סעיף ט - 742
הנחה בדע"ד בשיטת אדה"ז
הרב שמואל זייאנץ
ר"מ בישיבת תות"ל - חובבי תורה
הנה אדה"ז לא הביא במפורש דעתו האם צריך הנחה ועקירה בדע"ד או לא ואם יש חילוק בין רה"י לר"ה ובין עקירה להנחה (כפי שסוברים כמה ראשונים). הענין מובא בדרך אגב במג"א בסוף סימן שמז.
כמה ראשונים פסקו כמימרא דר"ח דנעץ קנה ברה"י וזרק ונח ע"ג חייב. וביארו דברה"י כל דהו סגי (רשב"א ז, ב. גיטין עט, א. הריטב"א ז, ז. והגהות אשר"י שם).
הנה בשיטת הרמב"ם נראה שפסק ברפי"ג מהל' שבת דצריך עקירה והנחה מע"ג מקום דע"ד. ובפשטות משמע דאין חילוק בין רה"י לר"ה. וכמה הקשו שלכאורה זה סתירה למה שהעתיק בפי"ד הי"ז דין דר"ח דנעץ קנה כ"ש ברה"י וזרק ונח ע"ג חייב ולמה לא ביאר כן בריש פי"ג. ובראש יוסף בדף ז הוכיח מהלכה אחרת שדעת הרמב"ם הוא דצריך הנחה ע"ג דע"ד גם ברה"י. ולכן מפרש שמה שהרמב"ם העתיק דין דר"ח כוונתו לקנה דע"ד (ואשמעינן דעולה עד לרקיע).
והנה גם אדה"ז העתיק דין דר"ח בסי' שמה ס"ט "אויר רה"י הוא רה"י ֺעד לרקיע ולכן אם נעץ קנה ברה"י אפי' גבוה מאה אמה, על גביו רה"י". והוסיף, " . . וכן כל מה שיש ברה"י בין רחב בין קצר . . דינו כרה"י, שכן דרך לבנות ברה"י עליות זו למעלה מזו קטנות וגדולות".
והנה אין לומר בדעתו כפי שהעמיס הראש יוסף על הרמב"ם דהרי מפורש שגם "קצר" דינו כרה"י ובפשטות דיתחייב בזה כשהניח שם, ולכאורה מכאן ראיה דאין הנחה צריך מקום דע"ד לכה"פ ברה"י לשיטת אדה"ז.
אבל אפשר לומר דאין זה ראיה, דהרי מפרש הטעם שכן "דרך לבנות . . עליות . . ". וכן דין דר"ח מדובר בנעיצת קנה. וא"כ אולי אפשר לומר שכוונתו ב"כל מה שיש ברה"י בין רחב בין קצר . . " הוא ע"ד נעץ וע"ד "בנין" ושהוא חלק מרה"י עצמה, וכיון שהוא חלק מרה"י והרה"י עצמה היא דע"ד לכן כל מה דקבוע ונעוץ ובנוי שם הרי זה נחשב כרה"י וכדע"ד מטעם זה.
ועיין בר"ן על הרי"ף בדף זה שהוא ביאר בשיטת ר"ח דאינו סותר דין דצריך דע"ד לחייב, כיון דנעץ קנה שהוא ברה"י עצמה, אבל באדם עצמו שהוא ברה"י שאינו רה"י עצמה בעינן הנחה דהיא דע"ד.
ולכאורה כוונתו ע"ד הנ"ל: דדברים הקבועים ובנויים ונעוצים ברה"י הרי הם נעשים חלק מהרשות עצמה ולכן לא צריך דע"ד. משא"כ דברים הנמצאים שם (דאע"פ דבטלים אצלה אבל כיון דאינם חלק ממנה אינם נחשבים כמקום דע"ד (ועד"ז ברמב"ן ז, ב. ובמאירי – בסגנון אחר קצת).
ואולי אפשר לומר עד"ז בשיטת רבינו דכוונתו לומר דכל דברים הקבועים שם הם רשות היחיד עצמה.
אבל אין זה נכון, דהרי: א) פשטות המילים "כל מה שיש ברה"י . . " כולל אפי' הדברים דאינם קבועים ונעוצים ובנויים שם. ב) הרי כותב כאן אודות "דינו כרשות היחיד", והיינו שיש לו "הדין" של הרשות, והרי ברור הוא, דאין דבר אחר חולק רשות בתוך רה"י וכמפורש בסוף סע' כה דכותב "ולד"ה אין מ"פ ברה"י אלא כל מה שיש ברה"י הוא רה"י". דכותב כאן ע"ד הנ"ל כל מה "שיש" וכוונתו כאן כוללת מה שמדובר בריש הסע' שם "דבר מסויים כגון ראש עמוד העומד בכרמלית . . ", והיינו גם בדברים שאינם קבועים ונעוצים ובנויים בקרקע.
אבל אעפ"כ אפשר לומר שכוונת אדה"ז כאן היא רק לעניין הרשות ד"כל מה שיש ברה"י הרי הוא רשות היחיד". אבל אין ראיה מזה שכוונתו גם למקום דע"ד, ושנאמר שכל הנמצא בתוכה כאילו מונח בקרקע.
אלא שלגבי דין דר"ח שהקנה נעוץ בקרקע הרי הוא חלק ממקום הקרקע ונחשב למונח במקום דע"ד. אבל בדברים שאינם קבועים שם אפשר לומר דאינם מקום דע"ד. (וכן בשו"ע ס' שמה ובמג"א שם אפשר דכוונתם הוא רק בנוגע לדיני רשות ולא דיני חיוב, ודלא כהמחצה"ש והמשנ"ב שם דמפרשים דהשו"ע והמג"א פוסקים דאין צריך דע"ד ברה"י).
וא"ת א"כ למאי נ"מ פסק רבינו ד"כל מה שיש ברה"י דינו כרה"י" באם אין החפצים נחשבים למונחים שם?
וי"ל: הא דאין חפץ מונח בפחות מדע"ד אפשר לומר דהוא רק בנוגע להנחה המחייבת אבל בנוגע להנחה המבטלת עקירה ראשונה אפשר דהיא נחשבת למונחת (ועיין באבנ"ז או"ח קלט דאכן סובר כן) ואפשר דמה שמונח בכל מה שיש ברה"י נחשב למונח בכדי לבטל עקירה ראשונה ולפוטרו כו', אבל לחייבו צריך דע"ד (או דבר שנעוץ ובנוי שם שנעשה חלק ממנה כו').
ועוד יש להביא קצת ראיה מדברי אדה"ז בסי' שמז סע' ז דמדובר אודות דין היד הפשוטה לרשות אחרת, וכולל בזה " . . או א' משאר אבריו . . " והדיעה הא' היא שהיא נחשבת למ"פ והמניח לתוכו נחשב למניח במ"פ, אע"פ דאפשר שאין לשאר אברים דע"ד. (והא דנאמר בגמ' "דידו של אדם חשובה לו כדע"ד" מפרש בראש יוסף דהוא רק לידו ובפיסת היד ולא לשאר אברים). אבל גם מזה אין ראיה שהרי זהו הנחה לבטל עקירה הראשונה, וגם בפחות מדע"ד הרי"ז נחשב להנחה.
אבל להעיר מלשונו בדיעה השניה שם (דיש נפק"מ לחיוב כמבואר שם) "וי"א שידו הפשוטה לרשות אחרת הרי היא לגמרי כאותו רשות . . וה"ה לא' משאר אבריו" אבל בההמשך הל' הוא: "ומה שהפושט ידו מרשות לרשות וחפץ בידו אינו חייב . . ". וכן כשמסיק לדיעה זו: "לפיכך אם שלשל ידו למטה מג"ט . . חייב" אינו מפרשו בשאר אברים.
ואפי' נאמר שפשטות כוונתו היא שהחיוב הוא גם לשאר אבריו י"ל דאין להביא ראיה לענין דע"ד: דכיון דהא דחייב הוא משום "שכל פחות מג' סמוך לארץ הוא כארץ, וכאילו נחה ידו בארץ עצמה וידו היא כאותה רשות לגמרי", במילא יש לומר הא דנחשב הנחה לחייב כשמונח בשאר אברים דאינם דע"ד הוא משום שהוא כמונח בארץ (אלא דאין סברא זו מוכרחת: דאפשר דכוונת אדה"ז היא רק שהיד נחשבת כמונחת ע"ג קרקע אבל לא שהחפץ נחשב כמונח בקרקע).
(ויש להעיר עוד לכללות הענין דצריך הנחה דע"ד, מהא דאדה"ז ביאר הא דפשט העני ידו לפנים והוציא דחייב גם כשלא הניחו דכיון דנגרר אחר גופו הרי הוא כאילו מונח בארץ. אבל הרי גם הרמב"ם נותן הסבר זה והרי הוא פוסק מפורש בפי"ג מה"ש דצריך דע"ד. ואכמ"ל בכ"ז).
נמצא שהדבר סתום. ויש סברא לכאן ולכאן, אלא שיש נטייה לפרש סתימתו דאין צורך בדע"ד כדי לחייב, כיון שהיה לו לפרש שהא דחייב על עקירה והנחה הוא רק בדע"ד. (הגם דיש לנטות גם להיפך, דכשהעתיק דין דר"ח לא פסק שחייב כשנח ע"ג (הגם שהזכיר ענין החיוב בסי' שלאח"ז – שמז). ויש לדחות דכאן מדובר בדיני רשות ולא בדיני הוצאה).