ"ל), ולכן במקרה הב' שהניח ביד חבירו הוי הנחה במקו"פ. אבל במקרה הא' דעקר מיד חבירו, כיון שלא היתה כאן הנחה לגבי הראשון (כמבואר בארוכה בס"ז) ה"ה דהעקירה אינה עקירה ממקו"פ.

ז.א. שמחלקים בין עקירה מיד חבירו והנחה ביד חבירו. דבעקירה, כיון שלא היתה כאן הנחה, הרי גם העקירה אינה עקירה, וכנ"ל. משא"כ בהנחה (שהוא מניח עכשיו ביד חבירו) הוי הנחה (ואם יעקור הוי עקירה).

ואולי יש להוסיף ולבאר עוד בזה. דהנה הא דיד הוי מקו"פ הוא משום דאינו יכול להיות רה"י – ליגרר אחר גופו, שה"ה ברשות אחר. וגם אינו רה"ר דהרי היד אגודה בגוף. ולכן הוי מקום פטור (לא משום שכן הוא בעצמו, אלא) דאין לו דינים דרה"י ורה"ר והוי דבר פטור. ולכן כשהניח ביד חבירו, הניח במקו"פ. אבל בהוציא ידו מלאה, דלגבי המוציא אינו מונח, נמצא שיש לו דין מסויים. לכן כשחבירו עקר, אינה עקירה ממקו"פ. וצ"ע בכ"ז.

ולפי כ"ז מובן הא דבסעיף א' כשמביא הסוגיא דאיתעבידא מלאכה כו' מביא רק את המקרה דעקר מיד חבירו, שהרי לא עקר ממקו"פ. משא"כ כשהניח ביד חבירו הוי ידו מקו"פ, ואין שייך להקשות והא איתעבידא מלאכה מבינייהו.

אבל עדיין אינו מובן, דבפשטות קושיית הגמ' היא על כל המקרים של זה עקר וזה מניח. ועצ"ע.