קונטרס אחרון ס"ק ב - 1036 [גליון]

הערות וציונים בקו"א סי' רנ (גליון)

הרב יעקב יוסף קופרמן

משפיע בישיבת תות"ל – קרית גת, אה"ק

בגליון א'לד דן הרב עקיבא שיחי' וגנר בנוגע למה שכתב אדה"ז בקו"א לסי' רנ בענין החיוב לטרוח בעצמו לכבוד שבת דאין זה מצד הענין דמצוה בו יותר מבשלוחו דבזה ליכא חיובא במילתא אלא יתרון מצוה בעלמא . . והרמב"ם בפ"ל שכתב חייב כו' וכן משמע מלשון הטור ושו"ע (דלא כמג"א) ולא הזכירו הא דרבא ורב ספרא כלל, אלא למדו חיוב זה משאר אמוראי שזלזלו את עצמם כל כך בקביעות בכל שבת מכלל דחיובא איכא במילתא".

ולכאורה בשלמא ברמב"ם אכן הלשון הוא "חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו", אבל בטושו"ע הלשון הוא "ואף אם יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל בעצמו להכין שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו" ולכאורה משמע להיפך שרק "ישתדל" ולא כתב שחייב [וכבר עמדו ע"ז וראה מה שכתב שם הרב הנ"ל בהערה ג בשוה"ג וכן ברשימות שיעורים להגרי"י קלמנסון שיחי', ולענ"ד אין בזה די כדי לבאר הדברים בריוח].

ואוי"ל דההוכחה של אדה"ז היא מזה שאם כוונת השו"ע היתה להשמיענו בזה הא דמצוה בו יותר מבשלוחו, כלומר שאע"פ ששלוחו כמותו והמצוה תתקיים גם ע"י שליח, אבל מ"מ יש יתרון מעלה בזה שהוא יעשה בעצמו, מדוע נכתב הדין בציור של "אפילו יש לו עבדים לשמשו", והרי עבדים אינו מדין שליחות ואם מתכוונים לדבר מדין שליחות אזי מתאים לומר ע"ד לשון אדה"ז בסי' תלב לגבי בדיקת חמץ "אבל אם בעה"ב רוצה לעשות בני ביתו שלוחים לדבר מצוה . . הרשות בידו . . ומ"מ נכון הדבר שיבדוק הוא בעצמו שכן הוא בכל המצוות מצוה בו יותר מבשלוחו", אבל מהו הענין "דיש לו עבדים לשמשו"?

אלא ע"כ שעיקר הכוונה כאן בשו"ע היא להשמיענו שלעשות דבר מה לכבוד שבת הוא לא רק הכשר מצוה כדי שיהיה לו במה לקיים לאח"ז מצות עונג שבת שזה היה יכול להתקיים ע"י עבדיו, אלא יש בזה ענין עצמי דזה גופא הוה מצוה "להכין שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו" וממילא כבר נדע שזהו מצוה שבגופו שלא מועיל ע"ז שליחות ודלא כהמג"א שכתב ע"ז "וה"ה בכל המצוות מצוה בו יותר מבשלוחו" וע"ז טוען אדה"ז שמלשון השו"ע משמע שלא זהו הענין כאן אותו יתרון שיש בו יותר מבשלוחו, אלא שבא לומר שיש כאן ענין של כבוד שבת שלא מספיק הנפעל שייעשה ע"י העבדים וכיו"ב, אלא צריך את הפעולה עצמה שהוא בעצמו יעשה משהו לכבוד שבת, ולכן אף שבשו"ע לא נכתב מפורש חייב כברמב"ם, מ"מ משמע מכל הלשון בהלכה זו שכוונתם "דחיובא איכא במילתא". [ולא רק מצד השוואות ללשונות במק"א, "דחובת הגוף היא להתעסק דוקא בעצמו משום שזהו כבודו של השבת" כלשון אדה"ז בהמשך הקו"א, כפי שרצה לבאר ברשימות שיעורים אלא מלשון הטור והשו"ע משמע כן וכמשנת"ל].

ומדי דברי בזה רציתי להעיר דלכאורה יש סתירה לכל המהלך של אדה"ז בקו"א הנ"ל ממ"ש אדה"ז בסי' תנג סל"ג "אנשי מעשה המדקדקים במצות רגילין לילך בעצמם אל מקום הרחיים לראות הם בעצמם טחינת קמחיהם שכן הוא בכל המצוות מצוה בו יותר מבשלוחו וכך היו נוהגין גדולי חכמי הגמרא".

ולכאורה הרי ביאר אדה"ז בקו"א הנ"ל ד"כל מי שתורתו אומנתו וגריס בה יממא ולילי כהני אמוראי אי אפשר לו לקיים כלל יתרון מצוה זו דמצוה בו יותר מבשלוחו, שהרי אסור לו להתבטל מתורתו לעשות מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים" שמצד זה מכריח אדה"ז את כל הפשט שלו שכאן אין זה מצד הענין דמצוה בו יותר מבשלוחו לחוד אלא מצד כבוד שבת.

וא"כ איך הותר ל"גדולי חכמי הגמרא" לבטל תורתן וללכת למקום הרחיים בשביל הענין דמצוה בו יותר מבשלוחו?

ואוי"ל בדוחק דיש לחלק בין ביטול תורה בשביל היתרון דמצוה בו יותר מבשלוחו, כשזה נעשה בקביעות "בכל שבת ושבת", וכפי שמדגיש זאת אדה"ז בלשונו שם פעמיים, לבין ענין הנעשה פעם אחת בשנה, אבל צ"ע המקור לזה ומצוה ליישב.

[שוב התבוננתי די"ל דגם כאן היה ענין מיוחד למה הפסיקו מתורתם שייתכן שבזה שהם נוכחים הם יגרמו שהעושים במלאכה ישתדלו ויזהרו ביותר שלא יהיה איזה חשש של משהו חמץ וכו', אבל לכאורה מלשון אדה"ז משמע שלא צריך שום טעם נוסף, אלא די בזה ש"מצוה בו יותר מבשלוחו" שגם "גדולי חכמי הגמרא" יתבטלו מתורתם ויבואו למקום הריחיים, וזה כאמור להיפך מכל הביאור בקו"א הנ"ל, וראה עד"ז גם בסימן תס ס"ג ע"ש, וצ"ע].