סעיף ז - 1067

שיטת אדמוה"ז בידו הפשוטה לרשות שני'

הת' מנחם מענדל וילהלם

תלמיד בישיבה

א. בשו"ע אדמוה"ז סי' שמז סעיף ז' (וכן בסי' שנ סע' ב) מביא ב' דעות בנוגע ל"ידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת", דעה א' סוברת שהיד מקו"פ, ומציין (אדה"ז[1]) 'כאביי צב, א וכר' אבהו ה, א. א"נ כרבא לפי פר"י בתוס' שם' [צב, א – ד"ה התם וראה גם ג, א ד"ה מ"ט]. ודעה הב' סוברת שהיד "ה"ה לגמרי כאותה רשות אם רה"י – רה"י ואם רה"ר – רה"ר", ומצויין (בשוה"ג) "רמב"ם, כרבא צב, יע"ש בפרש"י". וע"פ המראי מקומות ה"ז תלוי האם ביד הפשוטה אומרים "אגד יד שמי' אגד" או "לאו שמי' אגד"[2] (כדלקמן צב).

ויש לעיין מניין לאדמוה"ז דאם אומרים (פרש"י צב) ד'אגד לאו שמי' אגד' הרי זה נחשב כרשות שנמצא בה ואינו מקו"פ (כיון שאינו מונח לגמרי ברשות). ועוד, אפי' את"ל שזה מונח, מנין שהרמב"ם סובר שאין שמי' אגד ולא סובר כשיטת ר"י בתוס' (בדף צב) דלמעלה מג' אומרים שמי' אגד?[3]

ונראה לבאר ובהקדם ביאור יותר בשיטה הראשונה.

ב. דהנה בשבת צג, א כתבו התוס', על דברי הגמ': "חד למעוטי זה עוקר וזה מניח", וז"ל: "וזה כתב אות א' ובא חבירו וכתב אות שני' לא איצטריך קרא, אלא אהוצאה דה"א אהכנסה ואהוצאה הוא דקפיד רחמנא וליחייב אפי' בלא הנחה".

והנה לפי הנ"ל (בדברי אדמוה"ז) דלתוס' יד הפשוטה לרשות אחת ה"ה מקו"פ, צריכים לומר שההוו"א היתה שחייב על הכנסה או הוצאה מרשות אף שהמקום שממנו או אליו מוציא הוא מקו"פ[4].

[במילים אחרות: ההוו"א היתה שחיוב הוצאה הוא ע"ז שעוקר מ – או ל – רה"ר או רה"י ולא בגלל שהוציא מרשות אחת לרשות שני'].

ומחדש בפסוק שאין מספיק רק זה שמביא או מוציא מרשות אלא גם הרשות השני' שממנה או אלי' מוציא צריך להיות רשות, וע"כ צריך עקירה והנחה[5].

ג. עפהנ"ל יוצא דלשיטת תוס' כל פעם שאין עקירה והנחה אין הוצאה מרשות לרשות כלל. וא"כ י"ל דמדוייק בלשון הרמב"ם לא כן. דהנה בפי"ב מהלכות שבת ה"ח, כתב הרמב"ם: "הוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכה היא", ובהלכה הבאה כתב, וז"ל:" אין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיוציא כשיעור המועיל, מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י. ויעקור מרשות זו ויניח ברשות שני', אבל אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר, או שהוציא פחות מכשיעור – פטור".

ויש לדייק: א) במיקום הדין דעקירה והנחה, דלכאו' הסדר בה"ט תמוה, שהרי כל הסיבה שצריך להיות "שיעור המועיל" הוא לא בשביל עצם המלאכה אלא (ענין צדדי) כדי שתהא מלאכת מחשבת[6], וא"כ הי' צריך להיות הסדר בהלכה בתחילה שאינו חייב אלא מרה"ר לרה"י וכו' וכשיש עקירה והנחה ואח"כ שצריך להיות כשיעור.

ב) בלשונו. דמהלשון "אין המוציא מרשות לרשות חייב עד כו'" משמע שאע"פ שהוצאה מרשות לרשות ישנה אך בלא (כל התנאים שבהלכה כולל) עקירה והנחה בכל זאת פטור, כי ישנם עוד תנאים בהלכה. האם סובר כשיטת תוס' הרי בלא עקירה והנחה אין כאן הוצאה מרשות לרשות כלל (כנ"ל).

וי"ל דלכן למד אדמוה"ז דלדעת הרמב"ם הוצאה ישנה אף בלא עקירה והנחה, ובעצם הושטת היד (והחפץ) כבר נמצא ברשות האחרת, אלא שפטור כיון שישנו עוד דין (נוסף על ההוצאה) שצ"ל עקירה והנחה. (ומה שהוצאה מרה"י לרה"ר כתוב ג"כ לאחר הדין דשיעור המועיל, ראה לקמן).

ומבואר הוא יותר בדברי הרמב"ם לקמן (בפי"ג ה"ה), וז"ל: "כבר אמרנו שאין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיעקור ויניח. אבל אם עקר ולא הניח או הניח ולא עקר, פטור. לפיכך מי שהי' עומד באחת משתי רשויות ופשט ידו לרשות שני' וחפץ בידו, ונטלו אחר ממנו או שנתן אחר לידו חפץ והחזיר ידו אליו, שניהם פטורים שזה עקר וזה הניח"[7].

[וי"ל בדרך-אפשר, שזהו ביאור דברי הרמב"ם "הוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכה היא", וכבר היקשו דלקמן צו, ב משמע שהכנסה לרשות הוא תולדה. ועפהנ"ל י"ל דכוונתו להדגיש שמלאכת הוצאה היא דווקא כשמוציא מרשות אחת ומכניס לרשות שני' ודלא כשיטת תוס'[8] (שאף למסקנה אין ממש כך, כדלקמן)].

עפ"ז יש לבאר ג"כ מה שמצוין לפי' רש"י בדף צב (אף שאינו מיסודות ההלכה) כי בדברי רש"י – הסובר בפירוש שהחסרון אינו מדין אגד יד שמי' אגד – מודגש ג"כ שהחסרון בהנחה הוא ענין צדדי שאינו נוגע לעצם ההוצאה, וז"ל שם (בד"ה התם) "וטעמא [דפטור] משום דלא נח, ולא משום אגד גופו" (ומפורש הוא יותר לעיל ג, א וז"ל (בד"ה ידו) "הלכך כי הוציאה לא עקר מידי ואין דרך הוצאה[9] בלא עקירה והנחה") דמשמע (ג"כ) דאף שישנה הוצאה פטור כי צריך להיות ג"כ עקירה והנחה.

ד. וי"ל שזהו הטעם שאדמוה"ז מאריך בביאור שיטותיהם של ב' הדעות, כי בדבריו מודגש שהחילוק בין ב' הדעות הוא (לא רק מה דינו של היד הפשוטה לרשות אחרת[10] אלא) מה החסרון בהוצאה בלא עקירה והנחה. ועפ"ז מובנת שיטתו בביאור דעת הרמב"ם.

[דבנוגע לדעה הא' כתב "אבל חפץ שהי' עליה בתחילה ברשות זו[11] והושיטה לרשות ב' כיון שאין הושטה זו חשובה כאן הנחה ליד עצמה שה"ה תלוי' כאן באויר ה"ה שאינה חשובה הנחה להחפץ שבה כו'", ובנוגע לדעה הב' כתב "אע"פ שהחפץ מונח בידו שהיא חשובה באותה רשות לגמרי, והרי הוציא מרשות לרשות, זהו לפי שלא היתה עדיין הנחה לחפץ זה באותה רשות[12], שהנחת החפץ ביד אינה חשובה הנחה, הואיל והי' בה מתחילה כמו שנת'"[13]. שבזה מדגיש שאף דלב' הדעות חסרה ההנחה ("כמו שנת'") וזה טעם הפטור, אך החסרון שבזה אחר, שלדעה הא' כיון שאין הנחה אין החפץ ברשות אלא "תלוי' כאן באויר", ולדעה הב' "הוציא מרשות לרשות" רק "שלא היתה עדיין הנחה לחפץ זה באותה רשות"][14].

ה. ע"פ המבואר לעיל, נראה לבאר מקורה של הלכה אחרת בשו"ע אדה"ז, דהנה בביאור הטעם שהמוציא לכרמלית (ומקום פטור) פטור כתב אדמוה"ז (סימן שמז סעי' ז) וז"ל: "ומן התורה מותר להוציא ולהכניס מתוכו לרה"י ולרה"ר ומהם לתוכו מפני שהוא בטל אצל כ"א מהן", אלא שבכרמלית אסור, כי חכמים תקנו שכשיש בו דע"ד "הוא מקום חשוב ואינו בטל אצלן.[15] ועשאוהו רשות בפנ"ע וקראוהו כרמלית".

ומשמע מהדברים דאין גדרה של מלאכת הוצאה הוצאה מרה"י לרה"ר, ולהיפך. אלא גדר המלאכה הוא הוצאה מרשות חשובה אחת לרשות חשובה אחרת מסוג אחר (רק שבפועל ממש מצינו זאת דווקא ברה"ר וברה"י). ויש לעיין מה מקורו של אדמוה"ז[16].

ויש לומר דמקורו מדעת הרמב"ם הנ"ל, שנוסף על שינוי רשות צריך שיהי' גם עקירה והנחה – והטעם ע"ז בפשטות כי נוסף על שינוי סוג הרשות, צריך גם להיות שינוי מקום (גשמי) – ןזה הוא מלאכת הוצאה דאורייתא, ולכאו' מה הביאור בזה (שהוצאה היא דווקא כשישנם ב' התנאים)?

ועל פי דברי אדמוה"ז (סי' שמה) דלעיל מובן, דכיון שגדר המלאכה הוא שינוי[17] גמור של מיקום החפץ – ע"כ צריך את שני הפרטים, דכל זמן שחסר א' מהם אין השינוי גמור.

[וגם מבואר מה שברמב"ם (פי"ב ה"ט הנ"ל) זה שחייב דווקא כשמוציא מרה"ר לרה"י ולהיפך, נמצא בהלכה הבאה ולאחרי שמבאר שצריך להיות שיעור המועיל].

ו. ויש לומר ביאור במחלוקת הראשונים בעומק יותר, דהנה בשינוי ממצב למצב ישנם כמה ענינים: א) עצם השינוי ב) שלילת המצב הקודם ויצירת המצב החדש. וי"ל (בדרך-אפשר) שזה הוא יסוד המחלוקת בין תוס' לבין רש"י והרמב"ם[18], דלתוס' עצם השינוי הוא המלאכה[19] (ולכן מסבירים שכל הסיבה שצריך עקירה והנחה, כי אחרת אין שינוי), משא"כ רש"י למד כאופן הב', ולכן כל זמן שאין שלילה וחיוב גמור – פטור.

ועפ"ז יש לבאר עוד כמה מחלוקות בין רש"י לתוס', ומהם: א) בביאור דברי הגמ' (ג, א) "פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת", דרש"י פירש (ד"ה פטור) דהכוונה לעקירות בלבד, ובתוס' הקשה עליו ר"י, (שהוא זה שסובר בדף צב, א כדעה הא', וכנסמן לעיל). וז"ל: "אינו נראה לר"י, חדא דעקירה בלא הנחה אינה אלא טלטול בעלמא ואין בה דררא דחיוב חטאת כלל", וע"כ מבארים תוס' באו"א: שהכוונה ל"אותו שפושט את ידו ומכניסה או מוציאה וכו', לפי שלא עשה כל המלאכה שחיסר ממנה מעט, או עקירה או הנחה". והיינו דרש"י פי' דשלילת הרשות בלבד הוא כבר ענין עיקרי בעשיית המלאכה, ולכן ה"ז "דררא דחיוב חטאת"[20], ולאידך גיסא תוס' מפרשים דעצם זה שמשנה רשות הוא ענין במלאכה (אף כשמשנה למקו"פ).

ב) בביאור הטעם שעקירה והנחה צריכים להיות מעל גבי מקום דע"ד, כתב רש"י (ד, א – ד"ה מעט) "דהוי חשוב למיהוי הנחתו הנחה ועקירתו עקירה". אך בתוס' (ד"ה והא) לא הסתפקו בביאור זה, והביאו ב' ביאורים אחרים: א) "דאין זה רגילות להניח החפץ בפחות מד', וכן הי' מסתמא במשכן". ב) – בשם ר"י – "דאל יצא איש ממקומו משמע דקאי נמי אחפץ, כלומר ממקומו של חפץ כו', ואין מקום חשוב בפחות מד'".

ועל-פי הנ"ל יש לומר דרש"י ותוס' לטעמייהו, דלרש"י זה כל גדר המלאכה שמשנה ממקום חשוב למקום חשוב. משא"כ לתוס' – כיון שגדר המלאכה הוא השינוי – אין סברא לומר (מעצמינו) שחייב דווקא כשהוציא ממקום חשוב, אא"כ אין כך הדרך הרגילה (וכל מלאכה שאינה נעשית כדרכה פטור) או שיש לימוד מפסוק.

ג) במקור מלאכת הוצאה כתב רש"י בריש מסכתין שילפינן לה מהפסוק "ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו'", עיי"ש. אבל תוס' שם (ד"ה יציאות וד"ה פשט) הוסיפו שישנו עוד לימוד מהפסוק "אל יצא איש ממקומו" וביארו (בד"ה פשט) שצריך את ב' הפסוקים, חד להוצאה דעני וחד להוצאה דבעה"ב.

וי"ל (ג"כ) דהוא לטעמיה (לכל לראש, דלתוס' כיון שעובר דרך מקום פטור יש סברא לחלק בין מוציא מרשות גמורה למקו"פ[21] [ורק אח"כ לרה"ר] לבין מוציא לרשות גמורה (בידו דעני), משא"כ לרש"י שאין כאן מקו"פ, וממילא יתירה מזו) דלתוס' כיון שעיקר המלאכה היא שינוי, ממילא ישנו חילוק כי כאן משנה באופן אחד וכאן משנה באופן אחר[22], משא"כ לרש"י (והרמב"ם) שעיקר האיסור הוא ה"חיוב והשלילה" הרי בשניהם יש חיוב ושלילה במידה שווה.

[ובמילים אחרות: ע"ד הענין ד"גברא וחפצא", דלרש"י מסתכלים על הגברא והרי סו"ס עוקר ומניח, משא"כ לתוס' מסתכלים על החפצא, וא"כ יש שינוי].

ועדיין צריך עיון.

 


[1]) בסוגריים בפנים הסימן (בהוצאות הישנות) ובאמצע ביאור השיטה. ולכאו' צ"ע דהי' צריך להיות בתחילה לפני שמביא דעה זו (כדרך כל המראי מקומות), וע"פ מה שמבואר לקמן, יש ליישב.

[2]) שזו מחלוקת אביי ורבא בדף צב, א (אלא שלר"י שם למעלה מג' גם רבא יודה). וכן ציין בתחילת הסימן למגיד משנה ש[כוונתו כנראה לפי"ג ה"ו ש]שם הביא ב' דעות מה סובר רבא.

[3]) ולכן א"א – לכאו' – לומר (כפי שציינו בהוצאה החדשה) שכוונתו לפי"ג ה"ו, ששם פוסק הרמב"ם שמושיט למטה מג' חייב [וכן משמע לכאו' (שזה תלוי א' בהשני) מזה שבהמשך לדעה הב' כותב אדמוה"ז "לפיכך אם שלשל ידו למטה מג' סמוך לארץ חייב",] שהרי גם ר"י בתוס' סובר כך, ואעפ"כ למע' מג' סובר הוא שהיד מקום פטור. [ויש לעיין עוד במה שכותב אדמה"ז "ולפיכך כו'" בהמשך לדעה הב', דלכאו' תלוי במחלוקת ראשונים בדעה הא' גופא, וצע"ג].

[4]) וצ"ע איך שייך לומר שחייב על שניהם, והרי בא' מוציא מרשות ובא' מביא לרשות (משא"כ לדעה הב' שבשניהם מוציא מא' ומכניס לשני'), וי"ל דתוס' לטעמי' (ב, א – ד"ה פשט) שישנו פסוק מיוחד לעני ולעשיר, וכדלקמן בסוף ההע'. עיי"ש.

[5]) ועפ"ז י"ל דעיקר האיסור דרבנן הוא כשישנה מלאכה כבהוו"א (היינו מוציא או מכניסה למקו"פ או ממקו"פ) וכפי שאכן סוברים לקמן ג, א ד"ה פטורי (הובא לקמן). ועפ"ז יש לבאר בדרך-אפשר את תוד"ה אגוז (ה, ב) שמביא מלקמן קנג, ב שמשמע שכן דחפץ המונח ע"ג חמור המהלך אפי' המלאכה דרבנן הרגילה איננה כיון שלא עוקר אפי' ממקו"פ (ועפ"ז יש לבאר דעת הרמב"ם שם (פ"כ ה"ו והביאו אדמוה"ז בסי' רס"ו סעי' ג'). ודוק. ואכ"מ.

[6]) וכ"מ בזבחים מז, א וברש"י שם ד"ה מלאכת מחשבת.

[7]) וע"פ המבואר בפנים יבואר ג"כ מה שהרמב"ם חוזר בהלכה זו עוד פעם ("כבר אמרנו") את הדין ש"אין המוציא מרשות לרשות חייב עד וכו'", אף שאין זו דרכו לחזור על אותו דבר פעמיים, ובפרט שזהו פרק א' בלבד קודם, וזהו דבר הפשוט שזה מטעם זה (ויתירה מזו, לכאו' כל הלכה זו כבר מובנת מאליה מההלכה שבפי"ב) כי רוצה להדגיש שפטור, אע"פ ש"מוציא מרשות לרשות", ועצ"ע.

[8]) ולהעיר מפיה"מ (להרמב"ם) בריש מסכתין, וז"ל: "ודע כי כל יציאה היא ג"כ הכנסה בהיקש אל המקום שהוציאו אלו החפץ, וכל הכנסה היא ג"כ יציאה בהיקש אל המקום שהוציאו ממנו החפץ, אלא שמנהג המשנה לקרות טלטול הדבר מרה"י לרה"ר הוצאה, ועקירת דבר מרה"ר לרה"י הכנסה".

[9]) אך עדיין צריך עיון (ובפרט ע"פ המבואר בפנים) מה הוא הלשון "דרך הוצאה", ובדוחק י"ל שהכוונה ל"דרך מלאכת הוצאה".

[10]) והנפק"מ – לכאו' – האם מותר לאחר (או לו עצמו) הפושט ידו מרשות אחרת להניח על היד, עכ"פ מדאורייתא, אף שאדמוה"ז לא הביא נפק"מ זו בפי' [וי"ל כיון שאין דרכו להביא דינים מחודשים שאינם כתובים בפי' בספרים שלפניו, כידוע] ועצ"ע [ולגבי הושטה למטה מג' ראה בהערות לעיל].

[11]) ולהעיר שבמקרה זה אין – לכאו' – שום נפק"מ בין הדעה הראשונה לשני', ואעפ"כ מפרט אדמוה"ז הטעם לכל אחת בנפרד ובאריכות!

[12]) והביאור בזה – לכאו' – דנוסף על שינוי הרשות צריך להיות גם שינוי המקום, כדלקמן בפנים (ולהעיר ממהר"ם על תוד"ה מ"ט (ג, א) ורעק"א בריש ג, ב). אלא שצ"ע דכיון שלרש"י החפץ לגמרי ברשות השני', למה אם הניח על הקרקע חייב והרי היתה כבר הנחה של פטור (וכדמשמע ג"כ בדף ג, ב "משחשיכה דאי שדי לי' אתי לידי חיוב חטאת"), ויש לומר (בדוחק) דכיון שמניח על הקרקע אח"כ, מוכיח על תחילתו שכל ההנחה באויר היתה רק כדי להניח על הארץ, וה"ז כעומד לכתף שאם הניח אח"כ חייב (כדלקמן ה, ב) ועצ"ע.

[13]) הנה מהלשון "כמו שנת'" משמע שזה מאותו הטעם ממש [וא"כ תסתלק השאלה שבהע' הקודמת], אך מזה שאדמוה"ז מאריך כ"כ בביאור הדעה הב' משמע שזהו באו"א [וכן משמע מתוס' ד"ה מ"ט שטעם הפטור שונה בין רש"י לבין תוס' (ועיין בראשונים שם). אך בפשטות משמע שלמד את רש"י אחרת מהמבואר בפנים (ואף שיש לדחוק)], ומ"ש "שהנחת החפץ ביד אינה חשובה הנחה הואיל והי' בה מתחילה וכמו שנת'" יובן ע"פ המבואר בפנים,

 דלא נחלקו רש"י ותוס' "במציאות" האם היד נחה או לא, אלא דלתוס' כיון דס"ל ש"אגד יד שמי' אגד", ממילא "לא יצא כולו" (לשון רש"י צא, ב – ד"ה אבל, בנוגע לאגד כלי) כל זמן שאין הנחה, משא"כ לרש"י (והרמב"ם) שיצא כולו החסרון (ולא המציאות) בהנחה הוא אחר. (וכמו שמשמע ג"כ מענין אגד כלי, שהחילוק אם סוברים ששמי' או לא, זה האם אומרים שיצא כולו (ראה שבת צא, ב; צב, א)).

[14] ולהעיר שהלשון והסדר דומה ממש להסדר והלשון דהמג"א וכדרכו בכ"מ (ראה לקו"ש חכ"ו ע' 29 ועוד).

[15]) הנקודה אני הוספתי, ואם נאמר שזה שהוא רשות בפנ"ע הוא חלק מתקנת חכמים, צ"ע מה נוגע שזה הוא מקום חשוב, וצ"ע.

ולהעיר שלשון אדמוה"ז כאן דומה ללשון רש"י (ג, ב – ד"ה בעי אביי): "אלמא איפלוג רשותא מי כו' גזור רשות מדבריהם לשבת" ומיד לאח"ז כותב אדמוה"ז "וקראוהו כרמלית", וכן ממשיך מיד לאח"ז רש"י (שם) "ושמו כרמלית", ויש להאריך בזה. ואכ"מ.

[16]) בהוצאה החדשה ציינו לדברי רשי בדף ו, א ד"ה אדם, שהלשון שם דומה ללשון אדמוה"ז כאן (ועוד). אך צ"ע: א) שם מדובר באיסקופה ומקו"פ ו-ב) אין רש"י פסקן כי אם פרשן – ראה יד מלאכי כללי רש"י ס"ב, ועוד).

[17]) ולהעיר מהגמ' בדף צו, ב "מה לי אפוקי מה לי עיולי", דמשמע שאין שום הבדל ביניהם, וראה לקמן.

[18] ולהעיר שבביאור "למעוטי זה עוקר וזה מניח", ביאר רש"י (בדף צג, א ובפסחים פו, ב) אחרת מתוס' (הובא לעיל).

[19]) ולהאיר מתוצ"ח סי' יא-ב, וז"ל בנוגע לתוס' (בדף צג, א המובא לעיל): "מבואר דאיסור הוצאה הוא השתנות החפץ מרשות לרשות, ואף דלמסקנא הוי גם עקירה והנחה כו'", עיי"ש.

[20]) וראה גם ג, ב רש"י ד"ה מבע"י דאם הוציא היד מבע"י ויזרוק הוא איסור מדרבנן.

[21]) ואף שלא נח במקו"פ (כמו שמבאר אדמוה"ז) אך אין זה פשוט כ"כ.

[22]) ולהעיר המתוצ"ח המובא לעיל דגם למסקנא עיקר החיוב הוא ע"ד ההוו"א.