סעיף ט - 843

שיטת אדה"ז בקיום מצוה בחפץ גזול

הרב יעקב יוסף קופרמן

ר"מ בישיבת תות"ל - קרית גת, אה"ק

בשו"ע אדה"ז נמצא הדין של קיום מצוה בחפץ גזול בכמה מקומות שונים, ובכמה מהם ישנם שינויים בולטים מא' לשני, וכן הוספות מהותיות על לשונות הפוסקים בזה, אף שבעצם הדין פוסק אדה"ז כמותם, אבל תוך כדי שמבאר הטעם, מוסיף כו"כ ענינים שמהם ניתן ללמוד לענ"ד כמה הלכתא גברוותא בכללות סוגיא זו דגזל במצוות ומצוה הבאה בעבירה, וכפי שיתבאר לקמן בעז"ה.

א. בהל' פסח בס' תנד ס"ט: "אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה שלו . . אבל אם (אכל מצה של חבירו שלא מדעתו ואין צריך לומר אם) גזלה מחבירו ואכלה, לא יצא, שהרי אם בא הנגזל לתבוע אותה ממנו חייב להחזירה לו ואינו יכול לפטור את עצמו בדמים בעל כורחו של הנגזל נמצאת שאינה שלו".

ולכאורה צ"ב כל אריכות הלשון "שהרי אם בא הנגזל לתבוע אותה ממנו חייב להחזירה לו" וכו', ולא די בהלשון שכתב בהל' לולב סי' תרמט ס"א לגבי לולב הגזול ביום הראשון, שפסול משום שנאמר ולקחתם לכם וגו' ודרשו חכמים לכם משלכם להוציא את הגזול וגנוב "שאינו שלו שהרי חייב להחזירו לבעליו ואינו יכול לפטור א"ע  בדמים". וא"כ, גם במצה גזולה הול"ל כן שאינו שלו משום שחייב להחזירו לבעליו, ומהי כל האריכות "שאם בא הנגזל לתבוע" וכו'?

ב. אמנם בהל' לולב בסימן הנ"ל ס"ד שוב אנו מוצאים את אריכות הלשון הנ"ל (לגבי מצה), שבנוגע ללולב הגזול בשאר הימים כותב שם שהוא פסול משום מצוה הבאה בעבירה, "כלומר כשהוא מקיים את המצוה הוא מקיים אותה באיסור גזל, שהרי אם באו הבעלים לתבוע שלהם חייב להחזיר להם הגזילה בעיניה, ואינו יכול לפטור א"ע בדמים, ונמצא שהגזילה אינה קנויה לו כלל ועדיין היא של הנגזל ושלא כדין הוא משתמש בה". ולכאורה כאן תגדל התמיהה, למה לא די במה שביאר בס"א בנוגע ליום הראשון בקיצור, ולמה האריך כ"כ, מה שלא נמצא בלשון הנ"כ שכתבו בפשטות דבשאר הימים פסול "משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה" (ט"ז סק"ו) וכו'?

ג. אולם בהל' תפילין כשמדבר בענין תפילין גזולין, מוסיף אדה"ז ומשנה מלשון הפוסקים לא רק בנוגע להטעם אלא בעצם הגדר של הפסול בתפילין גזולין, וזלה"ק: "מן התורה אדם יוצא י"ח אפילו בתפילין גזולין, אפילו עדיין לא נתייאשו הבעלים מהם, שאין התפילין צריכין להיות משלו דווקא, אבל חכמים פסלו תפילין גזולין כל זמן שהם ברשות הגזלן, אפילו כבר נתייאשו הבעלים מהם, מפני שהיא מצוה הבאה על ידי עבירה והיא מאוסה לפני הקב"ה ואם מניחן לא יברך עליהם כיון שאין כאן מצוה כלל".

אשר מלבד הדיוקים על אתר - מהי ההדגשה בלשונו "שאין כאן מצוה כלל", וכן ש"חכמים פסלו תפילין גזולין", ולא שמדרבנן אינו יוצא י"ח, וכיו"ב, הרי שצ"ב כל השינויים מלולב גזול בשאר הימים, שאיסורו ג"כ מדרבנן ולא הדגיש שם אדה"ז שאין בזה מצוה כלל וכו', ולאידך שם דוקא ביאר דהו"ל מצוה הבאה בעבירה משום ש"אם באו הבעלים לתבוע . . ושלא כדין הוא משתמש בה". ולכאורה כן הוא ממש בנוגע לתפילין גזולין, וכאן לא הזכיר אדה"ז כלל מזה, וכן ישנם עוד דיוקים בהנ"ל הצריכים ביאור וכו' שיבואר לקמן בעז"ה.

ב

והנה בנוגע לאריכות הלשון במצה גזולה (הנ"ל) כבר עמדו ע"ז בכ"מ, ובגליון תתלט הביא מו"ח הגר"מ הבלין שי' ביאור בשם הגה"ח הרא"צ הכהן ע"ה, שאדה"ז רצה ליישב בזה את קושיית האחרונים דנימא דקניא בלעיסה בשינוי מעשה, וכדאמרינן כעי"ז בכתובות (ל, ב) "מדלעסיה קני'ה", ולמה אינו יוצא י"ח במצה גזולה (כדאמרינן גבי גזל חטין או קמח ועשאו מצה דיוצא בה שקנאה בשינוי, וכמבואר שם בסתנ"ד ס"ו, והרי גם בגזל מצה אפויה כבר נשתנה ע"י הלעיסה, ועיקר המצוה באכילת מצה היא הבליעה, ובאותה שעה כבר קנהו הגזלן בשינוי מעשה?

וכדי ליישב תמיהה זו, האריך אדה"ז בלשונו, כדי לבאר דבשינוי כזה עדיין לא קנהו הגזלן להיות שלו, דבשינוי לגריעותא השינוי מועיל רק שאין הגזלן יכול לומר הרי שלך לפניך מצד שאינו כעין שגזל, אבל אם הנגזל ירצה לקחת את המצה הלעוסה, יוכל לקחת גם בע"כ של הנגזל, וכמבואר ברמב"ם בפ"ב מהל' גזילה ואבידה הט"ו בגזלן ששבר את הכלי הגזול, שאם רצו הבעלים ליטול הכלי שבור וישלם להם הפחת, שומעין להם, וביאר המ"מ דזה שהגזלן אינו קונה בשינוי את הכלי השבור, הוא מצד ששמו עליו, (וכביאור הגר"ח והגרי"ז בזה, דישנם שני דינים בכעין שגזל וכו' ע"ש, וכידוע).

ויש להעיר ע"ז מכמה צדדים: דהנה אף שעצם הסברא דשינוי שנעשה ע"י לעיסה אינו מועיל להגזלן, שיקנה עי"ז את המצה, כבר נמצא בכמה אחרונים, ראה לדוגמא ב'הגהות הברוך' טעם שעל ה'מקור חיים' שג"כ הקשה בסי' תנד, למה אינו יוצא י"ח במצה גזולה, (ומכח קושיא זו העלה, דבאמת אין הפסול מטעם לכם במצה גזולה, אלא משום מצוה הבאה בעבירה, ע"ש), וע"ז תי' הברוך טעם ע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל וכו' דשינוי לגריעותא כלעיסה אינו קונה.

אולם להעמיס כ"ז בדברי אדה"ז הנ"ל ה"ז דוחק (ולענ"ד זהו דוחק מיותר, משום דיש לבאר את אריכות לשונו בא"א וכפי שית' לקמן בעז"ה), משום שלפי הביאור הנ"ל בדברי אדה"ז, נמצא שכל כוונתו במה שכתב "שהרי אם בא הנגזל לתבוע אותו ממנו חייב להחזירה לו ואינו יכול לפטור א"ע בדמים בע"כ של הנגזל", הוא שאילו בא הנגזל באותה שעה קלה שבין הלעיסה והבליעה! ויהיה תובע את המצה הלעוסה, היה צריך להוציאה מפיו ולהחזירה לו! והרי אין לזה שום רמז בדבריו, והו"ל להוסיף איזה תיבות לבאר כוונתו דמיירי לאחרי שלעסה הגזלן, ואף שבגליון הנ"ל הובא שהגה"ז קילס וכו' את הביאור הנ"ל (שהרי"ז ראי' לביאורו בדעת הרמב"ם), אבל לענ"ד כל כי האי גוונא הול"ל לאדה"ז לפרש ולא לסתום ולסמוך שאנו נפרש מעצמינו שכל כוונתו היא רק באם היה בא הנגזל לתבוע לאחרי הלעיסה וקודם הבליעה, ודו"ק.

עוד יש להעיר, דבגליון הנ"ל עיקר דיוקו של מו"ח שי', הוא ממה שאדה"ז בהל' לולב בנוגע ללולב הגזול לא האריך כפי שהאריך בנוגע למצה גזולה, וכן ראיתי גם במ"מ וציונים להגרמ"ש אשכנזי שי' בסתנ"ד ס"ט שעמד ע"ז "וגם מלשון רבנו שכ' כאן אם בא הנגזל וכו', משא"כ בסימן תרמט ס"א לא כ"כ אלא שחייב להחזירה, משמע שכאן הנגזל יכול לעכב שלא יקנה הגזלן בשנוי דלעיסה", והיינו דבלולב שאינו שייך כל הסברא דכיון דלעסיה קנייה, לא האריך שם אדה"ז כפי שהאריך במצה גזולה, משום דכל הטעם "שאם בא הנגזל לתבוע וכו'" אינו שייך אלא במצה.

אך באמת, הרי מצינו גם בלולב (בסימן הנ"ל ס"ד) אותו אריכות הלשון "שהרי אם באו הבעלים לתבוע שלהם" וכו' (וכנ"ל בדברינו), ולפי הביאור הנ"ל דזהו בנוגע למצה דוקא, יקשה עליהם מלשון אדה"ז לגבי לולב?

[והנה גם בעיקר הביאור (ולא רק בנוגע ללשונו של אדה"ז), יש להעיר כו"כ הערות, ולדוגמא: דלפי המחנ"א והאו"ש - הנה דעת הרמב"ם בהל' גזו"א הנ"ל דגזלן ששבר את הכלי הגזול דאינו קונה בשנוי, הוא משום דאין הגזלן קונה בשינוי בעל כרחו, אלא דוקא אם הוא רוצה לקנותו, אבל אם אינו רוצה לקנותו לא קנה, וכיון דהכלי הגזול נשבר, אין הגזלן רוצה לקנותו, והרי הוא של בעלים ע"ש, ולפי"ז במצה שהגזלן לועס ע"מ שיוכל לבלוע ולקיים מצות אכילת מצה, והוא רוצה בהקנין ע"מ שתהיה שלו, הנה יתכן דלדעת הרמב"ם אין הבעלים יכולים לתבוע שיוציא מפיו את המצה הלעוסה, ונצטרך להגיע לביאורים האחרים שנאמרו ליישב את הקושיא הנ"ל למה אין הגזלן יוצא י"ח במצה גזולה, ואכמ"ל].

ג

ואוי"ל הביאור בכ"ז בקיצור עכ"פ, דבדבריו בהל' מצה, נתכוין אדה"ז ליישב קושיא שמתעוררת מדבריו שם בתחילת הסעיף הנ"ל, דזה שאינו יוצא י"ח אלא במצה שלו הוא מצד הגז"ש מחלה "שנאמר כאן לחם ונאמר להלן בחלה "והיה באכלכם מלחם הארץ וגו'", מה להלן אין אדם חייב להפריש חלה אלא כשמגלגל עיסה שלו אבל לא של חבירו, אף כאן אינו יוצא י"ח אלא בשלו אבל לא בשל חבירו".

ולפי"ז דהלימוד דהמצה צריכה להיות שלו אינו משום דבמצה גופא כתיב לכם כמו בלולב, אלא דילפינן מגז"ש לחם לחם מחלה "ומה להלן משלכם אף כאן משלכם" (לשון הגמ' פסחים לח, א), והנה בחלה מצינו דאין צריך שהעיסה תהי' רק שלו, דהרי עיסת השותפין חייבת בחלה (רמב"ם הל' בכורים פ"ו ה"ו), ודלא כאתרוג השותפין שאינו יוצא בה י"ח, דבעינן "לכם" כזה שהוא רק שלו ולא של אחרים, ואילו בחלה ילפינן מ"עריסותיכם", דבעינן שהעיסה תהיה שלו אף שהיא גם של אחרים.

וא"כ גם במצה דכל זה שצ"ל משלו נלמד מההיקש לחלה, הרי לא בענין "לכם" בדוגמת ה"לכם" שבלולב, וכפי שמצינו גם בנוגע למצה שאולה (בסי' הנ"ל סי"ד) שיוצא בה י"ח לכתחילה, ולא כמו בלולב דילפינן מלכם להוציא גם את השאול (סי' תרמט ס"א).

וממילא מתעוררת קושיא, למה אין יוצאים י"ח במצה גזולה, והרי גם הגזלן יש לו בזה איזה בעלות לכאו' מצד הקניני גזילה (וכפי שית' לקמן, שלכו"כ ענינים נחשב החפץ הגזול בבעלותו של הגזלן), וא"כ מה איכפת לן שגם להנגזל יש עדיין שייכות להמצה, דהרי במצה לא בענין דוקא שלכם (כמו ה"לכם" דלולב), וא"כ לכאו' אי לא אתינן עלה מצד דין מצוה הבאה בעבירה (וכמו שכתבו כמה פוסקים) אלא מצד ההיקש מחלה, למה אינו יוצא בה הגזלן י"ח?

ד

דהנה בנוגע לקנין הגזלן לענין חיוב אונסים, יש מפרשים (ראה גם בגליון הנ"ל בהערה הנ"ל) שאין בזה ענין של קנין ממש, אלא רק לחובתו של הגזלן, ואינו מגרע כלל את קנין הבעלים ובעלותם על החפץ, אך הרי מצינו גם שקנין הגזלן מועיל לפוטרו מלשלם בעד השתמשותו בהגזילה, וכמבואר בב"ק (צז, א) דתוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור, והוכיחו מזה דעבדי לאו כמקרקעי דמי, ויש בו קנין גזילה, ולפיכך אין הגזלן חייב לשלם על הנאתו, אבל בקרקע או בעבד (אם היינו סוברים דעבד אינו נגזל - כקרקע) חייב לשלם דמי הנאתו, דזה נהנה וזה לא חסר חייב לשלם, הרי שקנין הגזלן פוטרו מלשלם דמי הנאתו.

וראה גם בדברי הש"ך בחו"מ סימן שסג סק"ח: "התוקף עבדו של חבירו כו', מוכח מסעיף זה וסעיף שאח"כ דמטלטלין דנגזלין, אם גזלן ועשה בהן מלאכה ולא פחתן אפי' קיימא לאגרא פטור, כיון דגזלן, ברשות הגזלן הוי ובדידיה דנפשיה קעביד מלאכה, ודו"ק".

וכמו"כ יש להעיר מדעת הרמב"ן (במלחמות בפרק שור שנגח דו"ה), דזה שאין הבעלים יכולים להקדיש ולהקנות את הגזילה כשהיא ברשות הגזלן, הוא גם אם הגזלן אומר לנגזל בוא וטול את שלך. ודלא כשי' ה'בעל המאור' שם דדוקא היכא שהגזלן מסרב לתת, לא הוי ברשות הבעלים. וביארו האחרונים (הקוב"ש בריש מרובה והגרש"ש בב"ק סל"ד, ועוד) דלדעת הרמב"ן גם כשהגזלן רוצה להשיב, עדיין מיקרי אינו ברשותו של הנגזל, מפאת הקנינים שיש להגזלן בהגזילה. משא"כ לדעת הבעה"מ, מה שאינו ברשותו, הוא מפני שבפועל אין לו שליטה על הנכס מפני סירובו של הגזלן להשיב לו את הגזילה, אבל לא שקנין הגזלן מגרע את שלימות קנינם של הבעלים, ולכן אם הגזלן רוצה להחזירו, כבר נחשב ברשות הבעלים, ובידם להקדישו ולהקנותו, (ולהעיר שזהו בסתירה למה שביאר מו"ח שי' בגליון הנ"ל בדעת הבעה"מ (בסנהדרין) דהחיוב אונסין בגזלן הוא הוכחה שהדבר נעשה שלו וכו', ע"ש ואכ"מ).

[ועד"ז ישנם כו"כ שפירשו בהגדר דשינוי קונה שהוא זכות להגזלן כבר משעת הגזילה, שע"י הגזילה יש לו בזה קנין, אלא שחיוב ההשבה מעכב, וכשנשתנית הגזילה קנה למפרע משעת הגזילה, אמנם אי אמרינן דרק שינוי בידים קונה (וכדעת אדה"ז, ראה גליון הנ"ל), מסתבר טפי לפרש דהקנין הוא המעשה שעושה בידים לשנות את הגזילה וכו', ואכ"מ].

ובכל אופן, מכהנ"ל מבואר, דהיה מקום לומר לגבי מצה גזולה שדי באותם זכויות שיש לגזלן בהמצה הגזולה, שתיחשב גם כ"שלו" שיוכל לצאת בה י"ח מצה, (ופשוט שאין הכוונה לכתחילה, אבל הנדון כאן הוא הרי בדיעבד, אם עבר ואכל אם צריך לחזור ולאכול כזית מצה או שבדיעבד יצא י"ח).

וע"ז מבאר אדה"ז בהמשך אותו הסעיף, שאין זה נחשב כ"שלו", מצד "שהרי אם בא הנגזל לתבוע אותה ממנו, חייב להחזירה לו ואינו יכול לפטור א"ע בדמים בעל כרחו של הנגזל, נמצאת שאינה שלו". והיינו, דסו"ס לאחרי כל הזכויות וכו' שיש לגזלן בהמצה, אבל הרי לפועל, אם היה בא הנגזל ותובע שיחזיר לו את המצה עצמה, אין לו שום דרך להשתמט מזה, והיה מוכרח להשיבה להנגזל "נמצאת שאינה שלו".

[ויש להוסיף, דכהנ"ל הוא ביתר שאת באופן שהנגזל כבר נתייאש מהמצה הגזולה, דאז הרי בודאי שבנוגע לכו"כ ענינים כבר יצאה הגזילה מרשות הבעלים, (גם לדידן דקי"ל דיאוש בכדי לא קני, ועוד ית' מזה אי"ה) והיה ס"ד טפי דיוכל הגזלן לצאת בה י"ח, בדיעבד, וגם ע"ז קאי דברי אדה"ז הנ"ל שמצד שהנגזל היה יכול לתבוע שיחזירה לו - גם לאחרי שנתייאש (לדידן דיאוש לא קנה), הרי שגם באופן כזה "נמצאת שאינה שלו"].

ה

אמנם זה גופא דורש ביאור, למה לא ביאר בפשטות דאינו יוצא י"ח במצה גזולה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה? וכמובן שאין התלונה רק על אדה"ז, דהרי גם הט"ז ושאר פוסקים על אתר כתבו דהמקור לדברי המחבר בשו"ע דאין אדם יוצא י"ח במצה גזולה, הוא מדברי הרא"ש בפרק כל שעה, דס"ל דהפסול במצה גזולה הוא מכח הגז"ש דלחם-לחם מחלה, אלא שלדעת אדה"ז שהוצרך להאריך ולבאר למה אינו נחשב "שלו" במצה גזולה, יקשה טפי, למה לא נקט בפשטות דהוא משום מה"ב.

ובאמת כבר הקשו הראשונים עד"ז לגבי לולב וסוכה, למה צריך פסוקים מיוחדים למעט סוכה גזולה ולולב הגזול, תיפו"ל משום דהוי מה"ב? וכבר נאמרו ע"ז הרבה תי' בראשונים ואחרונים עם כל מיני היכי תימצי שאין בהם הפסול של מה"ב, והפסול של "לכם" ישנו, וע"ז צריכים את הפסוקים (ראה במפרשים על סוכה דף ט' ודף ל'. וראה גם ב'חכמת שלמה' להגר"ש קלוגר בסי' תרלז כמה נ"מ), ועד"ז אפשר לומר את רוב התי' גם בנדו"ד.

אולם י"ל עוד סברא שנוגע במיוחד בנדו"ד, דהנה השאג"א בסי' צד (הובא בשע"ת בסתנ"ד) הקשה על הרא"ש דיליף לפסול מצה גזולה מחלה, ע"ש. והעלה, דבאמת הפסול הוא משום מה"ב, ולפי"ז פסק דמרור הגזול (בזה"ז שאינו אלא מדרבנן) יוצאים בו י"ח בדיעבד, דבדרבנן לא חיישינן למה"ב, וה'משנה ברורה' בסתנ"ד ב'ביאור הלכה' (בד"ה "אין אדם יוצא י"ח במצה וכו'") כתב, שיש לחוש לדבריו לענין ברכה דכשנוטל מרור אחר לאכול, אין לברך עליו עוה"פ.

אך לדעת אדה"ז כ"ז אינו, משום שפסק להדיא בסימן הנ"ל סט"ו: "כשם שאין אדם יוצא במצה שאינו שלו, כך אין אדם יוצא במרור שאינו שלו, שנאמר על מצות ומרורים וגו', הוקשו זה לזה לכל הלכותיהם, וגם עכשיו בזה"ז שמצות אכילת מרור אינה אלא מד"ס . . מ"מ כל מה שתקנו חכמים תיקנו כעין של תורה". ומשמע ברור, שגם לענין הברכה יש לברך עוה"פ.

ולכן לא נקט במצה דהפסול הוא משום מה"ב, משום דאי משום הא, הרי אין זה דין מיוחד במצה, שנאמר על זה שהוקשו מרור ומצה לכל הלכותיהם, ואז לגבי מרור יש כבר ספק אם יש לחשוש - עכ"פ לענין הברכה - לדעת הפוסקים דבמצוה דרבנן לא חיישינן למה"ב, משא"כ כשהפסול במצה גזולה הוא משום ההיקש לחלה, הרי שע"ז אנו אומרים שמצה ומרור הוקשו זל"ז, וגם במרור הגזול אינו יוצא י"ח.

[ולהעיר דבספר 'חקרי הלכות' להגרי"י פיקרסקי ז"ל (ח"ה ע' 62) כתב שמדברי אדה"ז בהל' תפלין בסימן כה סל"ה (שהבאנו לעיל בתחילת דברינו) "מוכח דס"ל כדעת התוס' סוכה ד' ט דמצוה הבאה בעבירה הוי רק דרבנן", ולפי"ז היה אפשר ליישב בפשטות למה הוצרך להגיע לההיקש מחלה, דאז הוי פסולו מדאורייתא ולא רק מדרבנן.

אך באמת לענ"ד אין הוכחה משם דזהו דעת אדה"ז, וכפי שעוד ית' לקמן בע"ה הפירוש בדברי אדה"ז שם, ואדרבה יש להוכיח להיפך, דדעת אדה"ז היא כרוב הראשונים (כולל התוס' עצמם במק"א) דהפסול דמה"ב ישנו גם מדאורייתא, ולכן זה אינו ביאור למה לא נקט הטעם דמה"ב במצה גזולה].

ו

ולפי הנ"ל, א"ש מה שבהל' לולב סתרמ"ט ס"א לא הוצרך אדה"ז להאריך כלל לבאר למה לולב הגזול פסול ביום הראשון, דהרי שם נאמר "ולקחתם לכם" בלולב גופא (ולא כבמצה שהפסול הוא מההיקש לחלה וכמבואר לעיל), והרי שם הוא כולל יחד שאול עם גזול וגנוב, שכל אופנים אלו אינם נחשבים "שלו", ולכן די במה שביאר שם "שהרי חייב להחזירו לבעליו ואינו יכול לפטור א"ע בדמים". וזה קאי גם על שאול וגם על גזול, דכל זמן שאינו "שלו" לגמרי ולא של אחרים, ה"ז פסול ביום הראשון.

אמנם עדיין נשאר חובת הביאור, למה שוב בנוגע ללולב הגזול בשאר הימים האריך לבאר בסעיף ד' "שהרי אם באו הבעלים לתבוע שלהם" וכו' וכנ"ל?

וי"ל הביאור בזה, משום דבשאר הימים הרי אין את החסרון ד"לכם", וכל הפסול הוא מצד מה"ב (ולכן לשי' הרמב"ם לולב הגזול כשר בשאר הימים, משום דלדעתו אין במצוה דרבנן פסול של מה"ב, וכפי שביארו רוב המפרשים את דעת הרמב"ם), הנה בכדי לבאר את דעתו בגדרי הפסול של מה"ב, הוצרך אדה"ז להאריך בדבריו וכו', וכפי שיתבאר בע"ה בגליון הקרוב בל"נ.