סעיף א - 1071

עיקר וטפל

הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג

שליח כ"ק אדמו"ר ורב – וועסט בלומפילד, מישיגן

שו"ע או"ח סי' ריב סעיף א: "כל שהוא עיקר ועמו טפילה (פירוש דבר בלתי נחשב) מברך על העיקר ופוטר את הטפילה בין מברכה שלפניה בין מברכה שלאחריה לא מבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל אלא אפילו כל אחד לבדו ואפילו פת שהוא חשוב מכל אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו מברך על הדג ופוטר את הפת כיון שהוא טפל.

הגה: ויש אומרים אם הטפל חביב עליו מברך עליו ואחר כך מברך על העיקר (אגור בשם אור זרוע). הא דמברכין על העיקר ופוטר את הטפילה היינו שאוכלן ביחד או שאוכל העיקר תחלה אבל אם אוכל הטפל תחלה כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחלה כדי שלא ישתה אליבא ריקנא או שאוכל גרעיני גודגדניות למתק השתיה מברך על האוכל תחלה אף על פי שהוא טפל לשתיה ואינו מברך עליו רק שהכל הואיל והוא טפל לדבר אחר (תרומת הדשן סימן לה)".

ועיין במ"ב ס"ק ו, שמביא בפשיטות פסק המגן גיבורים שאם אדם אכל גבינה עם פת הבאה בכיסנין אין צריך לברך על הגבינה כיון שהיא מלפתת הפת הבאה בכיסנין, והוא ממשיך לכתוב שכן הדין בכל דבר שמלפת דבר אחר אין מברכין על הטפל אפילו אם הוא תאב לאכול הטפל.

ובפשטות מדבר המ"ב גם כשאין אוכלם יחד, מכיון שהרמ"א (שדברי המ"ב מופנים לדברי הרמ"א) מביא במחתא חדא את הדין של אוכל העיקר והטפל יחד עם הדין של אוכל העיקר לפני הטפל.

אבל עיין בשו"ע רבינו (שם, ס"א): "כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה בין מברכה ראשונה בין מברכה אחרונה.

אין צריך לומר אם הטפילה מעורבת עם העיקר כגון כל תערובת ב' מינים שהאחד הוא עיקר והב' אינו אלא לתקנו ולהכשירו או אפילו שניהם עיקר אלא שהאחד מרובה והאחד מועט שהרוב נחשב עיקר והמועט טפל או בתערובת ממשות דגן שאפילו הוא מועט נחשב עיקר.

ואפילו אינו מעורב ממש עם הטפל אלא שנעשה על דעת לאכול שניהם יחד כגון עיסה ממולאת בפירות ואז אפילו אוכל הטפל לבדו אחר שבירך על העיקר א"צ לחזור ולברך.

אלא אפילו אינן מעורבין כלל זה עם זה אלא שעיקר האכילה הוא ממין אחד והשני אינו בא אלא מחמת הראשון שאם לא היה אוכל הראשון לא היה אוכלו כלל עתה הרי הוא טפל אליו ונפטר בברכתו אפילו הוא לחם שהוא חשוב מכל המינים כגון מי שחפץ לאכול דג מלוח וכדי שלא יזיקנו בגרונו אוכל עמו פת הרי הוא טפילה לדג ונפטרת בברכתו.

והוא שאינו רעב ואינו תאב כלל לאכילת הפת ולא היה אוכלו כלל עכשיו אם לא המליח אבל אם הוא תאב גם לאכילת פת אע"פ שאוכלו עם המליח אינה טפילה אליו אפילו אם תאב לו יותר וצריך לברך עליה המוציא ופוטר את המליח הואיל והוא מדברים שדרכן לבוא תוך הסעודה שהם נפטרים לעולם בברכת הפת אף שאינם באים מחמתה כמ"ש בסי' קע"ז".

רבינו סובר שאם העיקר והטפל מעורבים מברכים רק על העיקר, וכדמוכח מכמה מקומות בשו"ע (עיין בשו"ע רבינו מהדורה החדשה הערה ד', שמציין לכל המקומות של דין זה).

אבל מדבריו מוכח שהוא סובר שאם אין אוכל העיקר והטפל יחד, והם אינם מעורבים אין ברכת העיקר פוטרת הטפל, כי אם במקום שאינו רעב לאכילת הטפל כלל, והוא אוכל הטפל רק כדי שלא יזיקנו העיקר, אבל בלי זה צריך לברך על הטפל.

ואם כן במקום שאוכל גבינה כדי ללפת "קראקער'ס", אפילו אם עיקר כוונתו הוא אכילת הקראקער'ס, ולא היה אוכל הגבינה בפני עצמה, צריך לברך על הגבינה, אע"פ שהוא בא ללפת המזונות.

וכן מוכח מהמשנה עצמה (ברכות מד, א) שהדוגמא היחידה שמביאה המשנה לדין שעיקר פוטר את הטפל כשאינו אוכלם יחד הוא דוקא במקום שאוכל פת כדי שלא יזיקנה אכילת העיקר.

וכן מוכח בגמ' ברכות (מא, א) גבי צנון וזית, שהטעם שאין מברכין על הזית הוא משום שהוא אינו בא אלא להפיג החריפות של הצנון, הא לאו הכי היה צריך לברך על הזית.

ודעת רבינו היא שרק בפת גמור אמרינן שברכת הפת פוטרת הדברים שהם טפלים להפת, אבל לא במאכלים אחרים.