סעיף ד - 1036

ענינו של יום חג השבועות

הרב אברהם אלאשוילי

מעורכי המהדו"ח של שוע"ר

בשוע"ר סי' תכט ס"ד כתוב: "משה רבנו עליו השלום תיקן להם לישראל שיהיה כל חכם העיר דורש לבני עירו בכל רגל בענינו של יום[1], נס הנעשה בו ביום[2], כגון בפסח ביציאת מצרים[3], ובעצרת במתן תורה[4], ובחג בהיקף ענני כבוד"[5].

ויש לעיין: איך להתאים את מה שכותב כאן שמשה רבנו תיקן לדרוש "בעצרת – במתן תורה", משום שהוא "ענינו של יום", דהיינו "נס הנעשה בו ביום", עם מה שיבאר לקמן בסי' תצד ס"א שיום מתן תורה בפועל (דהיינו "נס הנעשה בו ביום") היה ביום החמישים ואחד (ממחרת הפסח), ולא ביום החמישים כמו שהוא ע"פ קביעות החדשים המסור בידינו כעת. כלומר חג השבועות (שהוא יום חמישים לעומר) אינו קשור בהכרח עם יום מתן תורה (שהוא בו' בסיון). ומה שאומרים בתפלה "זמן מתן תורתנו", מבאר שם שזהו מפני "שלפי חשבון המסור בידינו, לעולם יהיה יום חמישים לעומר בששה בסיון, שהוא יום מתן תורה".

ואין לומר שגם כאן הכוונה על פי קביעות החדשים המסור בידינו כעת, משום שכאן משה רבנו הוא שתיקן להם לישראל כן, והרי בימי משה (עד זמן המשנה והגמרא) היו מקדשים ע"פ הראיה, ועל פי הראיה לפעמים חג השבועות היה חל בה' בסיון ולפעמים בז' בסיון (ראה ר"ה ו, ב), וימים אלו אינם ימי מתן תורה, ואם כן אין אפשר שמתן תורה הוא "ענינו של יום" השבועות?

ואפילו אם נדחוק ונאמר שיש לחלק את דברי אדה"ז לשני חלקים: תקנת משה, ופירוש החכמים בתקנת משה, שמשה תיקן שידרשו ב"ענינו של יום", ולא אמר מהו ענינו של יום חג השבועות, ובאו חכמים ואמרו, שהיות ולפי הלוח המסור בידינו כיום, לעולם יחול חג השבועות ביום מתן תורה, לכן זהו "ענינו של יום" – עדיין יוקשה, שכן יש הבדל גדול בין האמירה בתפלה "זמן מתן תורתנו", שאין כווניתנו לומר שחג השבועות הוא זמן מתן תורתנו, אלא שו' בסיון שחל בו חג השבועות באותו יום הוא זמן מתן תורתנו, לבין לומר ש"ענינו של יום" של חג השבועות הוא מתן תורה, שהרי משה לא אמר לדרוש על ענינו של יום ו' בסיון, שכן ו' בסיון אינו "רגל" ואינו חלק מ"מועדי ה'", אם לא היה חל בו חג השבועות, שהוא היו"ט והוא הרגל שעליו אמר משה לדרוש בו מענינו של יום.

ולכן בהכרח לומר, שבאמת יש קשר תוכני ומהותי בין מתן תורה לחג השבועות[6], ו"ענינו של יום" של חג השבועות הוא מתן תורה (וכפי שהוא באמת על פנימיות הענינים, כמבואר בארוכה בדרושי חסידות), אלא שמבחינת הזמן לא תמיד חל חג השבועות ביום ו' בסיון, אבל עצם העובדה שהוא תמיד בסמיכות לו' בסיון, זה עצמו מורה שיש קשר ושייכות ביניהם.

וכן מוכח גם מדברי אדה"ז בסי' תצד ס"ד, שכותב שם: "ביום א' של שבועות . . מוציאין ב' ספרי תורה . . וקורין בספר תורה א' חמשה גברי בפרשת יתרו, בחודש השלישי לצאת עד סוף הסדרה, שהוא ענינו של יום, שבו נתנה התורה". והנה מקור התקנה לקרוא פרשה זו דוקא הוא מדברי "אחרים" בברייתא מגילה (לא, א) והרי בזמן המשנה והגמרא עדיין היו מקדשים על פי הראיה, כמבואר בהל' קדוש החדש פ"ה ה"ג, ואם כן איך אמרו "אחרים" לקרוא פרשת יתרו ביום חג השבועות תמיד, והרי בזמנם לא תמיד היה חל חג השבועות ביום ו' בסיון? אלא ודאי שכוונתם לומר שזהו ענינו של יום חג השבועות, דהיינו שיש קשר מהותי בין מתן לחג השבועות, ולכן תמיד קוראים בו בספר תורה "בחדש השלישי" ועשרת הדברות.

ואם תאמר: אם כן, מהו כל אריכות דברי אדה"ז בסי' תצד ס"א לחלק בין חג השבועות ליום ו' בסיון? ויש לומר שכל דברי אדה"ז שם לא באו אלא לבאר איך אומרים ביום חג השבועות בתפלה "זמן מתן תורתינו", והרי הזמנים אינם חופפים, שכן חג השבועות אינו קשור לתאריך קבוע בחודש, ואילו מתן תורה הוא תמיד בו' בסיון. ולכן מבאר באריכות שהטעם שאומרים כן, זהו מפני שכיום חג השבועות חל תמיד בו' בסיון. ואילו בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה אם היה חל חג השבועות בה' בסיון או בז' בסיון, לא היו אומרים "זמן מתן תורתנו", כי אין זה זמן מתן תורה, והאומר כן אומר שקר לפני המקום. אבל לענין קריאת התורה, היו קוראים גם אז את עשרת הדברות, וכן היו דורשים מענינו של מתן תורה, מפני שזהו "ענינו של יום" חג השבועות גם שאינו חל בו' בסיון[7].

אך עדיין צ"ע לבאר את דברי אדה"ז כאן ש"ענינו של יום" היינו "נס הנעשה בו ביום", והרי מתן תורה אינו נס שנעשה ביום חג השבועות. ואולי נקט כן מפני חג הפסח, אף שבאמת אינו מתאים לומר כן על חג השבועות.