כללי - 744 [גליון]

הערה בדיני בורר בשו"ע אדה"ז

הרב דוב טברדוביץ

ראש מכון לסמיכה לרבנות - תות"ל כפ"ח

בשבוע שעבר הערנו הערה כללית בדיני בורר. ועתה נעיר על סדר הסעיפים בסי' שיט "דין הבורר בשבת".

בסעיף א בדברי רבינו שכתב אבל נטילת הפסולת אין זו דרך אכילה אלא דרך תיקון, יש להעיר, מדוע לא מוזכר כאן ההיתר לקלוף פרות ביד וכדומה [שלא בכלי המיוחד להם], אפילו שמוציא את הפסולת מתוך האוכל מותר. ויש ליישב, שרבינו רצה לכתוב זה בסוף סימן שכא כמו שמופיע ברמ"א שם, אלא שנאבד מאתנו סוף אותו סימן. וגם רבינו רמזה קצת, במה שכתב שנטילת האוכל מתוך הפסולת אין זו דרך אכילה. ומשמע, שאם הוא באופן של דרך אכילה כגון בקילוף הפרות, אז יהיה מותר.

[ולהעיר שבסעיף שלפניו בסימן שיח סל"א, אפשר שגם רמז רבינו לדבר גדול. שכתב שם אסור לטוח שמן ושום על הצלי בעודו חם. ואינו מחלק לומר שדווקא בחום כלי ראשון או כלי שני, ומשמע שכל זמן שהוא חם, אסור. והוא מצד דין דבר גוש שלעולם דינו ככלי ראשון, כמ"ש רבינו בסימן רנג בקונטרס אחרון יא. ולא כתבו רבינו בפנים בסימן שיח, כי אין דרך רבינו לכתוב חידושי דינים שלא נזכרו כאן ברוב הפוסקים, ולכן רמזה בדבריו כנ"ל].

בסעיף ב כותב רבינו שאם בורר שלא על מנת לאוכלו לאלתר חייב. והנה יש פוסקים שסוברים, שמסעודה לסעודה אין איסור או שיש רק איסור דרבנן. אבל רבינו סובר שחייב מן התורה, והוא כהסבר הנ"ל, שאין משנה כוונתו הפרטית של האדם, אלא איך נראה הדבר בעיני כל האנשים. ומכיוון שאין זה נראה כדרך אכילה, אם כן זו מלאכה גמורה וחייב עליה.

בסעיף ג כתב רבינו, ואפילו אחרים מסובים עמו מותר לברור לצורך כולם. וידועה השאלה, מה יהיה הדין אם אינו אוכל עמהם, האם מותר לברור בשבילם, כגון שהוא משמש בסעודת לאחרים. ורוב האחרונים מתירים גם אז, וכמו שפסק במשנה ברורה כאן ס"ק ו' [וראה בכף החיים שיש מחמירים בזה]. ודעת רבינו נראה להקל וכמו שפסק גבי טוחן בסימן שכא ס"י להתיר לחתוך בשביל אחרים שיאכלו לאלתר. ומה שלא כתבו רבינו כאן בפירוש הוא מפני שאין דרכו לכתוב בפירוש חידושי הלכות ורמזה בסעיף א' שמסביר הטעם להתיר עוד מפני שהוא דרך אכילה, ולא דרך תיקון המאכל. וממילא מובן שגם העושה עבור אחרים שאוכלים לאלתר, הוא דרך אכילה.

והנה בספר שמירת שבת כהלכתה פרק ג' סעיף סג, מתיר בקולף לרבים לקלוף גם יותר מוקדם משעה אחת לפני הסעודה כיון שזו דרך אכילה שהרי אין אפשרות להכין הכל תוך שעה. ויש לברר מהי דעת רבינו בזה. ולכאורה יש לדקדק שגם רבינו מקל בזה, שהרי בתחילה כתב שמותר להכין שעה קודם לסעודה ואילו בהמשך כשמתיר לצורך רבים אינו מזכיר שם זמן. וגם יש לדקדק בדברי רבינו, שמשנה מלשון רמ"א, שכתב, ואפילו אחרים אוכלים עמו שרי. ואילו רבינו שינה וכתב, מותר לברור לצורך כולם. ולכאורה, מה חידש בזה שכתב לצורך כולם, וכי יש סברא שיש היתר רק לצורך חלק מהמסובים בלבד, אלא שרבינו רומז, שאפילו שאיש אחד יכין לצורך רבים וודאי יקח לו זמן מרובה להכין לצורך כולם כך שיכין יותר משעה קודם הסעודה, מכל מקום מותר כי גם זה דרך אכילה הוא.

בסעיף ד כתב רבינו, שאסור להסיר העלין המעופשים מן הירק, אלא יברור הירק מן העלין. וכתב בקצות השולחן וכו', שזה דווקא כשאין העלין המעופשים מקיפים את העלין הטובים, כי אם הם מקיפים מכל צד, מותר, כי הם כמו קליפה שמותר להסיר, כיון שדרך אכילה כך הוא. ורבינו לא כתב זה בפירוש, כמו שלא כתב כאן בפירוש את ההיתר לקלוף קליפה, וכנ"ל. ומכל מקום יש לומר, שרבינו רמזה במה ששינה מלשון רמ"א כאן בסעיף א', שאוסר להסיר העלין המעופשים מן הירק, ורבינו הוסיף, אלא יברור הירק מן העלין. ויש לבאר שרמז בזה שיסוד האיסור הוא, מכיוון שיש דרך לברור העלין מן הירק. אבל באם אין אפשרות כזו, אז ודאי מותר וכמו בכל קילוף קליפה מהפרי שנחשב לדרך אכילה, כיון שאין דרך אחרת להגיע אל האוכל.

גם יש להעיר בהמשך דברי רבינו, שכתב וצריך ליזהר שלא לברור עד לאחר יציאת בית הכנסת. ולא כמו שכתב בסעיף ג', שיש היתר שעה אחת לפני הסעודה, וכאן לכאורה הוא זמן קצר ביותר, שהרי ודאי רגילים לאכול מיד לאחר יציאה מבית הכנסת. ואולי בעלין אין רגילות לקלוף קודם, כי מתייבשים במהירות, ולכן אין זה דרך אכילה אלא סמוך מאד לסעודה, שהוא לאחר יציאה מבית הכנסת. ואם נכון הדבר, יש בכאן רמז למה שכתב אדמו"ר הצ"צ ואחרונים, שמותר להוציא עצמות דקים מן הדג בעת האכילה ממש, כי זהו דרך אכילתם. ולכאורה לא נרמז בדברי רבינו כלל שיש דרגות שונות בעניין סמוך לאכילה. אבל להנ"ל יש לומר, שבכאן רמז רבינו זאת שהכל תלוי בדרך הרגילה להכין לפני הסעודה, וממילא בדגים שאין דרך להוציא העצמות קודם האכילה, מותר להוציא העצמות [הדקות בלבד] רק בעת האכילה.

בסעיף ה כתב רבינו, שאם היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבים, ורוצה לברור את האחד כדי לאוכלו לאלתר ולאכול את השני לאחר זמן, אסור. והנה יש שאלה באחרונים, האם מותר למיין שני מינים מעורבים כשרוצה לאכול שניהם בזמן קרוב, אלא שאינו רוצה לאוכלם ביחד. והנה לכאורה משמע מדברי רבינו להקל, שהרי כתב שאסור להניח השני לאחר זמן, משמע שאם רוצה לאוכלם ביחד בסמוך מותר.

והנה בביאור הלכה על סעיף ג' ד"ה היו, מביא שהפרי מגדים מסתפק להתיר לברור בשני מינים – אם רוצה לאכול שניהם לאחר זמן, שאולי אין בזה איסור בורר, כיון שאין כאן אחד שהוא נחשב אוכל ואחד פסולת. והנה רבינו כאן מזכיר היתר, רק כשרוצה לאכול אחד מהם מיד, וגם בסעיף ו' מזכיר היתר בדגים בלשון ואסור לברור בידו אלא אותו המין שרוצה לאוכלו לאלתר. משמע שאין שום היתר אחר, ורק אם רוצה לאכול מין זה לאלתר, מותר [כי עיקר איסור בורר הוא, כי משביח את האוכל בהיותו נקי מתערובות, ואין היתר אלא כשהוא בדרך אכילה דהיינו סמוך לאכילה].

 בסעיף ו כתב רבינו, ששני מיני דגים נקראים שני מינים. ופשוט שגם שני מיני בשר נחשבים לשני מינים, ורבינו כתב דגים לחידוש. כי יש סברא בש"ך ביורה דעה סימן קו ששני מיני דגים [קטנים, נחשבים כמין אחד, כי אין ביניהם הפרש גדול. ולכן מביא רבינו שגם הם נחשבים לשני מינים]. והנה המשנה ברורה סקט"ו, מחמיר גם במין אחד שחלק מבושל וחלק צלוי. ולכאורה אין רבינו מחמיר בזה, שהרי החמיר רק בשני מינים, ולא הזכיר אפשרות להחמיר במין אחד. ומשמע דעתו, שכיון שאין הפרש ניכר ביניהם, אין כאן איסור בורר [כי אין בזה תיקון חשוב].

 ובהמשך הסעיף מחמיר רבינו, שאפילו כשמין אחד הן חתיכות גדולות, ואפשר שאין שייך כאן ברירה, מכל מקום יש להחמיר, כי ספק חיוב חטאת הוא. והנה בספר איל משולש מדייק מלשון רבינו, שאם היו שניהם גדולים יש שם בורר בודאי, כי רבינו מזכיר רק אם במין אחד החתיכות גדולות. ויש לדון בזה שרבינו מביא לרבותא, שאפילו כשרק מין אחד החתיכות גדולות יש מקום להחמיר, וכל שכן שבשניהם גדולות. אבל מכל מקום אפשר שהוא רק מספק חיוב חטאת.

והנה לשון רבינו שאין להקל כי ספק חיוב חטאת הוא, משמע, שאם אין צד של דאורייתא, ודאי יש להקל. ולפי זה לכאורה, אם היו שניהם מין אחד, אלא שהיו גדולות באיכות פחותה שנאכלות על ידי הדחק, ואילו הקטנות היו מעולות, כך שיש רק חשש של בורר מדרבנן כיון שנאכלים על ידי הדחק, כמ"ש רבינו בסעיף ד', אם כן בגדולות וקטנות יש להקל, כיון שאין בזה חשש של דאורייתא.

 ויש לשאול מה הדין בדיעבד אם בירר הפסולת [המין שאינו רוצה בו עתה], והיו גדולות מתוך קטנות. האם יאסור בדיעבד ככל עושה מלאכה בשבת, ואפילו שיש כאן ספק איסור [והפרי מגדים מתיר בדיעבד בספק איסור תורה], מכל מקום בשוע"ר יש סברא להחמיר גם בזה [כי דנים על עצם האיסור, ובדרך ממילא מסתעף מזה האיסור בדיעבד]. אבל כאן מאריכות לשון רבינו, שכתב אף על פי כן אין להקל כי ספק חיוב חטאת הוא משמע שנוטה להתיר, ורק שלא סמך על סברה זו למעשה. ולכן יש להתיר אולי בדיעבד, כי זה ספק בקנס דרבנן בלבד, וגם כל האיסור הוא בגדר חומרא וחשש בלבד.

 ואפשר שלכן כתב רבינו כאן, שהאחד הן גדולות, כי אם שניהם גדולות יש כאן ספק גמור, ויש להחמיר גם לעניין דיעבד. וגם בבורר דרבנן, יש להחמיר [ואפילו שהוא ספק דרבנן, מחמירים לפעמים בספקות של דרבנן גבי שבת, משום חומרא דשבת, כמ"ש רבינו בסימן רנג]. ולפי זה יש שלש דרגות: בחתיכות קטנות, הוא ודאי בורר גמור מן התורה. בשניהם גדולות, יש ספק גמור, ויש להחמיר בו ממש כודאי איסור. ואילו כשמין אחד הן חתיכות גדולות ומין השני חתיכות קטנות, יש להחמיר מחומרא של חשש דאורייתא, ולכן יש להקל כשהוא ספק בורר דרבנן. וכן יש להקל בכל עניין גבי דיעבד כנ"ל.

 בסעיף ז כותב רבינו, שהבורר תורמוסים מתוך הפסולת שלהם חייב, כי הפסולת ממתקת אותם ובלעדי זה הם מרים מאד, ולכן נחשבים התורמוסים לפסולת והקליפות לאוכל. ומשמע שמדובר קודם ששלקו אותם, שלכן נחשבים התורמוסים לפסולת [שהרי אחר שנתבשלו כראוי הרי הם טובים אפילו לקינוח סעודה, כמובא בגמרא].

וגם משמע שכל האיסור הוא רק להוציא את התורמוסים, אבל אין שום חשש איסור להוציא את הפסולת שלהם, שהרי הם נחשבים כאוכל ממש [ולא כשיטת הטור שיש איסור גם בברירת התורמוסים, ומשמע שיש איסור בשני האופנים. וראה בבית יוסף שם, שמביא הסברים מדוע מחמירים מדרבנן שלא לברור את התורמוס מתוך הפסולת, ושם בבית יוסף מביא בסוף הסבר שהוא איסור מן התורה, וכן נפסק בשו"ע. ולשיטה זו אין שום איסור מדרבנן בזה אלא רק שאסור לברור את התורמוס מן הפסולת שלו.

בסעיף ח פוסק רבינו כשם שיש איסור ברירה באוכלין, כך ישנו בשאר דברים המעורבים עם הפסולת שלהם, או שהם שני מינים מעורבים. ומשמע שזה איסור מן התורה [ולכן בעבר ובירר אפילו בשוגג אסור ליהנות מזה עד מוצאי שבת, בין לו ובין לאחרים, ובמזיד אסור לו עולמית. וגם הטעם שיש כאן צד של דאורייתא, מחמירים לאסור גם כשאחד מהם גדול, וניכר כי יש כאן ספק דאורייתא ולחומרא].

והנה בדברי רבינו משמע שהאיסור הוא רק כשהם מעורבים, אבל אם ניכרים אין איסור. וכמו שכתבו הקצות השולחן וכו', שמותר להוציא דבר גדול מתוך נוזל [גם שלא בשעת האכילה]. ויש שכתבו להתיר, אם מונח הפסולת על האוכל. וידוע למשל שהאוכל למטה מותר, שאין זה נקרא תערובת.

והנה רבינו מסיים כאן, שגם בכלים מותר לברור מה שצריך כדי להשתמש בו לאלתר. ויש מהאחרונים שכתבו, שכאן אין זה תלוי בשיעור שעה כמו גבי מאכלים. אבל מפשטות לשון רבינו משמע, שדינם שווה ממש. שהרי כתב בזה כמ"ש בשני מיני אוכלין, משמע שהוא ממש דין אחד [ואם היה חילוק ביניהם היה מזכיר זאת רבינו], כי גם בכלים דרך האדם להכינם כשעה לפני שימושם.

*

בסיום הערתי בשבוע שעבר, נשמט קטע בטעות. והנני מעתיק בזה הקטע האחרון, בצירוף מה שנשמט.

והנה סוף סימן שכ"א חסר בדברי רבינו, ולא כתב דעתו בקליפות תפוחים. ומסתבר שרבינו סובר לחומרא כהמגן אברהם, שהרי זה דומה למחבץ, שכיון שמעורבבים יותר, שייך בזה בורר אף שאינו פסולת גמור. ולפי זה, אסור לקולפם במקלף אפילו סמוך לסעודה. דהנה בשמירת שבת כהלכתה פרק ג הלכה ל, מקל בתפוח לקלוף שלא בשעת אכילתו, וכן לקולפו במקלף, לשיטה הנ"ל שכיון שהוא נאכל אין בזה בורר. אבל לכאורה משמע מדברי רבינו שאינו מחלק בזה, שגם בזה יש בורר.

וכעין סברא זו מצאנו גם כן בדברי רבינו, בדיני סחיטה בסימן שכ ס"א. שדעת רבינו שהעיקר הוא כבפוסקים, שדבר שאין רוב האנשים סוחטים אותו, הגם שיש להם מהם הרבה, אין בו איסור סחיטה. והוא כעין סברא הנ"ל, שאין דנים על החפצא ביחס לאדם פרטי האם אצלו נעשה חשיבות של משקה בסחיטה זו, אלא דנים על החפצא כשלעצמו, האם בכללות העולם זה נחשב כמשקה. ולכן באם כללות העולם אין מחשיבים זה למשקה, הרי לא נעשה בכאן שום חשיבות משקה.