סעיף ס - 1068

הסרת הקליפות מהשלחן

הרב שלום דובער לוין

ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד

בשוע"ר (סי' שח ס"ס) מובא: "אם אין הקליפות ראויות לבהמה כגון קליפי אגוזים [ו]שקדים וכיוצא בהן שהן אסורות בטלטול כעצים ואבנים אסור להעבירן מעל השלחן . . מנער בידיו את הטבלא או את המפה שהקליפות מונחות עליה כבר והן ננערות גם כן ונופלות מעליה מאליהן".

למעשה לא רגיל כל כך שישארו קליפי אגוזים ושקדים על המפה שעל השלחן בשבת, שהרי כבר תיקן רבינו הזקן שלא לאכול אגוזים שעדיין לא נקלפו לפני השבת, כמבואר ב"הלכתא רבתא לשבתא": "טוב למנוע מלאכול אגוזים ולוזים בשבת אלא אם כן הוציאם מקליפתם מערב שבת . . ולא יגע בקליפות כלל . . יש איסור גדול בטלטולן משום מוקצה כנודע. וקשה להזהר בכל זה".

אמנם הדבר רגיל יותר בקליפות ביצים וכיו"ב, שגם הם אינם ראויים לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה, ואם כן אסורים בטלטול כמו קליפות אגוזים, וכמבואר בשיירי כנסת הגדולה (סי' שח הגהות הטור ס"ק ו) ובאליה רבא (סי' שח ס"ק סא): "מכאן נראה שאסור לטלטל קליפות הביצה שאוכלים ביום השבת דלא חזו מאכל בהמה. ונראה שמכאן נתפשט המנהג לרוב בני אדם לשבר הבצים תוך הכלי ונופלין שם קליפתן".

והיינו כמבואר בשוע"ר (סי' שח סי"ג): "אם שכח ונטל בידו מוקצה גמור רשאי לטלטלו כל מקום שירצה כיון שכבר הוא בידו. ויש מי שאוסר במוקצה גמור, וראוי לחוש לדבריו, אלא אם כן במקום הפסד". אמנם גם לדעת האוסרים, מותר לקלף הביצים ליד פח האשפה ולזרוק לשם את הקליפות. משא"כ אם השאיר קליפות הביצים על השלחן, יהי' אסור להסירם משם, אלא על ידי ניעור המפה, כמובא לעיל משוע"ר לענין קליפי אגוזים.

ומה שלא החמיר רבינו אלא שלא לאכול אגוזים בשבת, ולא גזר כמו כן בקליפת ביצים. הנה עיקר טעם תקנת רבינו שלא לאכול אגוזים בשבת, הוא כדי שלא להכשל באיסור בורר פסולת מתוך אוכל, כמבואר ב"הלכתא רבתא לשבתא": "טוב למנוע מלאכול אגוזים ולוזים בשבת אלא אם כן הוציאם מקליפתם מערב שבת כי הנה . . לאחר שהוסרה הקליפה אם מונחת איזה חתיכת קליפה בין חתיכות פרי או בין שלמים אם מסירה משם חייב חטאת וסקילה משום בורר פסולת מתוך אוכל". אלא שאח"כ הוסיף עוד טעם לתקנה זו "יש איסור גדול בטלטולן משום מוקצה".

והנה טעם בורר שייך רק באגוזים ולא בביצים. ולכן לא תיקן רבינו אלא שלא לאכול אגוזים בשבת, ולא תיקן כן בביצים, אף שלמעשה אחרי שנקלפו הקליפות מהביצים הן מוקצה.

יוצא אם כן מכל זה, שאם אמנם הונחו קליפי הביצים על השלחן בשבת (כמו לדוגמה בליל פסח שקולפים הביצה שעל הקערה ואוכלים אותה בתחלת הסעודה, והקליפות נשארות בדרך כלל על השלחן), יהי' אסור להסירם מעל השלחן אלא על ידי ניעור המפה, כנ"ל.

וכל זה הוא בקליפי אגוזים או ביצים שאינם ראויים לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה, ולכן הם מוקצים מחמת גופם. משא"כ בשאר קליפות הפירות, ועצמות הבשר או הדגים, מבואר בשוע"ר (סי' שח סס"ד): "כל דבר שהוא ראוי למאכל מין חיה ועוף המצויים מותר לטלטלו ואפילו אינו ראוי לרוב מיני חיה ועוף, כגון החצב שאינו ראוי אלא לצביים, והחרדל שאינו ראוי אלא ליונים, מותר לטלטלם במקום שהצביים והיונים מצויים".

אלא שהתנאי האמור בזה "במקום שהצביים והיונים מצויים" אינו קיים כל כך בזמנינו. ועל זה נתפרש בשוע"ר (שם סס"ה): "ודבר שאינו ראוי אלא לחיה ועוף שאינם מצויים באותה העיר, אם יש לו מאותו מין חיה או עוף מותר לטלטל המאכל הראוי להם, ואם לאו אסור. ולכן אסור לטלטל העצמות במקום שאין כלבים מצויים, כגון אם שובת בשדה או במלון שאין שם כלב . . אסור לטלטלן בכל מקום כעצים ואבנים", והיינו כיון שבאיזור זה לא מצויים הכלבים, אסור לטלטל את העצמות.

יוצא אם כן שבזמנינו ובעיירותינו אין היתר לכאורה לטלטל קליפות וגלעינים ועצמות, כשאין לנו כלבים בבית, וגם ברחוב אין הכלבים מסתובבים בעיירותינו. ואין לומר שסומכים על כלבי-בית שיש אצל שכנים, שהרי אין האשפה שבבית מיועדת להם כלל, שכלבים אלו אינם רגילים כל כך באכילת קליפות ועצמות.

ויתירה מזו נתבאר בשוע"ר (סי' שח סס"ו): "גרעיני תמרים במקומות שדרכם להאכילן לבהמות . . אדם חשוב צריך להחמיר על עצמו שלא לטלטלם . . שבמקומות הרבה אין מאכילים אותם כלל לבהמות, לכן יש לו להחמיר בהם אף במקום שמאכילין".

ובמילא לא הותרו בטלטול אלא קליפות ופירות שראויות למאכל אדם, ואף אם אין בדעתו לאכלן מכל מקום ראויות לאכלן, כגון עצמות שיש בהם מוח, או קליפת תפוזים וכיו"ב, שאינם מוקצה כיון שהם ראויים למאכל אדם, עכ"פ בדוחק. משא"כ קליפות ועצמות שאינם ראויים לאכילת אדם, וגם אין הכלבים מצויים בביתו לאכול את העצמות, אם כן נאסרו בטלטול, ואין היתר להסירם מעל השלחן אלא על ידי ניעור המפה כנ"ל.

*

העצה הנזכרת של ניעור המפה, היא מעשית בסעודות שמכינים על גבי מפת פלסטיק, אשר אחרי הסעודה זורקים את כל השאריות עם מפת הפלסטיק לאשפה.

אמנם בבתים שמנורת נרות שבת עומדת על המפה שעל השלחן, שאי אפשר לנער את כל המפה, אם כן מה יעשו לקליפות אלו שהן מוקצה?

יש בזה ג' דרכים, שיש פוסקים המתירים אותן; אלא שבשוע"ר שאינו מתיר באף אחד משלושה דרכים אלה, וכדלקמן:

טלטול על ידי סכין וכיו"ב

מבואר בט"ז (סי' שח ס"ק יח): "נראה דהוא הדין אם מעבירן על ידי דבר אחר, כגון שהוא מגרר אותם על ידי סכין מן המפה דמותר, כיון דלא נגע בהם הוה לי' טלטול מן הצד ומותר".

אמנם בשוע"ר (שם ס"ס): "אסור להעבירן מעל השלחן בין בידיו בין בדבר אחר שבידיו, כגון לגררן בסכין וכיוצא בו, ולא התירו טלטול על ידי דבר אחר אלא כשדבר האסור כבר הוא מונח על דבר המותר והוא מטלטל בידיו הדבר המותר והדבר האסור מיטלטל עמו מאליו, כגון שמנער בידיו את הטבלא או את המפה שהקליפות מונחות עליה כבר והן ננערות גם כן ונופלות מעליה מאליהן . . משא"כ כשמגררן בסכין אינן מיטלטלין מאליהן אלא הוא מטלטלן על ידי הסכין שנעשה לו כיד ארוכה".

והיינו שרק בניעור המפה מותר, מטעם מטלטל על ידי דבר אחר, משא"כ בגרירה על ידי הסכין אסור, מטעם יד ארוכה.

*

ובתחלה הסכים גם רבינו לפסק הט"ז הנ"ל, בהלכות פסח, אלא שאחר כך חזר בו רבינו בהלכות שבת, והוכיח דלא כהיתר הט"ז, ובהקדים:

על היתר זה של הט"ז כתב בבאר היטב (סי' שח ס"ק לד): "וקשה דבסי' שיא ס"ק ב אוסר הט"ז לדחוף דבר שהוא מוקצה על ידי קנה". והיינו מה שכתב שם הט"ז: "נראה דאסור לדחוף על ידי קנה דבר שהוא מוקצה, וראיה ממ"ש בסימן תמ"ו ס"ג". ושם כתב הט"ז (סי' תמו ס"ק ו): "פירוש על ידי דחיפה בקנה דהוי כמטלטל מן הצד ושמיה טלטול כמ"ש סי' שי"א ס"א". וכ"ה בשוע"ר (סי' תמו סוף ס"ז): "לא ידחפנו בקנה, שהרי מטלטל מוקצה שאוסר לטלטל מוקצה אפילו על ידי דבר אחר כמו שנתבאר בסי' שי"א".

וכדי לתרץ סתירה זו בט"ז, נתבאר בשוע"ר (סי' תמד סי"ג): "אסור לטלטלו אפילו על ידי דבר אחר כגון לדוחפו בקנה, אלא אם כן הוא צריך למקומו, שאז מותר לדוחפו בקנה". דהיינו שאם דוחפו בקנה מחמת איסור חמץ בפסח, אין זה חשוב לצורך מקומו ואסור, משא"כ כשדוחפו בקנה כדי להסירו מהשלחן, חשוב לצורך מקומו שמותר.

ועל פי חילוק זה פסק במשנה ברורה (סי' שח ס"ק קטו): "אם מעבירם על ידי דבר אחד, כגון שהוא מגרר אותם על ידי סכין מן המפה, דמותר אם הוא צריך להשתמש במקום שמונח שם העצמות והקליפין, דזה מקרי טלטול מן הצד ושרי אם הוא לצורך דבר המותר".

אמנם כאן (סי' שח ס"ס) אסר רבינו גם במסיר את הקליפות מהשלחן לצורך מקומו. ונתבאר יותר בקונטרס אחרון (סי' רנט ס"ק ג): "ומה שכתב הט"ז סי' ש"ח סקי"ח צע"ג . . עיקר טלטולו הוא דבר האסור, ואינו מטלטל מן הצד של היתר אלא מטלטלו כדרכו על ידי ההיתר, שההיתר נעשה לו כידא אריכתא, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה בסי' תרנ"א".

והיינו כמבואר בשוע"ר (סי' תרנא ס"י): "אע"פ שאינו נוטל ההדס והערבה בידו אין בכך כלום, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה".

ועוד כתב בקונטרס אחרון (שם): "משמע בהדיא דאסור לנער התבן בכוש וליטול הפגה בידים, דאם לא כן למה ליה כוש וכרכר שראשן חד ידחפנו בקנה או בדבר אחר, אלא ודאי דדוקא קתני והן ננערות מאליהן, אבל לא שיטלטלם הוא על ידי דבר אחר".

והיינו מה שנפסק בשו"ע (סי' שיא ס"ט): "פירות הטמונין בתבן או בקש המוקצים, יכול לתחוב בהם מחט או כוש ונוטלם, והקש ננער מאליו". הרי שלא התירו "לנער התבן בכוש", אף שהוא צריך למקומו, כדי שיוכל ליטול את הפירות שתחת התבן והקש.

ומזה נראה לכאורה, שבהלכות שבת חזר בו רבינו ממה שפסק בהלכות פסח, לאסור טלטול על ידי דבר אחר, אף אם הוא לצורך מקומו (ומצינו כמה הלכות שחזר בהם רבינו בהלכות שבת, שהוא בתרא לגבי הלכות פסח. ראה גם שוע"ר סי' רמד סי"א, ושם ציונים עא-ג. סי' רסא ס"ב, ושם ציון לא. סי' רסג סט"ו, וקו"א שם ס"ק ה, ושם ציון ס. סי' שיט סכ"ט, ושם ציון רטז. "תולדות חב"ד ברוסיא הצארית" פרק טז).

יוצא אם כן שאין היתר להסיר את הקליפות המוקצים מהשלחן על ידי סכין או מפית וכיו"ב.

גרף של רעי

עוד מוסיף במשנה ברורה (סי' שח ס"ק קטו): "ואם נתקבצו הרבה יחד ומאוס אליו להניחן כך על השלחן מותר להעבירן בידים, דהוו ליה לדידיה כגרף של רעי, כן משמע בגמרא".

וכוונתו להאמור בגמרא (שבת קמג, סע"א): "עביד להו כגרף של ריעי". ופירש רש"י: "כשאוכל התמרים עד שנמאסות בעיניו". ועל פי זה נפסק בשוע"ר (סי' שח סס"ז): "כל הקליפין והגרעינין שאינן ראויין לבהמה אוכל את האוכל וזורקן בלשונו לאחוריו, ולא יזרקם בידיו, וגם לא יזרקם בלשונו לפניו ויסמוך בדעתו שכשיהיו הרבה מהם לפניו וימאסו בעיניו יהיה מותר להוציאן משם כדין גרף של רעי שיתבאר, לפי שאין עושין גרף של רעי לכתחלה".

אמנם משם אין ראי', שהרי מדובר שם בגלעינין שהיו בפיו, וזורקן בלשונו ונמאסו. ואם כן מהי ההוכחה מזה לקליפות האגוזים?

ולכן נפסק בשוע"ר (סי' שח ס"ס): "ואם אין הקליפות ראויות לבהמה כגון קליפי אגוזים [ו]שקדים וכיוצא בהן שהן אסורות בטלטול כעצים ואבנים אסור להעבירן מעל השלחן, בין בידיו בין בדבר אחר שבידיו", ולא הזכיר כאן שום היתר של גרף של רעי.

אלא שמכל מקום נתבאר בשוע"ר (סי' שלז ס"ב): "קרקע מרוצף באבנים וכל שכן בקרשים שאין לחוש בו להשוואת גומות מותר לכבדו . . ואפילו יש בו עפרורית וקליפי אגוזים וכיוצא בהם מהדברים האסורים בטלטול מותר לכבדם מפני שהם לו כגרף של רעי שהתירו לו להוציאו לאשפה מפני כבודו". הרי שגם בקליפי אגוזים התיר מטעם "גרף של רעי".

וכתב על כך באליה רבא (סי' שח ס"ק סב): "ויש לחלק דבקרקע מאיסי יותר מעל השלחן". והיינו שכאשר הם על הרצפה, אין זה מקומן ומפריעים לאדם, משא"כ כששובר את קליפות האגוזים ומניחם על השלחן, ואחר כך רוצה לנקות את השלחן מהקליפות, אין בזה משום גרף של רעי.

ואף אם יאמר האדם שגם קליפת האגוזים שעל השלחן מאוסים עליו, והם כגרף של רעי. הרי מבואר בשוע"ר (סי' רעט ס"ג): "מי שהוא איסטניס והנר הוא מאוס עליו . . ואינו יכול לסבול שיהא מונח אצלו יכול להוציאו מעליו למקום אחר . . (ומכל מקום אין כל אדם יכול לומר איסטניס אני אלא מי שידוע שהוא איסטניס)".

ולכן נאסר כאן (שוע"ר סי' שח ס"ס) בכל אופן, ולא הותר מטעם גרף של רעי.

טלטול מן הצד

לכאורה הדרך הכי טובה להסיר הקליפות מהשלחן אל פח האשפה היא, כמבואר בשוע"ר (סי' רעו ס"ט): "כל מוקצה מותר לטלטלו בטלטול מן הצד כמו שיתבאר בסי' שי"א . . כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו וכיוצא בזה".

אמנם היתר זה יש לעיין בו, שהרי נתבאר בשוע"ר (סי' שי סט"ו): "לטלטל המוקצה בגופו שלא בידיו מותר . . כגון קש . . מותר לנענע בגופו כדי שהיא צף ורך ונוח לשכב עליו", הרי שהתיר רק הטלטול "בגופו שלא בידיו", ולא התיר באחורי ידיו.

וכן נתבאר בשוע"ר (סי' שח סי"ד): "מותר לישב עליו אף אם הוא מתנענע תחתיו שטלטול כלאחר יד הוא, ובלבד שלא יגע בו בידיו", הרי לא התיר אלא על ידי גופו, בישיבה על המוקצה (ולא באחורי ידיו).

וכן שם (סנ"ב): "לישב עליהם כך בלי שיגע בהם לסדרם מותר בכל ענין . . ואף אם הם מתנענעים תחתיו בישיבתו אין זה נקרא טלטול שטלטול כלאחר יד הוא".

ויתירה מזו נתבאר בשוע"ר (סי' שה סכ"ד): "פורקין המשוי מעל גבי הבהמה משום צער בעלי חיים, ואפילו היה המשוי דבר שהוא מוקצה ואסור בטלטול הרי זה מכניס ראשו תחת המשוי ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו, שאין איסור טלטול מוקצה אלא בידיו כמו שיתבאר בסי' שי"א". וכי מדוע צריך לסלקו דוקא בשינוי גדול כזה של הכנסת הראש וסילוקו לצד אחר ונפילתו מאליו, ומדוע לא יטלטלו בעליל באחורי או באצילי ידיו?

ונתפרש יותר בשוע"ר (סי' שח סט"ו): "כל מוקצה אינו אסור אלא לטלטלו כדרכו בחול דהיינו בידיו, אבל מותר לטלטלו בגופו כמו שיתבאר בסי' שי"א, וזהו נקרא טלטול כלאחר יד, שהוא בשינוי מדרך החול, ולכן מותר לטלטל מוקצה ברגליו לפנותו לכאן ולכאן דרך הילוכו". הרי לא התיר כאן אלא "ברגליו . . דרך הילוכו", וביאר הטעם כיון שהוא "בשינוי מדרך החול", ולא סגי במה שהוא "באחורי ידיו או בין אצילי ידיו"?

וטעם הדבר נתבאר בקונטרס אחרון (סי' רנט ס"ק ג): "בטלטול הקש על ידי גופו כשצריך למטה . . שלא כדרכו . . שהוא כלאחר יד . . ומהאי טעמא נמי שרי לעשות שביל באוצר ברגלו שמפנהו לכאן ולכאן . . משום דהוי כלאחר יד דאין דרך טלטול בכך".

ובאמת, גם בסי' רעו, ששם נזכר היתר זה של "אחורי ידיו או בין אצילי ידיו" לא כתב רבינו שיכול לטלטל מוקצה באופן כזה, אלא רק זאת כתב, שמטעם זה יכול לומר לנכרי לטלטל הנר, כיון "שלא אסרו לעשות על ידי נכרי בשבת אלא דברים שאין שום היתר לישראל לעשות בעצמו", "וכיון שהישראל בעצמו היה יכול להביא הנר לכאן בהיתר בטלטול מן הצד . . אין בכך כלום". היינו שדוקא בזה סמכינן על דעה המתירה בכל טלטול "באחורי ידיו".

משא"כ בישראל עצמו, מעולם לא כתב רבינו שאפשר לטלטל "באחורי ידיו", ורק במקום צער בעלי חיים התירו לטלטל על ידי שינוי של הכנסת הראש וסילוקו לצד אחר, או "ברגליו . . דרך הילוכו", כשהוא "כלאחר יד".

יוצא מכל זה שההיתר לטלטל מוקצה "באחורי ידיו" אינו ברור כלל לדעת רבינו הזקן.

ולפי כל האמור לעיל נראה לכאורה, שהדרך הכי פשוטה בהסרת קליפות הביצים וכיו"ב מהשלחן הוא, כשמסירם יחד עם שאר מיני שאריות אוכל שאינן מוקצה, וכמבואר בשוע"ר (סי' שח סס"א): "ואסור להגביה הטבלא או המפה עם הקליפות שעליה ולטלטלה למקום אחר . . ואם יש פת על הטבלא או על המפה שהקליפות עליה מותר להגביה עם הכל ולטלטלה לכל מקום שירצה, מפני שהקליפות האלו הן בטלות לגבי הפת".