סעיף ו - 1069

מי שמגיע לשיעור כדי שביעה ע"י צירוף שתי אכילות

הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג

שליח כ"ק אדמו"ר ורב – וועסט בלומפילד, מישיגן

שו"ע אדמו"ר הזקן סי' קצז סעיף ו: "ויש אומרים שמי שלא אכל כדי שביעה אינו מוציא את מי שאכל כדי שביעה וטוב לחוש לדבריהם לכתחלה שאם בני חבורה מקצתם אכלו כדי שביעה ומקצתם לא אכלו כדי שביעה מברך אחד מהאוכלים כדי שביעה ויוצאים האחרים אלא א"כ שהאוכלים כדי שביעה אין בהם מי שיודע לברך אזי יברך מי שאכל כזית ויוציא את כולם ידי חובתם (אם היה שבע כבר קודם שאכל הכזית שאי אפשר לו להביא עצמו לידי חיוב של תורה ע"י שיאכל יותר אבל אם אפשר לו לאכול יותר יש לחוש לסברא האחרונה)".

ובסדר ברכת הנהנין (לרבינו הזקן) פרק ב הלכה ד: "ואם מתחלה היה בדעתו לאכול אכילת ארעי וברך בורא מיני מזונות ואחר כך נמלך לאכול עוד כדי שביעה וקביעות סעודה נכון לצאת ידי כל ספק ולברך תחלה מעין ג' על מה שכבר אכל וישהה מעט ויטול ידיו ויברך המוציא ויאכל עד כדי שביעה ויברך ברכת המזון אף שאינו שבע מאכילה השניה לבדה אלא בצירוף אכילה הראשונה שכבר ברך אחריה מעין שלש והוא שאכל באחרונה כד' ביצים לפחות".

ועיין בספר תהילה לדוד סי' קסח ס"ק יב שהקשה "סיים הרב ז"ל בסידור פ"ב דין ד' וישהה מעט וכו' ויאכל עד כדי שביעה ויברך בהמ"ז אף שאינו שבע מאכילה השניה לבדה אלא בצירוף אכילה ראשונה שכבר בירך אחריה מעין ע"כ. וכפי הנראה ס"ל דגם בזה מחויב מה"ת לברך בהמ"ז. וכן מבואר ברדב"ז ז"ל ח"ה סי' שיא, אבל בשו"ע שלו סי' קצז סס"ו משמע להיפוך".

מה שכתב שבסי' קצז משמע להיפך, נראה שכוונתו שבסידור כותב רבינו שמצטרפין שתי האכילות להיות נחשבות כאכילה אחת להיות מחוייב בברכת המזון מן התורה ובשו"ע שלו הוא כותב שאם כבר אכל כדי שביעה באכילה הראשונה לא אמרינן שהאכילה השניה היא המשך של הסעודה הראשונה וע"כ החיוב של ברה"מ בהאכילה השניה היא רק מדרבנן.

אבל באמת אין שום סתירה בדברי רבינו, דעת רבינו שאם אדם כבר הגיע לשיעור של כדי שביעה ומברך ברכת המזון והוא אוכל לחם אחרי זה שוב אין לו חיוב דאורייתא לברך ברכת המזון מכיון שכשהוא התחיל לאכול כבר היה שבע, ובפסוק כתוב "ואכלת ושבעת וברכת", דהיינו שהוא צריך לברך רק אם הוא מתחיל לאכול ודם שהוא מגיע למצב של שביעה. וכל שייך רק למה שרבינו כותב בסי' קצז, משא"כ בסידור שמדבר במי שמגיע למצב של שביעה ע"י שתי אכילות, שם שפיר אומרי ששתי האכילות מצטרפות והוא מחוייב לברך ברכת המזון מדאורייתא.

עיין בשו"ע רבינו הזקן סי' קסח סעיף ח ע"ד אכילת מזונות בצירוף עם עוד מאכלים בנוגע ברכת המוציא וברכת המזון, שמביא דעת המ"א בס"ק יג, וכותב "ומכל מקום אם הוא קבע סעודתו עליו ואכל עמו בשר ודברים אחרים כמו שנוהגים בסעודת לחם גמור עד ששבע וגם אחרים רגילים לקבוע עליו אם אוכלים עמו שאר דברים כמו שאכל הוא מברך המוציא וברכת המזון וכן אם הוא שבע ממנו לבדו וגם אחרים רגילין לשבוע ממנו כשמלפתין אותו באיזה ליפתן מברך המוציא וברכת המזון".

עיין בספר פסקי תשובות סי' קסח ס"ק ה' שכותב "והנה בדורות האחרונים נתפשט מאד בשמחות וסעודות מרעים וכדו' להגיש מיני מאפה שברכתן בורא מיני מזונות, יחד עם הרבה מיני מאכלים ותבשילים וכנהוג בסעודה גמורה, ורבים אוכלים ממיני המאפה ומשאר המאכלים וממלאים כריסם בשביעה גמורה, ובדרך כלל שיעור האכילה של המזונות יחד עם התבשילים הוא הרבה יותר מד' ביצים (230 גרם) ואצל הרבה אנשים הוא אף יותר משיעור ששה ביצים (340 גרם), ועפ"י המג"א והמשנ"ב ברכתם שלא כהוגן, ולכמה מן הפוסקים נכשלים באיסור החמור דברכות לבטלה . . ולכן, אלו האוכלים מיני מזונות ומשביעים עצמם בכל מיני מאכלים ותבשילים יש להם על מי לסמוך ובתנאי שיקפידו שלא יהיה במזונות שיעור אכילת ג' ביצים (172 גרם) ולכל היותו ד' ביצים (230 גרם), אם כי לכתחילה נכון מאוד להחמיר ולחשב בשיעור המזונות את המאכלים הבאים ללפת המזונות ונאכלים עמו ממש. ואף ליר"ש החושש להחמיר בפשטות דברי המג"א והמשנ"ב ולהחשיב את כל המאכלים".

הפסקי תשובות מביא דברי החזון איש סי' לד ס"ק ד למקור למה שהוא מקיל לאכול תחילה שאר מיני תבשילים ולאכול אחרי כך המיני מאפה. באמת אין שום ראיה מהחזון איש למה שהוא כותב, מכיון שהחזון איש מדבר במי שמסיח דעת בין אכילה לאכילה, עיין שם.

וכן מה שמביא משו"ת אז נדברו סי' לג שאף לדעת הביאור הלכה שמסכים לדעת הרדב"ז (ושו"ע רבינו) דמצטרף הפת לשביעה לענין ברכת המזון אף שאוכל לאחר המזון שאני הכא "דבעינן גם קביעות מפת כיסנין".

איני יודע כוונתו בזה, דהא כיון שסוף סוף אוכל הכסנין נקרא אז קובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין וכיון ששביעתו באה מההצטרפות של הכיסנין עם התבשילין שאוכל לפני אכילת הכיסנין נקרא סעודה אחת אף שאינו אוכל התבשילים באופן שהן מלפפין הפת, עיין שו"ע רבינו סי' קעז סעיף א "דברים הבאים תוך הסעודה משום שמוכח שבפת גמור הפת פוטרת התבשיל אף במקום שאין התבשיל מלפת את הפת. וכן הוא דעת המשנה ברורה ס"ק א'. והסברה נותנת שכן הוא הדין בפת הבאה בכיסנין, ומה מקור הפסקי תשובות לומר בפשיטות שיש דין אחר בכיסנין, הא יש כאן שאלה של ברכת המזון דאורייתא! עכ"פ אין שום רמז בשו"ע רבינו לקולא כזו.

ומענין לענין באותו ענין, החזון איש כותב שם סי' לד ס"ק ד, ע"ד פת כיסנין שהדעת נוטה כמש"כ הפרי מגדים דאינו חייב בברכת המזון עד שיאכל כדי שביעה בסעודה אחת והפת יהיה בה עיקר.

וגם לזה לא מצאתי בשו"ע רבינו שום רמז שיסכים לזה שהפת צריך להיות העיקר, ונ"ל שבפרט בזמנינו משום עניני תזונה ובריאות שיש הרבה מומחים היועצים לאכול מזונות בצמצום יש כהרבה אנשים שקובעים סעודתם על מזונות, אבל עיקר שביעתן באה מירקות ושאר מאכלים ולא מהכיסנין, וע"כ צ"ע אם דעת הפמ"ג והחזון איש שייך בזמנינו.