סעיף ד - 1083

אכילת מאכל עם ציורים בשבת – שיטת אדה"ז

הרב שלום דובער הרצל

שליח הרבי לראש פינה – אה"ק

א. תנן (שבת עג, א): "הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות".  וברש"י: (עה, ב) "שאין מלאכת מחיקה חשובה אלא על מנת לכתוב".

ויעויין במרדכי (שבת סי' שס"ט) שכתב וז"ל: "נשאל רבינו מאיר (מהר"ם מרוטנבורג) על עוגות התינוקות שכותבים עליהם אותיות ותיבות איך אוכלים אותם התינוקות ביום טוב. והשיב: אי משום מוחק ליכא איסורא דאורייתא אלא במוחק על מנת לכתוב, ומיהו איסורא דרבנן איכא".

ואכן הרמ"א נקט כהמהר"ם מרוטובנורג להלכה (סש"מ, ס"ג) וזה לשונו: "אסור לשבור עוגות שכתובות עליו כמין אותיות אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה דהוי מוחק".

ויש לברר בזה: א. האם מותר לשבור בפה בדרך אכילה מבלי לשבור קודם האותיות בידים. ב. האם יש שינוי בין אם האותיות כתובות על העוגה או שהעוגה היא בצורת אות. ג. האם יש הבדל בין אות חקוקה או בולטת מעצם העוגה לבין אותיות הכתובות על העוגה. ד. מה יהיה הדין בציורים על גבי העוגות.

ויובן בהקדים, דבמגן אברהם (סק"ו) הביא דעת הר"ש הלוי אודות מחיקת האותיות כשהם מגוף המאכל, וזה לשונו:  "כתב הר"ש הלוי . . דדוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר, אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי, ולכן אוכלים העוגות שיש עליהם ציורים, וצריך עיון".

הרי לנו דהר"ש הלוי מחלק בין אותיות הכתובות מעל העוגה שעל זה חל איסור מוחק דרבנן, אך כשהאותיות חקוקות בגוף העוגה אין בשבירתם משום מוחק דרבנן.

ויעויין בדגול מרבבה דמיקל בזה מאוד ומכמה סיבות, וזה לשונו: "אפילו לדעת המגן אברהם שם, שאפילו באיסור דרבנן אסור פסיק רישה, מכל מקום הרי היכי דאינו מתכוין ומקלקל ועושה כלאחר יד גם המג"א מתיר שם אפילו בפסיק רישיה, ומכל שכן כאן דכולהו איתנהו: (א) 'דמקלקל' הוא (ב) וגם 'כלאחר יד' דאין דרך מחיקה בכך, (ג) וכל שכן אם אינו שובר בידו רק בפיו 'דרך אכילתו', (ד) וגם איסור דרבנן שאינו על מנת לכתוב, פשיטא ד'אינו מתכוין' מותר אפילו בפסיק רישיה. ולכן נראה לענ"ד היתר גמור בדבר זה". הרי לנו דמכל הסיבות הנ"ל: מקלקל, כלאחר יד, דרך אכילתו, אינו מתכוין למחוק על מנת לכתוב - מיקל בזה לגמרי ומתיר לאכול בכל צורות ואופנים, בין אם האותיות מעל העוגה ובין אם האותיות מהעוגה, בין כשהשבירה בפה ואפילו אם השבירה היא בידים, מתיר לגמרי.

ב. דעת המשנה ברורה: בסימן ש"מ סקט"ו כתב: "ודוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר, אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים שרי, דאין שם כתיבה עליה וממילא לא שייך בזה מחיקה". והיינו שנקט להלכה למעשה כשיטת הר"ש הלוי שהובא במג"א לחלק בין אם האותיות עשויות מהעוגה עצמה שמותר לבין כשהאותיות עשויות מדבר אחר שאסור ולמרות שהמג"א נשאר בצ"ע בזה.

ובסקט"ז שם כתב וזה לשונו: "ויש מחמירין אפילו בציורים". כלומר: כשם שציור הוא בכלל מלאכת כותב, כך מחיקת הציור הוא בכלל מלאכת מוחק ואם כן גם במחיקת ציורים שע"ג עוגה הוי מוחק מדרבנן עכ"פ, הרי לנו דהמשנה ברורה מחמיר באכילת ציורים כמו באכילת אותיות העשויות על גבי העוגה.

והנה גבי שבירת (מחיקת) האותיות והציורים בפה דרך אכילה כתב המשנה ברורה בסקי"ז וזה לשונו: "ועיין בספר דגול מרבבה שמצדד להקל בעיקר הדין הזה והביאו בשע"ת ויש לסמוך עליו כשאינו שובר במקום האותיות בידו רק בפיו דרך אכילה". והיינו דאינו נוקט להלכה כקולת הדגול מרבבה להקל בכל אופן, אלא שיש להקל כשהשבירה נעשית בפה (דרך אכילה) ולא בידים, כהסברא המובאת בדגול מרבבה עצמו בלשון ומכל שכן ("ומכל שכן אם אינו שובר בידו רק בפיו דרך אכילתו").

והמורם בשיטת המשנה ברורה להלכה הוא: א. כששובר בידים – יש לחלק בין כשהאותיות כתובות על העוגה שאז אסור, לבין שהאותיות הם מהעוגה עצמה – שאז מותר. ב. כששובר בפה – מותר לאכול בין אם האותיות מעצם העוגה ואפילו אם הם כתובים על גבי העוגה וכדעת הדגול מרבבה (והט"ז) שזהו 'דרך אכילה' ומותר. ג. ציורים נחשבים לכמו אותיות ונראה שדעתו שיש להחמיר בזה.

ובשמירת שבת כהלכתה (פרק יא, ז-ח) פסק בכל זה כהמשנ"ב וזהו סיכום תוכן דבריו: א. בפה: מותר לשבור אותיות וציורים 'דרך אכילה' בין אם האות מעל העוגה או עשויה מעצם העוגה. ב. בסכין או בידים: תלוי, אם האותיות והציורים מעל העוגה – אסור, ואם האותיות חקוקות מותר. ג. צורת העוגה כאות: (עוגה עשויה בדפוס – תבנית של אות) מותר לאכלה בין בפה ובין בידים, עפהנ"ל. ד. ציורים על גבי העוגה: נחשבים לאותיות ודינם כאותיות ממש.

ג. דעת שוע"ר: בסימן ש"מ ס"ד כתב רבינו וזה לשונו: "ומדברי סופרים אסור אפילו למחוק שלא על מנת לכתוב. ולכן: אסור לשבור עוגה שעשו עליה כמין אותיות אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה מפני שהוא מוחק".

ומסעיף זה נראה: א. בידים דווקא אסור, שהרי כתב 'אסור לשבור' ולא כתב 'אסור לאכול', דמזה נראה לכאורה שבפה מותר לשבור, כהסברא שבדגול מרבבה שזה 'דרך אכילתו'  ב. דווקא כשהאות 'עליה' אסור, שהרי כתב 'עוגה שעשו עליה כמין אותיות', ולא כתב 'עוגה שעשו בה כמין אותיות', ומזה נראה, לכאורה, שעוגה שהאותיות באות ממנה עצמה, יהיה מותר, כדעת הר"ש הלוי שהובא במג"א.

אולם אי אפשר לומר כן, דבסימן שמ"ג ס"י כתב: "אבל מותר ליתן לתינוק בשבת חפצים שיכול לעשות בהם מלאכה לעצמו . . כגון ליתן לתינוק עוגה שכתובים עליה אותיות שאסור לאכלה בשבת . . רק שלא יתן גדול לתוך פיו של תינוק'.

ואם כן מובן להדיא שדעת אדה"ז היא שאסור לשבור את האות גם כשהשבירה נעשית בפה[1], ולא רק כשהשבירה נעשית בידים. ולא כפי שהיה נראה בהשקפה ראשונה ממש"כ בסימן ש"מ ס"ד דלעיל.

ובכדי לברר עוד יותר דעת שוע"ר כשהאותיות עשויות מהעוגה עצמה יש להקדים בירור בדעת שוע"ר מהו דין הציורים. דהנה, בסימן ש"ב ס"ה כתב: "הצר צורה בכלי העומד לציירו, אפילו לא צייר אלא מקצת הצורה הרי עשה מקצת גמר הכלי וחייב, שאף שהציור מצד עצמו אינו חשוב מלאכה, מכל מקום עכשיו שהכלי נגמר וניתקן על ידו הרי הוא נחשב למלאכה . . שחייב משום מכה בפטיש". ומשמע מדבריו שציור אינו כלל בגדר מלאכה, ולא בגדר מלאכת 'כותב'. ורק באם על ידי הציור נגמר משהו, הרי זה מטעם 'מכה בפטיש'.

אך בסימן שמ ס"י כתב רבינו: 'הרושם רשמים וצורות בשטר וכיוצא בהם כדרך שהציירים רושמים חייב משום תולדת כותב וכן המוחקה'. דמזה משמע שעשיית הציור ובמילא המחיקה נחשבים לתולדת כותב ומוחק ולא מכה בפטיש והרי זה סותר את מה שכתב בסימן ש"ב ס"ה שהאיסור הוא רק מטעם 'מכה בפטיש'[2].

וראיתי הביאור בזה, שלדעת אדה"ז בציור יש הן תולדת כותב ומוחק והן מכה בפטיש, רק שבסימן שב מדובר שצייר רק מקצת הציור שעדיין אין זה תולדת כתיבה (רק חצי שיעור), ומכל מקום פעמים רבות על כלי מציירים חלק מציור שלם לנוי, ולגבי הכלי הרי זה ה'מכה בפטיש' של הכלי, משום שכך נשאר הציור, בחלקו וזהו יופיו של הכלי. מה שאין כן בסימן שמ מדובר שעשה ציור שלם שאז חייב כבר משום כותב ואין זה משום מכה בפטיש. 

ומכל זה משמע: שציור הוא בגדר 'כותב' ו'מוחק'. ולפי זה גם בכתיבה על גבי עוגה היה צריך להיות כן והיא צריך להיות אסורה מחיקת הציורים מדין מוחק.

אולם בהלכות פסח סימן תס ס"ז, כתב רבינו: "אין עושין סריקין המצויירין, דהיינו לצייר במצות כמין חיה ועוף לפי שהוא שוהא עליהן לציירן ופעמים יבואו לידי חימוץ ע"י שהייה זו". והיינו, דאוסר לצייר על המצות רק משום החשש דשיהוי וחימוץ ולא מטעם כך שבמצות מצוירות יהיה אסור לאכלם ביו"ט משום 'מוחק', משמע דלדעת שוע"ר אין איסור 'מוחק' בציורי אוכלים ולכן לא כתב לאסור ציורים על המצות מסיבה זו.

ובסימן תס ס"ט, כתב בשוע"ר: "אם עבר ועשה ציורין על המצות מותרות באכילה, אם לא שהה בציורין שיעור חימוץ, ואפילו לכתחילה אדם יוצא בהן". ומשמע להדיא שאין איסור מחיקה באכילת מצות שיש בה ציורים מגוף המצה וכן יהיה הדין בעוגה שיהיה מותר לאכול עוגה שיש בה ציורים. ואמנם דזה סותר את הנפסק בסימן שמ ס"י שגם ציור נכלל בכלל כותב ומוחק כדלעיל.

ואכן שהמג"א (בש"מ סק"ו) עמד על סתירה זו, שהרי גם המחבר בסימן תס ס"ד כתב: "אין עושין סריקין המצויירין דהיינו לצייר בפת כמין חיה ועוף". ובב"י סימן ת"ס כתב: "כתב רבינו ירוחם דמוכח בגמרא שאם עבר ועשה סריקין המצויירין ולא חמצו שיוצאים בהם", וכן ממש כתב הרמ"א בדרכי משה הארוך וזה לשונו: "כתב ר' ירוחם דמוכח בגמרא דאם עבר ועשה סריקים המצויירים ולא חמצו שיוצאין בהן". וזו היא הסכמת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים והרמ"א לא חלק על כך. ואם כן הרי זה סותר את מה שהביא כאן הרמ"א את דברי המרדכי בשם המהר"ם מרוטנבורג שאסור לשבור את העוגה שיש עליה 'כמין אותיות' והבין המגן אברהם מהלשון 'כמין אותיות' שגם אכילת עוגה שיש עליה ציורים נכלל באיסור מחיקה ואיך התיר זה הרמ"א בהלכות פסח. ונשאר בצ"ע.

ובדגול מרבבה תירץ, שמכאן מוכרח כשיטת הר"ש הלוי לחלק בין אם הציור הוא מדבר אחר שעל גבי העוגה (שזה נחשב לכתיבה וציור) לבין אם הציור הוא מגוף העוגה. שבהלכות פסח מדובר שהציור הוא מגוף המצה ולכן אי"ז דרך כתיבה ומותר, ובש"מ מדובר שהציור והאותיות על גבי העוגה מדבר אחר וזה נחשב לדרך כתיבה ואסור.

אך בשוע"ר לא חילק כן, אם הנכתב הוא מעצם גוף המאכל או מדבר אחר על גבה, ואדרבה מלשונו בסימן תנ"ח ס"ח משמע להדיא שגם כשהאותיות עשויות מגוף המצה אסור לאכלם בשבת מדין מוחק. דזה לשונו שם: "והסימנים שעושה בהן, לא יעשה אותן כמין אותיות על ידי דפוס או בידיו (מטעם שיתבאר בסי' ת"ס שמא ישהה ויחמיצו ועוד) שהרי צריך לשברם ביום טוב ויש אוסרין לשבור עוגה שיש בה כמין אותיות אע"פ שאינו מתכוין למחקם אלא לאכלם", דמזה נראה ברור להדיא שדעת שוע"ר לאסור מחיקת אותיות גם כשהאותיות חקוקות ועשויות מעצם המצה, ולא כדעת הר"ש הלוי והדגול מרבבה להתיר מחיקת אותיות שעשויות מגוף המצה.

ונראה אם כן שרבינו סובר כהמגן אברהם שנשאר בזה בצריך עיון על הסתירה בין הלכות פסח להלכות שבת אולם למעשה לא בא לשנות הדין שאסור לאכול המצות שיש בהם כמין אותיות בשבת ויום טוב מצד דין מוחק, הגם שהאותיות עשויות מגוף העוגה או המצה.

ואם כנים הדברים נלמד דשיטת שוע"ר: א. שבאותיות אין לחלק בין אם הן עשויין מגוף אחר או מעצם גוף העוגה שבכל אופן אסורים לאכילה משום מוחק. (ב. גם באכילה בפה ולא בשבירה בידים נאסרה האכילה משום מוחק כבסימן שמ"ג ס"י שאסור ליתן לפי תינוק). וכן ג. שציורים במאכלים מותרים ואין בהם דין מוחק. שהרי אדה"ז התיר להדיא לאכול את הציורים אם נעשו ללא שיהוי.

ד. אלא שעדיין יש לנו לדון גבי ציורים במאכלים באיזה אופן הותרה אכילתם בשבת וביום טוב. דהנה ראיתי שכתבו (הרשד"ב לוין בשיעורי הלכה למעשה) שדעת שוע"ר שאין איסור כלל בציורים במאכלים ומותר בכל אופן לאכלם בשבת וביום טוב. אמנם כד נעיין נראה שאת היתר אכילת הציורים כתב שוע"ר גבי מצות ושם מיירי בוודאות שהציורים הם חלק מגוף המצה ולא מעל המצות.

ואולי יתכן שסבירא ליה לרבינו להקל באכילת ציורים במאכלים בתנאי שהציורים הם חלק מגוף המצה ולא מעליה. שלכן הביא דין זה דווקא בהלכות פסח ולא בהלכות שבת, דבהלכות פסח בוודאי שמדובר בציורים שמגוף המצות ולא מדברים אחרים עליה שזה לא יתכן במצות מצווה. שבפרט זה דווקא נקט שוע"ר כדעת הר"ש הלוי שהובא במגן אברהם (שגם עליו כתב המגן אברהם וצריך עיון אך לא בא לחלוק בהכרח על עצם דבריו) להקל כשציורים עשויים מגוף המצות ויש כאן ב' דברים לקולא: א. שזהו רק ציורים ולא אותיות ממש. ב. שזהו מגוף המאכל ולא דבר נוסף עליה, וכדעת הר"ש הלוי.

ויעויין בתהילה לדוד (שמ סק"ג) דרצה לחלק בגדר איסור ציור האם הוא מדין 'כתיבה' או מדין 'מכה בפטיש' שתלוי איך עשוי הציור, שבציור העשוי מגוף הכלי האיסור הוא משום 'מכה בפטיש', אולם כשהציור עשוי מדבר אחר על גבי הכותל והששר שאז האיסור והחיוב הוא משום 'כותב'. ובזה רצה ליישב סתירת הרמב"ם בגדר יסוד איסור הציור בשבת. (יעויין בהערה 2 ו3)

ואם כנים דבריו, יש לנו ללמוד מזה יסוד האיסור בפעולה הופכית, כגון מחיקת ציור. שיש לחלק כנ"ל, שבציור שהוא עשוי מגוף הכלי אין לאסור משום מוחק דרבנן, משום שיסוד האיסור בזה אינו כותב (שאז הפעולה ההופכית היא 'מוחק') אלא יסוד האיסור הוא מכה בפטיש, וכשמוחק הציור שלא על מנת לכתוב, הרי זה 'מקלקל' ומקלקל פטור. מה שאין כן כשהציור עשוי מדבר אחר על גבי הכותל או הששר ששם האיסור הוא משום כותב, אם כן כשעושה הפעולה ההופכית  - מוחק (אפילו שלא על מנת לכתוב) יש לאסור משום מוחק דרבנן, שהרי יסוד האיסור בפעולה החיובית (ציור) הוא 'כותב', לכך כשעושה ההיפך הוא 'מוחק' שאסור מדרבנן.

ואם כן יש לומר שזהו יסוד סברת שוע"ר לחלק בין ציור העשוי מגוף העוגה, שאת זה לא אסר משום מוחק ולכן מותר לאכול המצה עם הציורים בפסח, וזה משום שבציור מגוף העוגה היסוד לאיסור הוא מכה בפטיש שהפכו הוא לא 'מוחק' אלא מקלקל ולכן מותר בשבת וביו"ט לאכול. מה שאין כן כשהציורים מעל גבי העוגה שבזה לא מצאנו שהתיר שוע"ר האכילה, והסיבה היא משום שיסוד האיסור (ציור מעל גבי דבר) הוא 'כותב' ואם כן ההפך הוא 'מוחק' ומוחק נאסר מדרבנן גם כשאינו על מנת לכתוב[3]

ויעויין בקצות השלחן ס"ק ג' דגם כתב להתיר אכילת ציורים דווקא כשהציורים הם מגוף העוגה, וזה לשונו: "ומתוך דברי הר"ש הלוי משמע דאם הציורים הם מדבר אחר דינם כמו אותיות, והמגן אברהם שם בתה"ד מקשה על המרדכי שכתב עוגה שכתוב עליה כמין אותיות דאפילו כתובין עליו צורות יהא אסור דהא הצר צורה חייב ואם כן המוחקה נמי חייב וסיים בצ"ע. עכ"פ המג"א מפרש דברי המרדכי דציורים מותר, על כן יש להקל בציורים שנעשו מהעוגה עצמה, דבזה גם הר"ש הלוי התיר".

אמנם היתר קצות השלחן והדקדוק לחלק בין ציור העשוי מהעוגה עצמה שמותר לאכול לציור העשוי מדבר אחר שאסור לאכול, אינו מבוסס על לשון שוע"ר. אך לפי מה שביארנו לעיל יש לדקדק כן משוע"ר. שכאמור לעיל, את היתר אכילת הציורים כתב רבינו דווקא בהלכות פסח משום שהציורים המדוברים שם הם ציורים מגוף המצות ורק באופן זה מתיר רבינו. והסברא בזה היא כפי שהסברנו על פי יישוב התהל"ד את סתירת הרמב"ם (ושוע"ר) אודות איסור ציור בשבת האם הוא מדין 'מכה בפטיש' או מדין 'כותב'. שבציור העשוי מגוף הכלי וכן הוא בציור העשוי מגוף המאכל, האיסור הוא משום 'מכה בפטיש' והפעולה ההפכית של מחיקת ציור זה אינה מחיקה אלא ההיפך מ'מכה בפטיש' שזה מקלקל ופטור, אך כשהציור עשוי מעל הכלי, כותל או שטר אזי האיסור הוא מטעם 'כותב' דזה דרך כתיבה הוא, והפעולה ההפכית של מחיקת ציור זה הוי גדר 'מוחק' שאסור מדרבנן גם באם אינו מוחק על מנת לכתוב.

היוצא בפועל ממש מכל הנ"ל לדעת אדה"ז: א. אין הבדל בין אם האותיות על גבי העוגה לבין אם מגוף העוגה שאסור משום מוחק -  דלא כהר"ש הלוי, דגמ"ר, משנ"ב. ב. אין הבדל בין השבירה נעשית בפה (דרך אכילה) לבין אם השבירה נעשית בידים שאסור משום מוחק - דלא כהמשנ"ב. ג. ומכך שגם כאשר העוגה עצמה בצורת אות – לדעת אדה"ז לא יהיה הבדל ויהיה אסור (שאדה"ז לא ס"ל כהר"ש הלוי). ד. ציור בעוגה לא נאסר לאכול משום מוחק - דלא כהמשנ"ב. אולם כפי הנראה ההיתר הוא דווקא כשהציורים מגוף העוגה ולא על גבה.

 

 


([1] ויש לומר הביאור בזה: דהגם דאופן זה נחשב לדרך אכילה בלבד והיה צריך להיות מותר כבדין בורר ועוד (כקושית הט"ז בסי' שמ סק"ב) אף על פי כן מחיקה זו נכללת בהאיסור דרבנן של למחוק גם שלא על מנת לכתוב. ולכן כתב רבינו 'אסור לשבור עוגה שעושה עליה כמין אותיות אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה - מפני שהוא מוחק', כלומר: שאכן האוכל מכוין רק לאכילה וזהו באמת 'דרך אכילה' ואעפ"כ נאסר מדרבנן משום שסוף סוף הוא מוחק. 

([2] ויעויין בתהלה לדוד סימן שמ סק"ג, דכתב להקשות כן על הרמב"ם, וזה לשונו: "דבפרק י' הלכה ט"ז כתב הצר צורה בכלי חייב משום מכה בפטיש ובסוף פרק י"א כתב דהרושם רשמים בכותל ובששר חייב משום כותב'. ובתחילה רצה התהלה לדוד לתרץ שמכאן הוי חיזוק לחילוק הר"ש הלוי והדגול מרבבה שכשהציור הוא מעצם הכלי אין בזה משום כותב רק משום מכה בפטיש, אבל כשהציור מעל השטר והששר שאז הרי זה ככתיבה ממש ונאסר משום כותב. אך לאחר מכן פרך תירוץ זה מהמבואר בגיטין יעו"ש.

([3] והאומנם שבתהילה לדוד כתב על חילוק זה (ציור מגוף הדבר אסור משום מכה בפטיש וציור מעל דבר אסור משום כותב) 'וצריך עיון גדול' משום שמקשה על כך מגט שאף על פי שבגט כתוב 'וכתב' מ"מ אם חקק את כתב הגט – כשר, ואם כן חזינן דגם כשכתיבה עשויה מגוף הדבר עדיין יש לו דין כתיבה ואם כן ההפך הוא 'מוחק'.

אך אף על פי כן יש לומר דקושיא זו היא דווקא לשיטת הר"ש הלוי והדגול מרבבה שמחלקים בין כתיבה מגוף העוגה לכתיבה שמעל העוגה, אך לשיטת שוע"ר הרי יש לחלק בין כתיבה לציור, שבכתיבה אכן אין חילוק בין כשהוא מגוף העוגה לבין כשהוא מדבר אחר, ואם כן סרה הקושיא מדין חקיקת גט, דשם מיירי בכתיבה, ואכן לשוע"ר בכתיבה גם כשהיא חקוקה יש לה דין כתיבה, ורק שבציור יש לומר ששוע"ר מחלק בין ציור חקוק שאסור משום 'מכה בפטיש' וההיפך מותר משום דאין בזה מוחק, לבין ציור שמעל העוגה שבזה יסוד האיסור הוא 'כותב' שאז ההיפך אסור משום מוחק מדרבנן.