סעיף ו - 744

ברוב עם הדרת מלך, ובדברי אדה"ז בזה

(ובשיטת הרמב"ם דבעה"ב מדליק עבור כל בני הבית למהדרין מן המהדרין)

הרב שמואל זייאנץ

ר"מ בישיבת תות"ל - חובבי תורה

הנה יש להעיר לתקנת חכמים דמהדרין ד"נר לכל או"א", כפי המובן בפשטות שכל או"א מדליק נר לעצמו (ואינו סומך עצמו על נר בעה"ב), מפסק דין אדה"ז או"ח סי' ריג סע' ו' דמבואר שם " . . שהוא נעשה שליח לכולם להוציאם י"ח וכאילו כולם מברכים ברכה אחת היוצא מפי המברך שפיו כפיהם . . וה"ה בברכות המצות כשכולם מקיימים המצוה ביחד כגון שמיעת קול שופר או מגילה מצוה שא' יברך לכולם . . וכן אם יושבים בסוכה אחת אבל אם רצו לקיים כ"א המצוה בפ"ע ולברך לעצמן הרשות בידם כגון שיקרא כ"א המגילה לעצמו אם אין שם עשרה או שיתקע לעצמו ומ"מ טוב שיקרא א' לכולם לקיים ברוב עם הדרת מלך אע"פ שאין חיוב בדבר שאין לחייב אדם שיקיים מצוה המוטלת עליו ע"י ֺשליח כשיכול לקיימה בעצמו . . ".

ונראה מדברי קדשו: א) שגם בקיום המצוה, אם אפשר לקיימם כולם ביחד ע"י קריאת המגילה ע"י א', טוב יותר לעשותו כן משיעשה ע"י עצמו (אע"פ שבזה יש מעלת מצוה בו יותר מבשלוחו). והיינו לא רק לגבי (מצות ה)ברכה יש מעלה והידור של ברוב עם, אלא גם בקיום המצוה כשיכול לעשותה ברבים ע"י א' יש בו מעלה דברוב עם. (וגם: שלא רק כשאוכלים סעודה ביחד ונעשים כגוף א' דאז צריך שיברך א' לכולם משום "ברוב עם", אלא אפי' לקיום המצוה עצמה, שכנ"ל יש מעלה כשעושה בעצמו יותר מבשלוחו, אעפ"כ מעלת "ברוב עם" גובר ולכן מוטב שיקרא א' המגילה לכולם משיקרא כאו"א לעצמו).

ב) ועד"ז נראה ממנו בנוגע לתקיעת שופר, שגם בזה כשיש ברירה שיתקעו כאו"א לעצמו או ע"י א' לכולם, משמע ממנו דמוטב שא' יתקע לכולם. ואע"פ שאינו אומר בפירוש בנוגע לתקיעת שופר (שא' יתקע לכולם) רק בנוגע לקריאת מגילה, אעפ"כ, כיון שהתחיל לפנ"ז באומרו ש"הרשות בידם . . ליתקע לעצמו", משמע שה"טוב" לקיים "ברוב עם" קאי גם אתק"ש.

והיינו אע"פ שבשני עניינים אלו יש מעלת דמעשה המצוה, דקריאת המגילה ומעשה דתקיעת שופר1 ומצוה בו יותר מבשלוחו אעפ"כ מעלת והידור דברב עם הדרת מלך נעלית יותר ולכן מוטב שיקרא א' לכולם ויתקע א' לכולם.

ומקורו דאדה"ז הוא ממג"א בסי' תרפט: דבמחבר שם ס"ה כותב "ואם כולם יודעים כ"א קורא לעצמו". והמג"א שם סק"י מצדד לומר שיש עדיפות ומעלה כשא' קורא לכולם וכולם שומעים ממנו דברוב עם הדרת מלך. ובמ"ב שם מביא דהא"ר ומטה יהודה פוסקים כהמחבר דכ"א יקרא לעצמו.

והנה יש לעיין קצת בנוגע לנר חנוכה דתקנו חז"ל "מהדרין" דכ"א ידליק לעצמו: בשלמא לשיטת המחבר (והא"ר כו') שאין הידור מיוחד שישמע מגילה ממי שקורא לרבים אלא שיכול (או שטוב יותר) שיקרא לעצמו מובן שהתקנה שכל א' ידליק לעצמו הוא ענין ד"הידור".

אבל לשיטת אדה"ז (והמג"א) דיש מעלה יתירה כשכולם שומעים מא' שיקרא לפניהם והוא שלוחם משום מעלת ברוב עם, א"כ מהו ההידור יתירה כשכ"א מדליק לעצמו, הרי ב"נר ביתו" שהבעה"ב מדליק עבור כולם (ובמעמד כולם) הרי מהודר יותר משום מעלת "ברוב עם". ואפי' תימא שזה ייחשב להידור רק כשההדלקה תהיה במעמד כל הבני בית, היה להם לתקן שידליק במעמד כולם ועבור כולם שבזה יהיה "מהדרין" יותר מ"נר לכאו"א".

ואין לתרץ, דאם נאמר שעיקר חובת נ"ח היא חובת בית (עיין בשפת אמת שבת כא, בשקו"ט בזה ועיין גם בב"ח סי' תרעו) ובמילא אין כלל חובה שבהעה"ב ידליק עבור בני בית בתור שלוחם, ולכן לא יהיה בהדלקתו מעלת ב"רוב עם" כיון שאין מעשה ההדלקה מתייחס אליהם (שאין הם זקוקים למעשה ההדלקה מעיקר הדין ואין צורך שבע.ה"ב יוציאם) דאעפ"כ כשהחכמים תקנו מהדרין שכ"א ידליק לעצמו, הרי ב"המהדרין" יש ענין והידור של הגברא, שבפשטות התקנה בזה היתה שכל א' ידליק (ולא להוסיף נרות לבית), וכיון שבבחינת ההידור של המצוה יש שייכות שהמצוה לכאו"א מבני הבית א"כ לענין זה הרי בעה"ב המדליק הוא שלוחם וכשידליק במעמד כולם עבורם הרי בזה יש הידור ד"ברוב עם".

ומכ"ש לפי הצד שחובת נר חנוכה היא חובת גברא, אז כשהשני מדליק עבורו הרי נעשה שלוחו וההדלקה שלו מתייחסת להמשלח וא"כ כשהשליח הוא שליח כולם ומדליק במעמד כולם יש בו יתרון הידור מפאת ברוב עם2.

ויש לומר: א) שהוא מעלה בענין דנר חנוכה, דכיון דעניינו הוא פרסום הנס ע"י הנרות ("לגלות ולהראות") אפשר לומר דפרסום דע"י רבוי הדלקות נעלית מהדלקה א' ע"י שליח כולם. ואע"פ דגם קריאת המגילה עניינה גם פרסום הנס, אעפ"כ אולי יש לחלק, דפרסום דע"י קריאה היא יתירה כשרוב עם נמצאים ביחד ונשמעים לא' הקורא ומקריא הנס, משא"כ פרסום ע"י הדלקת הנר הרי ריבוי הנרות וההדלקות מהוים פרסום גדול יותר מהדלקה אחת ואפי' כשהוא מדליק עבור כולם ובמעמד כולם . .

ב) אפשר לומר שדין ומעלה "ברוב עם הדרת מלך" הוא בדווקא כשהרוב עם משתתפים בענין עשיית המצוה, ולא רק כשהם נמצאים במקום שבו נעשה המצוה (גם כשנעשה עבורם). ולכן בקריאת המגילה ותקיעת שופר שענין ותוכן המצוה היא (גם) שמיעת המגילה והשופר הרי הם משתתפים במצוה ע"י שמיעתם ובמילא ישנו מעלה יתירה של ברוב עם שעדיפא היא על מעלת מצוה בו יותר מבשלוחו, משא"כ בהדלקת נרות: גם כשהשליח מדליק עבורם במעמד כולם הרי אין משתתפים במעשה המצוה עצמה (שאין המצאו במקום ההדלקה חלק ממעשה המצוה) ולכן אין כאן מעלה זו העדיפא ממצוה בו יותר משלוחו ולכן "הידור" יתר כשמדליק בעצמו "נר לכאו"א".

והיינו: לא מיבעיא אם נאמר שברכת ראית נר חנוכה הוא רק למי שאינו מדליק ולא מדליקים עבורו שאז חייבוהו לברך על הראיה במקום ההדלקה, שלפי זה מובן בפשטות דאין הראיה חלק ממצות ההדלקה (אלא הוא ענין נוסף לההדלקה ובמקום ההדלקה כשא"א לו להדליק).

אלא אפי' אם נאמר דאיכא מצוה בראית נ"ח – ראה שקו"ט בסימן תרע"ו בב"ח ומג"א – ונכללת היא בתקנת חכמים, שיש לו חיוב גופו הוות על הנס ע"י ראית נר חנוכה, מ"מ אין זה חלק ממצות מעשה הדלקת נ"ח, ולכן אין ראייתו חלק ממעשה המצוה שנאמר ע"ז "ברוב עם" נעלית ממצוה "בו יותר מבשלוחו".

(ואע"פ שגם ההדלקה צריכה להיות באופן שיכול לפרסם הנס, ולכמה דינים אפשר דזה מעכב בדיעבד, ולדוגמא: אי לא אדליק בשעת פרסום אפשר דאין לו להדליק לאח"ז כשתכלה רגל מן השוק או כשאין בני הבית נעורים, אעפ"כ אין זה חלק ממצות הדלקה, והיינו שלא נתתקנה התקנה שיש חיוב שיראה נר חנוכה, אלא שהחיוב הוא על ההדלקה, והיא צריכה להביא לפרסום. משא"כ בתקיעת שופר וקריאת המגילה דעצם השמיעה היא היא מעשה וענין המצוה).

 


1) והרי מאדה"ז משמע שיש מעשה המצוה גם בעצם התקיעה, שהרי אומר בסי' תקפה: " . . לפי שהתקיעה אינה עיקר המצוה, אלא שמיעת קול שופר הוא עיקר . . " ומשמע מזה שגם בתקיעה ישנה מצוה אלא שאינו עיקר המצוה. (והגם שיש שינויי לשונות, נראה לומר שכוונתו במ"א הוא שאינו עיקר המצוה, ובזה מבואר הא דאין מי שאינו מחוייב מוציא המחוייב בתקיעתו בפשטות יותר, דכיון דהתקיעה היא מצוה הרי תקיעת האינו מחוייב היא תקיעה פסולה וכו'.

ועצם הדין שבסי' ריג לכאורה משמעותו שישנו מצוה קצת בתקיעתו: דאם אין התקיעה מצוה כלל א"כ אין לומר בו הענין דמצוה בו יותר מבשלוחו, כיון דאין בתקיעה שום מצוה, והיה לנו לחייבו לשמוע השופר ברוב עם ביחד עם כולם. ורק שיש בתקיעה ובקריאת המגילה מעשה המצוה "אין לחייב אדם שיקיים מצוה המוטלת עליו ע"י שליח כשיכול לקיים בעצמו . . ", וכיון שיש במעשה ענין מצוה המוטלת עליו, היה צריך לכח "השליחות" שמעשה השני ייחשב כמעשה שלו.

2) והנה אולי אפ"ל שזהו ביאור שיטת הרמב"ם דמבאר דמהדרין מן המהדרין פי' הוא שהבעה"ב מדליק לפי מספר בני ביתו ולפי מספר הימים לכאו"א. וכן הוא בכמה ראשונים, ולכאורה משמע קצת שזהו שיטת רש"י שכותב " . . עושין נר לכל או"א מבני הבית", דפשטות משמעותו הוא שא' עושה עבורם (והרמ"א מפרש כמנהגינו "דכל א' מבני הבית ידליק").

ופי' כמה ביאורים בשיטת הרמב"ם: א) דהרמ"א מפרש "שהרמב"ם פסק כן רק בזמן הראשונים שהדליקו על פתח ביתם מבחוץ דשיעורו הוא טפח הסמוך לפתח ובודאי לא היו יכולים להדליק כ"א בפ"ע ובמקום מיוחד והיה א' מדליק עבור כולם, אבל עכשיו דמדליקים מבפנים, להנוהגים כהרמב"ם יותר טוב שכאו"א ידליק בעצמו נרותיו ובמקום מיוחד ולא בערבוביא, וכדי לצאת קושית התוס' גם להנוהגים בעיקר הדבר כהרמב"ם". בית הלוי.

אבל לכאורה לפי זה היה לו לרמב"ם עצמו לחלק בין זמן הגמ' כשמדליקים כולם בחוץ, והמנהג הנכון שצריך להיות בזמנו (שהיו שהדליקו בפנים). וכיון שכמה (לכה"פ) כבר נהגו להדליק בפנים היה לו לפרש שכשמדליק בפנים מהודר יותר כשכל או"א מדליק לעצמו במקום מיוחד.

ב) שהרמב"ם לשיטתו שלא שייך דין הידור אלא כשעדיין עסוק בעצם המצווה (כמו שלא פירש ממילה ואז יש הידור למול הציצין שאינן מעכבין), אבל אם סילק עצמו מעצם המצוה אין הידור במעשיו. ולכן ההידור דחנוכה הוא רק כשהבעה"ב מדליק שעדיין לא סילק עצמו ממעשה ההדלקה דעיקר המצוה, שהכל "הדלקה אחת", אבל אם כל א' "ידליק בפ"ע נמצא שהמצוה לחוד וההידור לחוד ואין זה בכלל ואנוהו". הגרי"ז על הרמב"ם.

אבל גם זה דרוש ביאור קצת: דכיון דהמהדרין עדיין לא יצאו י"ח העיקרית יש בהדלקתם גם קיום עצם המצוה ושייך בזה ההידור. ועוד: הרי כאן תיקנו חכמים מתחילת תקנת הדלקת נ"ח כמה אופנים, ובמילא הרי גילו שכאן שייך ענין "ההידור" גם כשכבר ישנו נר "איש וביתו".

ג) דהרמב"ם סובר שעיקר חובת נ"ח היא חובת בית ולכן כיון דעיקר החיוב הוא חובת בית מספיק שגם בההידור שידליק א' עבור כל בני הבית. אבל לכאורה בתקנה ד"מהדרין" לכאו"א משמע יותר (כנ"ל) שעניינו הוא ענין דכל או"א ולא הוספה במצות הבית, ולכן היה מתאים יותר שיתקנו שכאו"א ידליק בעצמו ממש.

ד) ואולי אפ"ל ע"פ הנ"ל שהרמב"ם סובר שיש הידור מיוחד כשמעשה ההדלקה דכאו"א נעשה ע"י שליח א' לכולם, שנמצא שבהדלקה זו יש ענין דהדלקה דרבים, ויש בו מעלה של "רוב עם", יתירה מכשכל או"א מדליק לעצמו.