סעיף ג - 1067 [גליון]
הגבהת הקול בתפלה (גליון)
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק
בגליון לש"פ שמות (אלף סה עמ' 74) דנתי במ"ש בשו"ע רבנו הזקן או"ח (סי' קא ס"ג): "ואם אינו יכול לכוין בלחש, או שאינו יכול לכוין כל כך כמו בקול רם, מותר להגביה קולו כדי לכוין יפה, והוא שמתפלל בינו לבין עצמו, אבל בצבור אסור להגביה קולו מפני שמטריד הצבור, אלא אם אינו יכול לכוין בלחש ילך ויתפלל בביתו בקול. ואפילו אם יכול לכוין בלחש כמו בקול אם משמיע קולו כשמתפלל בביתו כדי שילמדו ממנו בני ביתו נוסח התפלה, מותר".
"ולכן נוהגין שבראש השנה ויום כפור מגביהין קולם כדי שילמדו זה את זה מפני שאין רגילין בתפלות אלו, ועוד כדי לעורר הכוונה ביותר מפני שהם ימי תשובה אין חוששים שיטרידו ויטעו זה את זה כיון שסידורים ומחזורים בידם, ואעפ"כ יותר טוב להתפלל בלחש אם יכול לכוין, ועכ"פ יזהרו שלא להגביה קולם יותר מדאי, שכל המגביה קולו הרבה ה"ז מנביאי השקר שנאמר בהם ויקראו בקול גדול".
די"ל דמ"ש רבנו הזקן: "ואפילו אם יכול לכוין בלחש כמו בקול אם משמיע קולו כשמתפלל בביתו כדי שילמדו ממנו בני ביתו נוסח התפלה מותר" - מיירי גבי "נוסח המנגינה" שלו, אבל בנוגע לעצם קריאת התיבות שפיר הם יודעים טוב להתפלל תפלות אלו, וע"כ אינם צריכים ללמוד זה מזה. ולפ"ז מובן מה שכתב מיד אחרי זה: "ועוד . . אין חוששים שיטרידו ויטעו זה את זה כיון שסידורים ומחזורים בידם" - כיון שבאמת שפיר יודעים בעצמם להתפלל טוב, ולכן אין חשש "שיטרידו ויטעו זה את זה כיון שסידורים ומחזורים בידם" וע"ש.
ולפ"ז כיון שרגילים לקרוא בתפלות אלו מותר להתפלל בקול בגלל שיש להם מחזורים פתוחים, והמחזורים בהחלט עוזרים כאן שמונעים מלהתבלבל.
ועפ"ז מובן דברישא משמע דזה ש"מגביהין קולם כדי שילמדו זה את זה" הוא דבר טוב בשבילם, והיינו בשביל שילמדו (גם) "נוסח התפלה" - "נוסח המנגינה" המיוחדת של התפלה, ובסיפא דמשמע שהקול רם מצד עצמו מטריד ומטעה, מיירי בנוגע נוסח התיבות מה לקרוא בתפלה, דהגם שיודעים לקרוא בעצמם אבל כיון שכולם מתפללים יחדיו בציבור זה מבלבל אותם.
והנה מ"ש רבנו הזקן כאן: ד"אם אינו יכול לכוין בלחש ילך ויתפלל בביתו בקול" - יש להביא מכאן מקור בנגלה למ"ש באגרות קודש כ"ק אדמו"ר זי"ע ח"ד (ע' תעח): "במענה על מכתבו . . בו מבאר סדר היומי שלו, ומסיים בשאלה, כי מפני רגילותו להתפלל לאט לאט, הנה חסר אצלו ענין התפלה בצבור, ולפעמים גם זמן התפלה:
"מענה: ידוע בזה הנהגת החסידים ולפעמים תכופות הי' זה עפ"י הוראת נשיאינו רבותינו הק', אשר בענין תפלה בצבור נהגו בשמיעת ברכו, קדושה (וקריאת התורה) בהמנין, ואח"כ התפללו במתינות ולפעמים גם באריכות, והרי ידוע ג"כ הפירוש המובא בקובץ התמים בשם האוורוטשער בן האדמו"ר הצ"צ שתפלה בציבור ענינה שמקבץ ומאחד את כל הכחות עשר כחות נפשו בענין התפלה..." עכ"ל.
להעיר שרבנו הזקן כותב והורה, ש"אם אינו יכול לכוין בלחש ילך ויתפלל בביתו בקול", משא"כ המחבר והרמ"א [סי' קא ס"ב] כותבים רק: "ולא ישמיע קולו, ואם אינו יכול לכוין בלחש מותר להגביה קולו, והני מילי בינו לבין עצמו, אבל בצבור אסור, דאתי למטרד צבורא: הגה, ואם משמיע קולו בביתו כשמתפלל כדי שילמדו ממנו, מותר (טור)", עכ"ל - אבל אינם מורים בהדיא ש"ילך ויתפלל בביתו בקול". והמקור לזה ש"ילך ויתפלל בביתו בקול" הוא בפרישה (סק"ז). וזה דלא כמ"ש ב'ביאור הלכה' שם ד"ה דאתי למיטרד ציבורא: "ומ"מ האידנא אין לנו להורות היתר זה להתפלל ביחיד ולעורר הכונה שילמדו אחרים, אם לא גדול הדור ומפורסם שכל מעשיו לש"ש, כ"כ הפמ"ג".
והנה עפ"י כל הנ"ל נראה לבאר מ"ש בירושלמי ברכות (פ"ד ה"א): "רבי יונה כד הוה מצלי בכנישתא [כשהיה מתפלל בביהכ"נ עם הציבור] הוה מצלי בלחישה [היה מתפלל בלחש], וכד הוה מצלי גו בייתיה הוה מצלי בקלא [וכשהיה מתפלל בתוך ביתו היה מתפלל בקול רם] עד דילפון בני בייתיה צלותיה מיניה [עד שילמדו ממנו בני ביתו להתפלל]. אמר ר' מנא (בנו של רבי יונה) ובני בייתיה דאבא ילפי צלותא מיניה [אכן, בני ביתו של אבא (רבי יונה) למדו ממנו להתפלל]".
ולפני זה נאמר שם: "רבי אבא בר זבדא מצלי בקלא" - ומסביר ה'פני משה' שם: כשהיה מתפלל בביתו בינו לבין עצמו כדרבי יונה.
בחידושי הרשב"א על ברכות (לא, א) ובטור או"ח (סי' קא, ב) מסבירים, שרבי יונה התפלל בביתו בקול על מנת שילמדו ממנו בני ביתו את נוסח התפלה. ובב"י שם בשם המרדכי (יומא רמז תשכה) - ועי' גם בב"ח שם - גורסים בירושלמי: "הוה מצלי בקלא כי היכי [במקום: "עד"] דילפי מיניה בני ביתיה צלותיה.
בראבי"ה ברכות (סי' עא) איתא: "המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, והמגביה קולו בתפלתו הרי זה [מנביאי השקר - כ״י: מגסי הרוח], ואם אינו יכול לכוין בלחש מותר. והני מילי בינו לבין עצמו אבל בצבור לא, דאתי [למיטרד] ציבורא. ודכוותה איתא בירושלמי פ׳ תפלת השהר שמותר להגביה קולו בתפלתו בביתו כדי שילמדו ממנו בני ביתו". וכן כתב בפסחים (סי' תקכט).
ובתלמידי דרבנו יונה (טו, ב. מדפי הרי"ף) וברא״ש (פ"ג סי' מ) מביאים ג״כ את הירושלמי הזה, וסוברים שרבי יונה התפלל בקול רם כדי לעורר את הכוונה, והגמ' מספרת שהיה דרכו להתפלל בקול הרבה פעמים עד שלמדו ממנו בני ביתו מאליהם את נוסח התפלה.
והנה הט"ז שם (סק"א) דן בהך ד"כדי שילמדו ממנו בני ביתו, וכותב: "בירושלמי אמרינן ר' יונה כד הוי מצלי בבי כנישתא הוי מתפלל בלחישה, וכד הוי מצלי בביתיה הוה מצלי בקלא עד דילפון מיניה בני ביתא צלותא. ופי׳ הטור דהאי עד דילפון הוה כמו כדי דילפון, דאל״כ אלא לא היה נתכוין לזה אלא דבר זה נמשך במקרה שהיו לומדים ממנו בני ביתו, קשה, שהרי איסור יש להגביה קולו. ואין לומר דטעם שלו היה שלא היה יכול להתכוין בלחש, זה נחשב לגנאי לר׳ יונה שכל זמן שהתפלל בביהכ"נ היה מתפלל בלא כוונה כיון שהיה צריך להתפלל בלחש. אלא ע״כ לאו מטעם זה, אלא כדי שילמדו ממנו. וכן דעת המרדכי שהעתיק בזה הירושלמי כי היכי דילפון מיניה כו׳, כמ"ש ב"י. אבל הרא׳׳ש כתב וז״ל, פי׳ כל כך היה מתפלל לעורר רוח הכונה עד שבני ביתו היו שומעים ולומדים התפלה ממנו, והני מילי ביחיד וכו׳, עכ״ל. נראה דס״ל דאף אם יוכל לכוון בלחש, מ״מ אם אינו יוכל לכוין כ״כ כמו בקול, מיקרי אינו יכול לכוין ויכול להתפלל בקול ביחיד. וא״כ מתורץ מה שהוקשה לטור כפי שזכרנו, וכן קיי״ל, כנ"ל", עכ"ל.
ונראה דעפ"י הנ"ל אליבא דכו"ע מובן הגירסא שלפנינו של "עד דילפון בני בייתיה צלותיה מיניה" - ולא צריכים לשנות ולגרוס "כי היכי" במקום "עד". דאכן, אם הכוונה היתה רק לנוסח תיבות הקריאה של התפלה, אז היה מקום לשנות מ"עד" ל"כי היכי", אבל אם המשמעות של "צלותיה" היא לא רק לנוסח התיבות של הקריאה בלבד, ולא רק ל"נוסח התפלה" של הנעימה המיוחדת, אלא ש"צלותיה" כולל בתוכו גם את עצם המשמעות של "תפלה בציבור שענינה שמקבץ ומאחד את כל הכחות עשר כחות נפשו בענין התפלה" כנ"ל - עפ"ז תיבת "עד" משמעותה היא עכשיו, עד שלמדו את כל הצדדים שיש בתפלה - ה'קריאה', ה'נעימה', ו'איחוד כל עשר הכחות שבנפשו', [אפילו שאין הפירוש "שלמדו ממנו בני ביתו מאליהם את נוסח התפלה"], אלא שהכוונה היא ל"כי היכי" - "עד דילפון בני בייתיה צלותיה [מושלמת של קריאה, נעימה, ואיחוד כל עשר הכחות שבנפשו] מיניה", וא"ש. - להעיר ממ"ש רבנו הזקן ב'תורה אור' ויחי (נא, ג) "דהיינו אפילו מי שאין לו בחי' האהבה מצד עצמו אך מפני שרואה ושומע תפלות אחרים מתעורר בו ג"כ" עכ"ל.
ועפי"ז נראה לבאר דבר תמוה, דלכאורה אינו מובן מה ש"אמר ר' מנא (בנו של רבי יונה), ובני בייתיה דאבא ילפי צלותא מיניה [אכן, בני ביתו של אבא (רבי יונה) למדו ממנו להתפלל]", דלכאורה דבר זה מיותר לגמרי, מדוע דוקא כאן צריכים "אישור" מבנו דבני ביתו שאכן הצליחו בזה שלמדו ממנו את נוסח הקריאה? מה זה נותן לנו כאן האישור הזה שיודעים לקרוא?
ברם לפי הנ"ל א"ש מאד, שכוונת האישור בזה הוא, שלא רק שהצליחו ללמוד ממנו את נוסח קריאת התיבות בלבד, וגם לא רק גם נוסח הנעימה המיוחדת של התפלה, אלא גם למדו ממנו את עצם ה"תפלה בציבור שענינה שמקבץ ומאחד את כל הכחות עשר כחות נפשו בענין התפלה", ו"מפני שרואה ושומע תפלות אחרים מתעורר בו ג"כ בחי' האהבה" - וזאת היא עומק המשמעות של ה'אישור' שלהם: "ובני בייתיה דאבא ילפי צלותא [בשלימות] מיניה" - "צלותא" [ולא רק "נוסח צלותא"].
והך שברשב"א וראשונים הנ"ל ובשו"ע רבנו נאמר "נוסח התפלה", י"ל, דבנגלה מיירי מהדברים איך שהם עפ"י נגלה, משא"כ בירושלמי שם מרומז הכל - גם מה שהוא עפ"י פנימיות הענינים, ולכן נאמר שם רק "צלותא" סתם, שכולל בתוכו גם הך ד"תפלה בציבור שענינה שמקבץ ומאחד את כל הכחות - עשר כחות נפשו", והך ד"מפני שרואה ושומע תפלות אחרים מתעורר בו ג"כ בחי' האהבה".
[וזהו ע"ד מ"ש לקו"ש חי"ח (עמ' 448) דהרמב"ם (בפי"א מהל' מלכים) פסק דמשיח בונה מקדש – כי הרמב"ם הוא ספר הלכות, ועפ"י הלכה בנין ביהמ"ק הוא חיוב מצוה על בני ישראל, לפיכך מדגיש החלק של בנין ביהמ"ק שיבנה ע"י בנ"י שעי"ז מקיימים מצוות בשלימות, משא"כ החלק שיבא משמים אינו שייך להחיוב ומצות בנין בימה"ק שחל על בנ"י, - משא"כ הזהר והמדרשים כותבים הצד שיבנה בידי שמים, כי מצד פנימיות התורה מדגישים ענין שלימות ותכלית המכוון של ביהמ"ק דלעתיד "בניינא דקוב"ה", שיש לה קיום נצחי וכו', ע"ש].