סעיף ה - 1057 [גליון]

אכילה ומלאכה לפני תפילה וק"ש שחרית

הרב מאיר צירקינד

מיאמי, פלורידה

בגליון א'נו כתבתי על מה שבדפוס החדשה של שו"ע אדה"ז בסי' ע' ס"ה איתא: "היה עוסק באכילה . . שיש לחוש שמא ימשך בהם . . צריך להפסיק ולקרות אע"פ שיש שהות לקרות לאחר שיגמור עסקים אלו . . ואינה דומה לתפלה שאם התחיל א"צ להפסיק . . במה דברים אמורים כשהתחיל באיסור דהיינו שהתחיל לאכול תוך חצי שעה לעלות השחר או שנכנס למרחץ . . לאחר שעלה עמוד השחר שקודם עלות השחר מותר ליכנס למרחץ או להסתפר אפילו בסמוך לעלות השחר ממש כמו שיתבאר בסי' פ"ט (אבל לאחר שעלה עמוד השחר אסור להתעסק בצרכיו עד שיתפלל כמו שיתבאר שם ואפשר דהוא הדין לקריאת שמע שהיא קבלת מלכות שמים ולא דמי לאכילה דה"ט שיתפלל על דמו[)] אבל אם התחיל בהיתר א"צ להפסיק אפילו לקרות קריאת שמע אם יש שהות לקרות לאחר שיגמור".

שיש לתמוה שהכניסו סוף הסוגריים לאחר "ולא דמי לאכילה דה"ט שיתפלל על דמו", ושנראה לי דסוף הסוגריים צריכים להיות לאחר "ואפשר דהוא הדין לקריאת שמע שהיא קבלת מלכות שמים" (קודם ל"ולא דמי לאכילה"), והכי קתני: "שקודם עלות השחר מותר ליכנס למרחץ או להסתפר אפילו בסמוך לעלות השחר ממש כמו שיתבאר בסי' פ"ט". ושם ביארתי.

ואחר העיון מצאתי בספר סדר עבודת היום (מר' ישכר דובעריש ז"ל נדפס בלעמבערג בשנת תרכ"ח) בסימן הלז ושם מעתיק דברי כ"ק אדה"ז אות באות, ושם יש סוף הסוגריים לאחר "שיתפלל על דמו" כמו שהוא בדפוס החדשה של שו"ע אדה"ז! ובטלה דעתי.

ונראה לי לבאר דפירוש דברי כ"ק אדה"ז ככה: "אבל לאחר שעלה עמוד השחר אסור להתעסק בצרכיו עד שיתפלל כמו שיתבאר שם ואפשר דהוא הדין לקריאת שמע שהיא קבלת מלכות שמים ולא דמי לאכילה (היינו דלא דמי איסור של להתעסק בצרכיו עד שיתפלל, לדינו של איסור אכילה עד שיתפלל) דה"ט שיתפלל על דמו".

פירוש, דיש חילוק בין איסור עשיית צרכיו קודם התפילה (דיש נוהגין להקל בזה לאחר שאמרו ברכות השחר קודם ברוך שאמר, וכן מותר לצאת לדרך בבקר קודם שיתפלל י"ח אם יוצא בשיירא ואינה ממתנת לו -בסימן פט ס"ד), ובין איסור אכילה קודם התפילה (דאין לו שום היתר). ופריך, מאי טעמא דאיסור אכילה יותר חמור? על זה מתרץ: דה"ט שיתפלל על דמו. (ראה מה שאכתוב מזה לקמן בסוף מאמרי.)

(ואין בכלל זה אכילה ושתייה לצורך רפואה או מי שאינו יכול לכוין דעתו בתפלתו עד שיאכל או שישתה -בסימן פט ס"ה.)

ואין נראה לי לפרש (כמ"ש בתרגום אנגלי של שו"ע אדה"ז) "אבל לאחר שעלה עמוד השחר אסור להתעסק בצרכיו עד שיתפלל כמו שיתבאר שם ואפשר דהוא הדין לקריאת שמע שהיא קבלת מלכות שמים ולא דמי לאכילה (היינו דלא דמי הדמיון של להתעסק בצרכיו עד שיתפלל לדמיון של אכילה עד שיתפלל) דה"ט שיתפלל על דמו".

ופירושו, דאע"פ שאמרנו שכמו שאסור להתעסק בצרכיו עד שיתפלל כך אפשר דהוא הדין לקריאת שמע, מכל מקום לגבי דין אכילה הם חלוקים דקודם התפילה אסור לאכול אבל קודם ק"ש מותר לאכול. ופריך, מאי טעמא יש איסור אכילה קודם התפילה ואין איסור אכילה קודם ק"ש? על זה מתרץ: דה"ט שיתפלל על דמו, וזה אינו שייך בק"ש.

ואם יקשה בעיניך הא כתב לעיל דאסור לאכול אפילו סעודה קטנה? התירוץ הוא שכאן מדובר ב"טעימה" דמותר קודם ק"ש ואסור קודם התפילה.

והטעמים שלא נראה לי פירוש זה היינו משום:

אם כ"ק אדה"ז מדבר בטעימה היה כותב טעימה (ולא אכילה, ובפרט דבכל הסעיף מדובר באכילה ממש)! וכעין מש"כ הט"ז בסי' קסז סק"ז (עמ"ש הב"י שאסור לטעום עד שיתן לבהמתו) "לפע"ד דאין איסור בטעימה בעלמא דא"כ למה אמרו כאן (בברכות דף מ' ע"א, לאפוקי מגיטין דף סב ע"א שכתוב לטעום) אסור לאכול עד שיתן כו'".

לא מצינו דכ"ק אדה"ז כתב היתר לטעימה קודם ק"ש דשחרית (לאפוקי ק"ש דערבית בסי' רעא ס"ט וסימן תע ס"ז) בשום מקום. (וראה במג"א בהל' לולב בסי' תרנב ובא"ר שם.)

ואדרבה, מצינו דאיסור טעימה קודם התפילה הוא חמור יותר מהאיסור עשיית צרכיו (כנ"ל מסימן פט ס"ד, ואילו באיסור טעימה כתב שם (בסעיף ה) דאפילו שתייה (חוץ ממים שאין בו גאוה) אסור קודם התפילה). והלא הדברים ק"ו, ומה אם האיסור עשיית צרכיו הקל אסור גם קודם ק"ש, איסור טעימה החמור לא כל שכן?!

ובפרט שטעם איסור אכילה ושתיה קודם התפילה הוא (כמ"ש בסימן פט ס"ה) "וכל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחר גויך אל תקרא גויך שמשמעו כל צרכי גופך אלא גאיך לשון גאוה אמר הקב"ה לאחר שאכל ושתה זה ונתגאה קיבל עליו עול מלכות שמים", ואם הגמרא קוראת תפילה "קבלת עול מלכות שמים" –ולפיכך טעימה אסורה, כ"ש וק"ו קריאת שמע שהיא עיקר קבלת מלכות שמים יש לאסור טעימה. (והיינו מש"כ בהקונטרס אחרון (כאן סק"ב).)

ומשמע דעיקר איסור אכילה ושתיה קודם התפילה הוא מהפסוק "ואותי השלכת אחר גויך", ולא מ"לא תאכלו על הדם", דא"כ היה לנו לאסור גם שתיית המים ואכילה ושתיה למי שאינו יכול לכוין דעתו בתפלתו עד שיאכל או שישתה? (דהא טעם דשתיית מים, ואכילה ושתיה למי שאינו יכול לכוין דעתו בתפלתו עד שיאכל או שישתה, מותרים היינו משום דאין בהם משום גאוה –דהיינו דאין בו "ואותי השלכת אחר גויך", ולמה אין בהם "לא תאכלו על הדם"?) אלא ע"כ לומר ד"לא תאכלו על הדם" אינו עיקר. וצריך לי עיון בזה.

* * *

ומענין לענין יש לברר דעת כ"ק אדה"ז בשיעור "טעימה" דבסימן רפו ס"ד כתב "מותר לטעום... דהיינו אכילת פירות אפילו הרבה כדי לסעוד הלב ופת כביצה ולא יותר" ומקור לזה הוא במג"א כאן סק"ז ממ"ש המחבר בסי' רלב ס"ג (דכאן כתב המחבר רק פת מועט).

ושם (בסי' רלב) כתב ה"דגול מרבבה" בשם ה"כסף משנה" דפירות כביצה ופת פחות מכזית הוא דמקרי טעימה, אבל יותר מכביצה פירות וכזית פת אף דלא מקרי קבע מ"מ גם טעימה לא מקרי ואכילת עראי מקרי –ואסור. וצריך לומר דכאן הש"ע חזר בו והתיר אכילת עראי כל שאינו מקרי קבע. ול' הרמב"ם שם מורה דאפי' אכילת עראי –אסור.

ובסימן רפו כתב ועיין מה שכתבתי לעיל סי' רלב ס"ג בשם הכ"מ, וכאן במוסף נלע"ד להקל, וגם ל' הרמב"ם שם בפ"ו ה"ד מהלכות תפילה מורה להקל. עיי"ש.

אבל בסדר ברכת הנהנין פ"ח ה"א כתב כ"ק אדה"ז, "ברכה אחרונה בין של אוכלין בין של משקין צריכים שיעור שאין מברכין אותה אלא אם כן אכל כשיעור הראוי להיות נקרא אכילה ולא טעימה או שתה כשיעור הראוי להיות שתיה. ואין אכילה פחותה מכזית ואין שתיה פחותה מרביעית הלוג." מכאן משמע ששיעור טעימה לכל האוכלין הוא פחות מכזית!