סעיף ו - 1048

בדעת אדה"ז בדברי רז"ה בדין "בסיס לדבר האסור"*

הת' יצחק מאיר בריכטא

תות"ל המרכזית - 770

בעניין הדין ד"בסיס לדבר האסור" כתב רבינו הזקן בשו"ע שלו בסי' ש"ט ס"ו וז"ל: "...אם הניח אבן ע"פ חבית של יין לכיסוי, ושכח להסירה משם קודם השבת, או שהניח מעות על הכר ושכח ליטלם מעליה קודם השבת... החבית והכר לא נעשו בסיס לדבר האסור" (וכמ"ש בס"ד ד"אם לא היה בדעתו שישאר מונח שם בשבת, ושכח להסירו ממנו קודם כניסת השבת... לא נעשה (ההיתר) בסיס אליו"). ובס"ז: "וכל זה בשוכח, אבל אם הניחם שם מדעתו ע"ד שישארו שם גם בשבת... נעשו בסיס לאיסור".

ודעת רז"ה[1] היא, שאם הניח האבן על החבית כ"כיסוי" להחבית, יהא על האבן תורת כלי (ובפשטות, כלי שמלאכתו להיתר, כמ"ש רז"ה שם. וממילא יהא מותר ליטול האבן בידיים[2]). ובפשטות, לכך כתב רבינו "הניח אבן לכיסוי", לומר, שאע"פ שהיא לכיסוי, דינה ככל אבן, דהיינו "מוקצה מחמת גופו"[3] (עד שייחד אותה לזה לעולם[4]). ולכך, אם שכח האבן על החבית, "הרי מטה החבית על צידה והאבן נופלת"[5]. ואם הניח בכוונה, "אסור לטלטלן כלל, אפילו בהטיה... בלבד"[6], כיון שנעשית בסיס לדבר האסור[7] (ובזה פוסק כהרמב"ן שם).

והנה, לכאו' יש סתירה לזה ממש"כ רבינו בדיני הטמנה בסי' רנ"ט ס"ג, בטמן קדירה עם כסויה בתוך דבר שאסור לטלטלו, וגם הכיסוי הוא מוקצה, וזלה"ק: "אם גם הכיסוי הוא דבר המוקצה, אם מקצת דופני הקדרה מגולים כל כך מההטמנת המוקצה עד שיכול לאחוז שם בידיו, הרי זה אוחז שם, ומגביה הקדרה ומוציאה משם וההטמנה נופלת מעליה מאליה, ואח"כ מנערה עד שיפול מעליה הכיסוי המוקצה, שהקדרה לא נעשית בסיס להכיסוי ולההטמנה, לפי שהכיסוי וההטמנה הם משמשים להקדרה לחממה, ואין הקדרה משמשת לה".

[ובעוד ב' מקומות כתב רבינו סברא זו, גבי "צנון תלוש הטמון בארץ . . לא נעשה בסיס להעפר שעליו . . מפני שלא היתה כוונתו שיהא הצנון משמש להעפר אלא שיהא העפר משמש להצנון. וכן כל כיוצא בזה" (סי' שי"א סי"ד). וכן גבי כפה ספל שיש בו דע"ד "אם הטיט מונח כך על אוגניו הכפויים לארץ, מותר ליטלו בשבת, שלא נעשה בסיס לדבר האסור, שהרי אין כוונתו שיהא הספל משמש להטיט, אלא הטיט משמש להספל לחברו לארץ" (סי' שע"ב סי"ד)]

דלכאו', מאי שנא בין זה לנידון דידן באבן שע"פ החבית, דגם כאן אין החבית משמשת להאבן, אלא האבן משמשת להחבית לכסותה, ואפ"ה פסק רבינו שהחבית תהא בסיס להאבן[8]. (וכן גבי כלכלה נקובה והאבן בתוכה ואבן שבדלעת (לעיל ס"ג), שהדין הוא שאם אינה מהודקת היטב, הרי היא נעשית בסיס לאבן, אע"פ שהאבן משמשת לכלכלה ולא הכלכלה להאבן.)

ב. וראיתי ב' תירוצים בזה, ואביא ראשונה התשובה אשר כתבה בעל ה"תהלה לדוד" בספרו[9] וז"ל: "ובדוחק היה אפשר לחלק, דהכא הכיסוי משמש לחמם את הקדירה גופה. אבל התם הכיסוי והחביות שניהם לשמש את היין, ודוחק". והסבר דבריו (כפי שראיתי שהסבירוהו[10]) בהקדמת דברי רבינו לקמן בס"ט, שכתב תנאי נוסף (על מה ש"הניחם שם מדעתו" וכו')  בדין ה"בסיס", וזלה"ט: "אין ההיתר נעשה בסיס להאיסור אא"כ הניחו עליו בכוונה לאיזה צורך. בין לצורך האיסור עצמו, בשביל שיתיישב עליו בטוב, כגון מעות שעל הכר. בין לצורך דבר אחר המותר, כגון אבן שע"פ החבית". דהנה, לכאורה היה אפשר להבין מפשטות הלשון, דההוספה והחידוש במש"כ "בין לצורך ד"א המותר" על מש"כ לפניו "לצורך האיסור עצמו" הוא, דאפי' כשהאיסור משמש להיתר, יהיה ההיתר בסיס לאיסור, ולא רק כשההיתר משמש לאיסור. וזהו שנתן רבינו הדוגמא מאבן שע"פ חבית, דאע"פ שהאבן משמשת להחבית, תהא החבית בסיס להאבן, כיון שסו"ס האבן הונחה "בכוונה לאיזה צורך", וזהו העיקר (ואז, קשה כנ"ל מסרנ"ט).

אלא, שיש לדקדק בלשון רבינו שכתב "לצורך היתר אחר", דלכאורה, התיבה "אחר" מיותרת היא בחליטה, והול"ל "לצורך היתר" ותו לא. ורצו לדייק מזה דכוונת רבינו היא לחדש[11], דלא רק כשההיתר משמש לאיסור אזי נעשה ההיתר בסיס לאיסור, אלא אפי' כשהאיסור משמש היתר, אך לא את ההיתר שעליו הוא מונח, אלא היתר אחר, אזי ההיתר שעליו מונח האיסור נעשה בסיס לאיסור. ומה שנתן רבינו הדוגמא מאבן שע"פ חבית, הוא כיון שכל עניין החבית וכסויה הוא הלא לשמש להיין שבחבית[12], וא"כ, האבן המשמשת לכיסוי החבית אינה משמשת את החבית, אלא את היין שבתוכה, וא"כ, הרי אין האבן האסורה משמשת הדבר שעליה היא מונחת, אלא דבר אחר, ולכך החבית אכן תהא בסיס להאבן. אמנם, בהא דכיסוי קדירה, האיסור משמש לההיתר שעליו הוא מונח, שכיסוי הקדירה משמש "להקדרה לחממה"[13] (ובדרך ממילא האוכל שבתוכה נשאר חם), ובכזה, אכן וודאי סובר רבינו דאין ההיתר נעשה "בסיס", וכמ"ש בסרנ"ט. וזוהי כוונת בעל התהל"ד במש"כ, דבכיסוי החבית, הכיסוי והחבית משמשים להיין. ובקדירה, הכיסוי משמש לקדירה (שעליו מונח)[14].

אלא שהיה קשה לי בזה, דמשמע מתירוץ זה, אשר רבינו הזקן סובר שדין בסיס הוא לא רק כשההיתר משמש לאיסור (כבמעות שעל הכר), אלא אפילו כשאינו משמש לו כלל, הרי כיון שהאיסור מונח עליו (ואינו משמש להיתר), נעשה ההיתר בסיס לו.

[ואע"פ שמלשון רבינו בפשטות משמע שנעשה בסיס רק אם ההיתר משמש לאיסור, שכתב כאן בטעם ההיתר "לפי שהכיסוי וההטמנה הם משמשים להקדרה לחממה ואין הקדירה משמשת להם", דמשמע שדוקא אם הקדירה היתה משמשת לאיסור היתה בסיס לו, הרי "הוא לאו דווקא, רק העיקר הוא משום דהמקצה משמש לההיתר"[15], והיינו שהעיקר הוא רק חציו הראשון של המשפט – "הם משמשים להקדרה", דבזה תליא מילתא, ומש"כ אדה"ז "ואין הקדרה משמשת להם", הוא רק בדרך אגב, וכנגד מה שכתב "הכיסוי וההטמנה הם משמשים להקדרה".]

ולכאו', מדברי רבינו לקמן בס' ט' שם, משמע דלא כך הם הפנים, שכתב שם ג"כ גבי מנורה המונחת על מפה שפרוסה על שלחן, שאין המפה נעשית "בסיס" למנורה, אע"פ שהניח המנורה בכוונה ובזדון על המפה[16]. והטעם ע"ז הוא "לפי שאין צריך לו שתהא המנורה על המפה, אלא על השלחן, ואינו מעמידה על המפה אלא מפני שאי אפשר לו לפנות מקום להמנורה בגוף השלחן עצמו", והיינו, דכיון שמצד עניין המנורה אין עניין בהמפה, הר"ז "הנחה אקראית", שדינה שאינה הופכת את ההיתר שתחתיה ל"בסיס לדבר האסור", מפני שאין קשר ושייכות ביניהם.

א"כ כאן, גבי כיסוי החבית, אם נאמר שהכיסוי משמש להיין בלבד, והחבית אינה משמשת להכיסוי כלל, אלא ליין, הר"ז ממש כהא דמנורה שעל השלחן, ולמה תהא החבית "בסיס" לאבן.

ג. והתירוץ השני שראיתי הוא מש"כ הרה"ג חנוך הענך פאק[17] בספרו "זכרון יוסף"[18], דלפי דבריו אכן אינו קשה כלל ממש"כ רבינו בס"ט, וטורף דבריו הוא, דדוקא כשדבר האיסור משמש לדבר המותר בפעולה חיובית, ש"עושה מעשה בגופו", כגון בסי' רנ"ט שהכיסוי והדבר שמטמינים בו "הם משמשים להקדירה לחממה", אז הוא בגדר "משמש" לדבר המותר[19]. אך אם אינו עושה שום תיקון בגוף הדבר, אלא מונע ממנו עניינים בלתי רצויים, כגון בסי' ש"ט, שכיסוי החבית באבן "מונע שלא יפול בו דבר, או אפילו שלא יפיג טעם היין וריחו - זה לא חשיב תקון אלא מונע הקלקל. זה לא חשוב שימש ול"ה[20] בזה המקצה "משמש לההיתר""[21].

דלפי דבריו אמנם ג"כ יסוד מוסד הוא, שדין בסיס הוא לא רק כשההיתר משמש לאיסור, אלא אפילו כשאינו משמש לו כלל "שפיר נעשה הכלי בסיס להמקצה אף שאין הכלי משמש להמקצה"[22]. אך לפי דבריו אין הנחת האבן על החבית דומה ל"הנחה אקראית", כיון שלפי דבריו הרי ודאי שיש קשר ושייכות בין הכיסוי להחבית, כיון שהכיסוי משמש להחבית, ואין זה "אקראי" כלל[23]. אלא, שאין זה מקרי "שימוש", כיון שאין זה שימוש חיובי שפועל לתיקון הדבר המותר, ולכך לא אמרינן בזה שהאיסור "מתבטל" להיתר, אלא האיסור נשאר במציאותו, וממילא דבר ההיתר שתחתיו נהיה בסיס לאיסור זה.

אך נראה דעדיין קושיא במקומה עומדת מפני ב' עניינים, א)- דהנה, מקור סברת הלכה זו (דכיון שהאיסור משמש וכו' אין נעשה בסיס) הוא מדברי רז"ה[24], וממילא, כל וויכוח הדברים בין סברת התהל"ד וסברת הז"י הוא בדבר סברת רז"ה, שמדברי רבינו נשמע דסברא זו אינה שייכת למקרה שהניח אבן לכיסוי על חבית, אלא החבית תהא בסיס לה[25], וחולקים מאי טעמא בזה. ורז"ה עצמו (לאחר שכתב שם הסברא שמתי שאיסור משמש להיתר, אין ההיתר נעשה בסיס וכו') כתב: "ובמניח דבר של איסור על דבר היתר להיות ההיתר תשמיש לאיסור, נעשה ההיתר בסיס לאיסור, ואסור לנגוע בו כל עיקר לטלטלו אפי' מן הצד, כנר שעל הטבלא... ואבן שע"פ החבית, ומעות שעל הכר בפ' נוטל...". א"כ כתב רז"ה מפורש דבאבן שע"פ חבית החבית משמשת להאבן, וא"כ, כיצד אפשר לפרש דברי רז"ה ולומר דס"ל בהא דחבית שתהא בסיס לאיסור אע"ג שאין החבית משמשת להאבן שלא כדעתו.[26]

ב)-גבי ההלכה[27] שאם מת שוכב על מיטה, אין המיטה נעשית בסיס להמת, כתב רז"ה[28] שהסיבה לזה היא משום "דאין המטה נצרך להמת, וכל עצמו של מת א"צ רק להטילו ע"ג קרקע, כדתנן... ומטילין אותו על החול כדי שיצטנן, ולפיכך אין המטה נעשית לו בסיס".

ואמנם, ממילות אלו לבדנה אולי קצת משמע דהיתר נעשה בסיס לאיסור גם כשאין ההיתר משמש לו, כיון שכל הטעם שאין המיטה נעשית בסיס, הוא כיון ש"אין טוב למת להיות על המיטה, אבל בלאו הכי (שלא היה הבדל להמת אם מונח ע"ג קרקע או מיטה) הי' המיטה בסיס, אף שאינה משמשת להמת"[29]. אמנם, אולי בדברי הרז"ה והמג"א[30] שהעתיקו כצלמו, יש להסתפק, אך לא בדעת רבינו נ"ע, שכשהזכיר דברים אלו[31] הואיל לפרש ולכתוב: "גבי מת שבמטה שצריך למקומו, שמכיון שהמטה לא נעשית בסיס להמת... היא חשובה בפ"ע, ואינה משמשת כלום להמת, שאם היתה משמשת לו - היתה בסיס לו"[32]. עכל"ק. וכתיבתו כי תמה פרשה השלמה.       

ולפי כהנ"ל עד כאן (אם כנים הדברים) הרי נמצא מוכרח, א)- דבאבן שע"פ חבית, החבית משמשת להאבן. ב)- אמנם, לא באותו אופן כבמעות שעל הכר (כמוכח בדבריו מן העניין, שהפריד בין גדר האבן שע"פ החבית ("לצורך ד"א המותר") לבין מעות וכו' ("לצורך האיסור עצמו")).

וא"כ צריך ביאור - א)- מה שימוש משמשת החבית לכסוי' ב)- מה הפרש יש בין ה'אבן שעל פי חבית' לבין הא ד'כיסוי קדירה', כנ"ל.

ד. והנה, נראה להסביר במאי עסקינן הכא בדא"פ, דההבדל בין "מעות שעגה"כ" ל"אבן שעפ"ח" הוא, דבשתיהן אכן ודאי ההיתר משמש להאיסור, אלא, דבמשעגה"כ ההיתר משמש האיסור "לצורך האיסור עצמו", ובאשעפ"ח ההיתר משמש את האיסור "לצורך היתר אחר", היינו שההיתר מסייע (ע"י 'שימוש') לאיסור שמעליו, כדי שהאיסור ישמש היתר אחר[33]. וע"ז מביא רבינו הדוגמה מאשעפ"ח.

וההסבר: דהנה נראה דיש לעיין במקרה שהאיסור משמש לההיתר, ובאותו הזמן גם ההיתר משמש לאיסור. האם נאמר דכיון שהאיסור משמש להיתר, לא איכפת לן מה שההיתר משמש לאיסור, או שנאמר דכיון דסו"ס ההיתר משמש לאיסור הרי יהיה בסיס לו. ולכאורה נראה דזה מדוקדק בלשון רבינו וזו כוונתו במש"כ "לפי שהכיסוי וההטמנה הם משמשים להקדרה לחממה, ואין הקדרה משמשת לה", דבא לומר דבאותו הזמן "שהכיסוי וההטמנה הם משמשים להקדרה" אזי "אין הקדרה משמשת לה", והיינו, שכל ההיתר דאיסור משמש להיתר וכו' הוא בתנאי שאין ההיתר משמש לאיסור באותו הזמן[34].

וא"כ, לכאו' י"ל דהוא המצב באשעפ"ח, דהנה כנ"ל בדברי התהל"ד, עיקר עניין החבית והכיסוי הוא לשמר היין, וא"כ, אין לומר שהכיסוי משמש לחבית בפ"ע, אלא שמשמש לה לצורך שימור היין. ובזה מובן, דגם להכיסוי יש תפקיד מיוחד בשמירת היין ("מונע שלא יפול בו דבר, או... שלא יפיג טעם היין וריחו", כנ"ל בז"י), שבזה בפשטות, י"ל, מסייעת החבית להכיסוי. וא"כ י"ל בזה דכיון שהחבית משמשת להכיסוי באותו הזמן שהכיסוי משמש לה – ה"ה בסיס להכיסוי. וכן הוא גבי כלכלה נקובה והאבן בתוכה, דלהכלכלה והאבן תפקיד שווה, והוא לשמור על הפירות שלא יפלו, וכמו שתפקיד האבן הוא לסייע לכלכלה בכדי שהפירות לא יפלו, כן הוא גבי הכלכלה, שמחזיקה האבן ומסייעת לו לעמוד (אף אם לא "בחוזק") כדי שהפירות לא יפלו (וכן גבי "דלעת חלולה" שם). הכלל: דכל שני דברים המשמשים דבר אחד, ואפי' שניהם משמשים הדבר בעניין א' (כגון בנדון דידן, ששניהם מחממים האוכל), וכ"א מהם לא יכול הי' לפעול פעולתו לולא הדבר השני, אני קורא בהם שמשמשים א' את השני.  

והנה, אף אם נאמר דאין כוונת רבינו (במש"כ "ואין הקדרה משמשת לה") כמ"ש, אלא שבא לומר שכאן מדובר כשהאיסור משמש להיתר ותו לא, ואין מדבר ומרמז כאן על מקרה ששניהם משמשים שניהם [או אפילו שמדבר כאן מזה, ובא לומר להיפך, שכל זמן שהאיסור משמש להיתר, בכל אנפי יהיה מותר, ואפי' כשההיתר משמש באותו הזמן לאיסור[35]], נראה דיש להסביר: דהנה, הקשו הרבה מן המפרשים[36] מדוע לא תהא החבית בסיס לאיסור ולהיתר, ואזי תעמוד החבית בהתירה ולא תהא בסיס להאבן[37], דהרי על החבית מונחים שני דברים: האבן המוקצה, והיין המותר. ותירצו (וכמו שהגדיר זאת הגר"ח נאה ז"ל[38]:) "דהסברא כך היא, דדבר המונח ע"ג הכלי מלמעלה, נעשה כל הכלי בסיס לזה (דבסיס פירושו "כן" ו"רגל"), אבל דבר המונח תוך הכלי, נעשה בסיס רק חלק הכלי שלמטה מהדבר, אבל לא מה שמלמעלה ממנו (אלא שממילא אסור לטלטל כל הכלי משום מקצתו דהוא בסיס), וע"כ באבן ע"פ החבית, אותו חלק שהיין בו הוי בסיס לאו"ה, אבל אותו חלק החבית שלמעלה מהיין, הוא בסיס רק להאבן ונעשית מפני זה החבית בסיס לאיסור"[39]. דגם לפי זה נמצא, דאכן, ראש החבית בלבד משמש את האבן ללא שהאבן תשמש לראש החבית במאום, כדי שתוכל האבן לשמש היין שבתוך החבית ("היתר אחר", כהתהל"ד)[40][41].

על כל פנים, אולי אפ"ל דזהו ההפרש בין אשעפ"ח לבין סברת רז"ה שכתבה רבינו בסי' שי"א (גבי "צנון תלוש") ובסשע"ב (גבי ספל הכפוי הנ"ל בחצאי רבוע), דשם, האיסור משמש את ההיתר שתחתיו, וההיתר אינו משמשו כלום.

ה. אמנם לפ"ז, עדיין צ"ל ההפרש בין הדין דאשעפ"ח לבין כיסוי הקדרה דסי' רנ"ט, מדוע לא נאמר דבכיסוי שעג"ק תהא הקדירה בסיס להכיסוי, דאע"ג שהכסוי משמש להקדירה לחממה, הרי לכאו' י"ל שכשם ש(חלק מ)תפקיד כיסוי הקדרה הוא לשמש לקדרה לחמם האוכל ע"י חימום הקדרה (שהאדים נשארים בקדרה ומחממים דפנותי'), כך נאמר שחלק מכוונת האדם בקדרה הוא שתסייע לכיסוי' לחמם את האוכל שבתוכה, שאם לא היתה נמצאת, הרי הכיסוי לבד לא יכל לחמם האוכל ללא שיתאצרו האדים במקום מסויים, וגם לולא שהאוכל יהא מכונס במקום מסויים (דבלי הקדרה, הרבה מן הפעמים האוכל יתפזר לכל רוחות העולם). דכיון ששניהם משמשים להאוכל, מי יאמר שהכיסוי בלבד משמש להקדרה ולא גם הקדרה להכיסוי.

ומעתה, את"ל דכשהאיסור וההיתר משמשים זל"ז, הרי כיון שהאיסור משמש להיתר לא יהא ההיתר בסיס לו מכל מקום, כנ"ל, לכאורה י"ל דכיון שהכיסוי מחמם את כל הקדרה ומסייע לה בעניינה לחימום האוכל, (דגם ראש הקדירה מתחמם, ואם ראש הקדירה יהיה קר, הר"ז יפריע לחימום האוכל)[42], אזי מ"מ לא תהא הקדרה "בסיס".

אמנם, יש להבין העניין לפי הסברא השנייה דלעיל, שאף כששניהם משמשים זל"ז, כל זמן שההיתר משמש להאיסור, יהיה בסיס לו[43].

ועוד, דגם את"ל כהנ"ל, לכאו' עדיין הוא דחוק קצת בסברא לומר שחימום זה שמחמם ראש הקדרה ייחשב כ"שימוש", דאף שבפועל כן הוא, הרי מ"מ כל כוונת האדם בראש הקדרה הוא רק שיהיה דבר שישמש את כיסוי הקדרה, ולולא זאת לא היה יוצר בהכלי את ראש הקדרה כלל, ולא היתה כוונתו כלל שהכיסוי ישמש לראש הקדרה, אלא שבפועל אם ראש הקדרה לא יתחמם יהיה חסרון בחימום האוכל.

ואולי נראה להסביר זה בדא"פ מדיוק בל' רבינו, דהנה, גבי צנון וספל כפוי הנ"ל שרבינו הזכיר בהם סברת רז"ה, כתב שהסיבה למה שההיתר אינו נעשה בסיס הוא "מפני שלא היתה כוונתו שיהא הצנון משמש להעפר" וכו', "שהרי אין כוונתו שיהא הספל משמש להטיט" וכו'. והיינו, דמילתא תליא בכוונתו מה ישמש מה. אמנם, גבי כסוי קדירה השמיט רבינו מילה זו, וכתב "לפי שהכיסוי וההטמנה הם משמשים להקדרה לחממה" וכו', ולא כתב ע"ד אותה הלשון - "שהרי אין כוונתו שתהא הקדרה משמשת לכיסוי, אלא שיהיו הכיסוי וההטמנה משמשים להקדרה" וכדו'. ומזה לכאורה אולי נראה לומר דרבינו מחלק בסברת רז"ה, דכל מה שאנו אומרים שהאיסור הוא המשמש להיתר כיון שהאדם התכוון שהאיסור ישמש לההיתר וכו', זהו במקרה שאין פעולה ממשית בעולם אחרת מכוונה זו. אך כשיש מעשה חיובי ופעולה ממשית בעולם, שההיתר (או האיסור) פעל ושינה בדבר השני משהו[44], והוא אחרת ממה שהתכוון האדם - הרי אין אנו מסתכלים על כוונת האדם, אלא על המעשה, דאם האיסור פעל משהו בדבר המותר, שעי"ז משמש האיסור אותו, אזי אע"פ שכוונת האדם היא שההיתר ישמש את האיסור, הרי כיון שבמעשה - האיסור משמש ההיתר, אין אנו מתחשבים בכוונתו[45]. וכן להיפך.

ואם כנים הדברים, הרי נמצאנו למדים ההפרש. דבכיסוי קדירה, הכיסוי משנה דבר ב(כל) הקדירה, שמקודם הייתה קרה, וכעת, לצורך חימום האוכל, נשתנתה במציאות לחמה ע"י הכיסוי,  ולכך לא אכפת לן מה שכוונתו ש(ראש) הקדרה תשמש להכיסוי. אמנם, באשעפ"ח אזלינן בתר כוונתו. וק"ל.

ונראה דבזה ג"כ יומתק לשון רבינו שכתב "לפי שהכיסוי וההטמנה הם משמשים להקדרה לחממה" ורק אח"כ כתב "ואין הקדרה משמשת לה". ואמנם, בסדר זה כתב ג"כ רז"ה. אך במג"א[46] ור"ן[47] כתבו הסדר בהיפוך, דקודם כתבו "שאין הקדרה נעשה בסיס להטמנה ולכסוי ואינה תשמיש להם" ורק אח"כ "אלא אדרבה, הם תשמישין לקדרה".  אמנם, גבי צנון וספל הכפוי כתב רבינו הסדר בהיפוך: "שלא היתה כוונתו שיהא הצנון משמש להעפר" ואח"כ "אלא שיהא העפר משמש להצנון". "שהרי אין כוונתו שיהא הספל משמש להטיט" ואח"כ "אלא הטיט משמש להספל לחברו לארץ" - כהר"ן[48] ומג"א[49], ודלא כסדר רז"ה שם שכתב "לפי שההטמנה היא צורך הלפת והצנון, [ואין הלפת והצנון[50]] תשמיש להטמנה". ולכאורה נראה תמוה מדוע לא תפס אדמוה"ז לשונו בסגנון א'.

אמנם עפהנ"ל י"ל, דדוקא גבי כיסוי קדרה, עד שלא היינו יודעים שהכיסוי משמש להקדירה לחממה (פעולה ממשית) לא היינו אומרים דאין הקדירה משמשת להכיסוי (כיון דכוונתו ד(ראש) הקדירה ישמש לכיסוי). אמנם לאחר שמודיע שהכיסוי מחמם הקדירה, א"כ, "אין הקדירה משמשת לה". ובשינוי זה מרומז הנ"ל[51].

 

 


*) לע"נ מורי זקני הרה"ח אברהם צבי אלימלך בהרה"ח ישראל ע"ה בריכטא, לרגל יום היא"צ שלו (נלב"ע בכ"ה טבת ה'תשע"ב). תנצב"ה.

[1]) דף מ"ח ע"ב מדפי הרי"ף. הובא במג"א ס"ק ו' (ומציין לזה בס"ק ט' בקשר נידון דידן).

[2]) סי' ש"ח סט"ז.

[3]) שם ס"ח.

[4]) שם סנ"ג.

[5]) סי' ש"ט ס"ו.

[6]) שם ס"ז.

[7]) וכן גבי "כלכלה נקובה" ו"דלעת חלולה" לעיל ס"ג, אם אין האבן קשור יפה (או "מהודק", גבי דלעת) הרי הדלעת בסיס להאבן (ראה משנ"ב סק"ח וש"נ ובקצות-השלחן סי' קי"ב ס"ה).

[8]) וכבר הקשה כן בשלטי גיבורים דף כ"ג ע"ב מדפי הרי"ף אות ד' (ושם כתב ג"כ השאלה מאבן שבדלעת), וברע"א בחידושיו על המשניות פכ"א מ"ב ("ולכאורה תמוה משמעתין" וכו') ונשאר בצע"ג.

[9]) סי' רנ"ט סק"ה.

[10]) הרה"ח שד"ב שיחי' לוין ב"קובץ דברי תורה" ח"ג ע' ל"ז (ח"י אלול ה'תשל"ד). "הערות וביאורים" שי"ל ע"י ישיבת "אהלי תורה" קובץ שצ"ז ע' כ"ח (כ"ח סיון ה'תשמ"ז). והת' חמ"ג שיחי' בספר "מבית-חיינו" (י"א ניסן ה'תשס"א) בס"ט.

[11]) כלשונו בהעו"ב שם "והנה אדה"ז... מגדיל דין בסיס לאיסור" וכו'.

[12]) ולהעיר מהדין הידוע (רמב"ם הל' שבת פי"ח הל' כ"ח) ד"המוציא פחות מכשיעור, אע"פ שהוציאו בכלי - פטור, שהכלי טפלה לו" כו'.

[13]) דלכאו' מאי נפק"מ למה הקדירה משמשת, אם לחמם הכיסוי או לחמם האוכל. אכן, בפשטות צ"ל מדוע לא נאמר דההטמנה משמשת את האוכל, וכדלקמן בפנים.

[14]) וכן גבי הצנון והספל דלעיל (בחצאי רבוע), כפשוט.

[15]) לשון הזכרון-יוסף דלקמן.

[16]) ובפשטות, עד כדי כך שאם אחד מבני הבית יזיז מעט המפה מן השלחן ובמקום הפנוי יניח המנורה, יצווה בעה"ב להחזיר המפה לכל השלחן, ולהניח המנורה על המפה דווקא.

[17]) "דיין בקה"י פה ק"ק קאשוי יע"א בן הרבני המופלג בתו"י כש"ת מו' אלקנא שליט"א מק"ק ריישא יע"א" (מנוסח שער ספרו).

[18]) אות מ"ז. צויין במ"מ לשו"ע רבינו המוהדר סי' רנ"ט אות כ"ב.

[19]) וכן גבי צנון וספל כתב שם: "וכן בהאי צנון שטמנו בעפר, העפר עושה בו מעשה ונותן בו לחלוחית, ואף בהא דסישע"ב דהונח הטיט על אוגניו של הספל כדי לחברו לארץ, כמ"ש בתניא (כך מכנה את שוע"ר) שם, ע"כ חשוב נמי המקצה משמש להיתר".

ויש להעיר, שממה שמגדיר את טיט הספל כמשמש לו, נראה יותר שמגדיר את ההבדל בין סוגי השימושים כ"שימוש חיובי" ו"שימוש שלילי", שקצת קשה להגדיר את פעולת הטיט בהספל כ"עושה בו מעשה בגופו" או כ"תיקון בגוף ה...". אמנם, לפי מש"כ לקמן בפנים (ס"ה), הכוונה היא דווקא למעשה ממש בגוף הדבר.

[20]) אולי צ"ל "ול"א" (ולא אמרינן). ואולי ר"ל "ולא הוי", אך קצת דחוק בלשון.

[21]) לשונו שם. 

[22]) לשונו שם.

[23]) ונראה לפ"ז דזהו ההבדל והחידוש בדין דכיסוי קדרה על הדין דמנורה שע"ג המפה.

[24]) דף מ"ז ע"ב מדפי הרי"ף. ואליו מציין רבינו (או הרה"ק מהרי"ל), ולא רק לר"ן (שלא העתיק דברי רז"ה שבפנים גבי אבן ע"פ החבית) וכדו', שאולי אז היה אפ"ל דאין מכוון למה שכתב רז"ה.

[25]) ורק מצד סברא אחרת, (שהאבן נעשית בתורת "כלי" ברגע שיחדוה לכיסוי, כנ"ל בתחילת העניין) פסק רז"ה שהחבית לא תהא בסיס להאבן.

[26]) ועוד להעיר, דפשטות הלשון "בסיס לדבר האסור" לכאורה מוכיח עליו שהדבר המותר משמש להדבר האסור, שזהו עניינו של "בסיס", שהוא יסוד ותשתית להעיקר שמעליו (כן הצלחתי (עד כעת) להעלות בחיפושי, שהמילה "בסיס" נגזרה מן המילה היוונית βασις (base), שמשמעותה היא "כַּן" (כ' דגושה בפתח), היינו דבר המשמש את הדבר העיקרי, כשהדבר העיקרי עומד עליו. וראה רש"י פ' האזינו פסו' ו' ד"ה "ויכוננך").

ואולי אפ"ל שכשההיתר אינו משמש להאיסור דינו כמו בסיס לדבר האסור. והוכרח לפסוק כן, כי כן מוכח (לדעתו) מדין האבן שבחבית, שאפי' אין ההיתר משמש לאיסור, ה"ה בסיס).

[27]) סי' שי"א ס"ט.

[28]) מ"ז ע"ב מדפי הרי"ף.

[29]) זכרון יוסף שם. ורצה בכך לפרש גם דברי רבינו, וכנראה נשמט ממנו מש"כ בקו"א שבפנים. אמנם פלא גדול הוא כיצד נשמט ממנו דברים ערוכים שכתב המג"א (שאותו בעיקר רצה לפרש ולומר בדעתו שאם לא היה שינוי להמת כלל היכן יהא מונח, אזי המיטה היתה בסיס להמת) בסי' ש"ט סק"ו עיי"ש. והוא דומה לכאו' להא דמנורה שע"ג המפה.

[30]) סי' שי"א סק"ב. וראה הערה הקודמת.

[31]) בקו"א סי' רנ"ט סק"ג.

[32]) וכן נראה בפשטות כוונתו כשהזכיר לפנ"ז האבן שע"פ החבית שכתב:"... לפי שמכיון שהחבית לא נעשית בסיס לאבן... ואינה משמשת כלל להאיסור...".

[33]) דאולי היה אפ"ל דכיון שההיתר לא משמש האיסור לצורך איסור, אלא לצורך היתר, לא יהיה בסיס לאיסור.

[34]) דאל"כ, לכאורה נראה שהמילים "ואין הקדרה משמשת לה" מיותרים בהחלט, דברור הוא שאם האיסור משמש להיתר, הרי ודאי דאין ההיתר בלבד הוא המשמש לאיסור, כפשוט.

[35]) ודברי רבינו כך יהיו נקראים: "לפי שהכיסוי וההטמנה הם משמשים להקדרה לחממה [ולכן, אין משנה אם גם ההיתר משמש לאיסור], ואין [מדובר כאן כש]הקדרה משמשת לה [בלבד, שאז אכן היה הדין שהקדרה אכן תהא "בסיס"]".

[36]) ראה "קצות-השלחן" להגר"ח נאה סי' קי"ב סק"ב וש"נ.

[37]) ראה סי' ש"ט ס"ד.

[38]) קצה"ש סי' קי"ב סק"כ. וראה שם בסק"ב שבתחילה רצה לומר בזה סברא אחרת, ובסק"כ חזר בו.

[39]) ואה"נ דצריך להבין דבריהם, וכמ"ש הוא עצמו בסק"ב שם: "כיון דכל החבית כלי אחד הוא, איך אפשר לחלק דמקצתו בסיס להיתר ומקצתו בסיס לאיסור".

[40]) הנה מוכרחני להביא מה שכתב בספר "הלכתא כרב" בסי' ש"ט הערה 15 והוא לענ"ד טעות פשוטה, וז"ל שם: "בדין שהחבית נעשית בסיס לאבן, שואלים האחרונים: מדוע לא נאמר שהאבן משמשת את ההיתר, ואין העיקר בסיס לטפל, וכמו הנפסק בסימן רנ"ט, שאם טמן בדבר מוקצה אין הכיסוי נעשה בסיס אליו, כי המבוקש זה הטמנת ההיתר ולא צורך המוקצה.

ויש שתירצו, שמ"מ צואר החבית מיועד להניח עליו האבן וכיו"ב, ולכן זה עשוי לכך. אבל רבינו נשמר מקושיא זו, שכתב בסימן רנ"ט ס"ב: "שאין הכיסוי נעשה בסיס להטמנה המוקצית, לפי שאין הכיסוי משמש כלל להטמנה אלא לקדירה". עכ"ל. כלומר, דדוקא גבי כיסוי, שאין שום צד לומר שהכיסוי משמש להטמנה, לכן אינו בסיס, אבל כשיש צד שמשמש להמוקצה - הרי הוא בסיס, ואפילו אם אין זה עיקר הכונה, ולכן החבית נחשבת בסיס לכיסוי, כי, כידוע, כל חבית נעשית בצורה שיהיה אפשר לכסותה, ולכן אם היה הכיסוי מוקצה - הרי הוא בסיס". עכ"ל. והנה, ראשית טעה בפשט השאלה ששאלו, שלדעתו, הקושיא היא מס' ב' בסי' רנ"ט, ששם מדבר רבינו במקרה שגם הקדירה וגם כסוי' הם מדברים המותרים, ואותם טמן בדבר שאסור בטלטול (כגון מוכין, כבמבואר שם בס"א), שע"ז כותב רבינו שכיון שאין הכיסוי משמש לההטמנה אלא לקדרה, לא יהא הכיסוי בסיס. ולכך תירץ שם, לפי הבנתו השאלה, שיש הפרש ברור בין זה לבין חבית, שבחבית הלא יש את ראש החבית שמיועדת לשימוש הקדרה, משא"כ בכיסוי חבית שאינה משמשת את הכיסוי לכלום.

אך האמת היא, כמובא בפנים, שהשאלה היא מס' ג' שם, שמדבר במקרה שגם הכיסוי הוא אסור בטלטול, ולכך יש הו"א לומר שהקדרה תהא בסלד"א, ובזה אין לומר שיש הפרש בין חבית לקדרה, שבשניהם נעשים בצורה שיהיה אפשר לכסותם, כפשוט.

ועוד, לפע"ד, אם היתה הקושי' רק מס' ב' שם, גם אז לא צריך לבוא לזה שראש הקדרה משמש וכו', דהחילוק ביניהם הוא פשוט, דבכיסוי קדרה המותרת שמונח עליה דבר אסור בטלטול, אין הדבר האסור משמש לדבר המותר, (והוא יותר דומה למנורה שע"ג המפה שהבאתי' בפנים), ולכך יותר פשוט לומר שהכיסוי לא יהא בסיס דהוא לא משמש האיסור והאיסור לא משמשו, ואין שום שייכות ביניהם כלל. משא"כ באבן שע"פ חבית, הרי האבן משמשת להחבית, ויש קשר ושייכות בין האבן להחבית, ולכך יש סברא לומר שהחבית תהא בסיס להאבן (אם לא שחידש הרז"ה חידושו המובא בסי' רנ"ט בס"ג). ראה גם הערה 24.   

[41]) אמנם לפ"ז קשה מה יהיה בדלעת ובאבן שבכלכלה, דקשה לכאו' לומר שקצות החור שסביב האבן משמשות לאבן בלבד, שהרי הפירות (או המים) מונחות גם עליהן. אמנם, לא רק מש"כ בפנים קשה, אלא שצ"ל כללות סברת הפוסקים האומרים כן.

[42]) כן כתב רחמ"ג הנ"ל הערה 11.

[43]) ועד עתה לא מצאתי מי שידבר בזה, ומי שיש לו ידיעת הכרעה בזה, שיואיל נא לשלוח ל"קובץ הערות וביאורים" דנן לפרסם הדבר ברבים.

[44]) ע"ד מש"כ בזכרון יוסף, ראה הערה 20.

[45]) וכן נראה לדייק עד"ז גם מלשון רז"ה, דלגבי כיסוי החבית כתב "שההטמנה והכיסוי הם תשמישים לקדרה, ואין הקדרה תשמיש להטמנה ולככסוי". ולגבי הצנון כתב "אינן נעשין בסיס לדבר האסור, לפי שההטמנה היא צורך הלפת והצנון [וכתשמיש שלה היא, ואין הלפת והצנון] תשמיש להטמנה. וכן פגה שטמנה בתבן, וחררה שטמנה בגחלים, הוא הדין והוא הטעם". דלכאו' זהו ההבדל, דגבי צנון ולפת, כיון שהם צריכים להאדמה, כיון שהאדם רוצה לשמור הצנון (שלא תתייבש) א"כ הרי האדמה כמשמשת להם, כיון שמציאות העולם אינה מנגדת לזה (ואמנם, אכן גבי צנון לכאו' י"ל שגם במציאות העולם פועלת האדמה בצנון, וכמו שאולי משמע מרי"ף (כ"ג ע"ב מדפי הרי"ף), וכמו שכתב בז"י. אמנם אולי גם שם יש לפרש שהאדמה רק שומרתה "כדי שלא תתיבש", ורק מונעת ההתייבשות. וצ"ע), וגבי כסוי קדירה, שמצד כוונתו הרי גם הקדרה משמשת להכיסוי (לאופן הא') או שמצד כוונתו ראש הקדירה הוא הוא המשמש לכיסוי, ולא הכיסוי לו (אלא שבפועל וכו', כנ"ל בפנים באופן הב'), ולכך היה מקום לומר שהקדירה תהא בסיס לכיסוי - בזה חידש רז"ה דכיון שהכיסוי משמש את (ראש) הקדירה בפועל. וכנ"ל בפנים.

ואם דיוק נכון הוא, אולי י"ל דמה שלגבי הצנון ולפת הוסיף רז"ה וכתב "אין הלפת והצנון תשמיש להטמנה", דלכאו' ע"פ הנ"ל היה לו לכתוב "צורך להטמנה", דכוונתו בזה היא להדגיש שאם היה תשמיש שפעולתו שמשנה משהו  הוא אחרת מכוונתו, אזי כוונתו אינה כלום. ולכך הדגיש שאין הלפת והצנון תשמישים (בפועל) להאיסור. 

[46]) ס"ק ט' שמציין שם למש"כ בס"ק א'.

[47]) כ"ג ע"ב מדפי הרי"ף בד"ה "לא אסרו" (וכן כתב בסדר זה בדף כ"ג ע"ב מדפי רי"ף בד"ה "מתניתין טומנין" וכו').

[48]) שם.

[49]) סי' שי"א ס"ק כ"ג. סי' שע"ב ס"ק י"ח.

[50]) נוסף בהגה"ה מצורך המשפט.

[51]) וישנו עוד תירוץ, והוא תירוץ החת"ס בהגהותיו לשו"ע (על מג"א סי' רנ"ט ס"ק ט'), ואכמ"ל.