סעיף ו - 843 (גליון)

רבים העושים מצוה אחת

הרב שבתי סלבטיצקי

שליח כ"ק אדמו"ר - אנטווערפן, בלגיא

בהערה הקודמת - ביאר מחותני הרה"ג הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג שליט"א, את דעת השו"ע ואדה"ז שאם כמה אנשים מתעטפים כל אחד בטליתו בבת אחת, כל אחד מברך לעצמו. ואם רצו האחד מברך והאחרים שומעין ועונין אמן ויוצאין בזה דשומע כמדבר.

ומקשה הגר"א "וליתא, דדוקא א' מברך לכולם לכתחילה כמ"ש בפ"ח דברכות וכן לשון התוספתא עשרה כו' היו עושין מצוה אחת א' מברך לכולן יחיד כו' וכן בפ"ו דברכות לאחר המזון כו'...". וכן הקשה מכמה וכמה מקומות הגאון רעק"א שא' צריך לברך לכולם משום "ברב עם הדת מלך". והמ"ב פסק כוותי'.

והנה מה שהקשה הגר"א מברכות, כוונתו ממ"ש "היו יושבים בבית המדרש והביאו אור לפניהם . . בית הלל אומרים אחד מברך לכולם משום שנאמר ברב עם הדרת מלך". ונפסק כך בשו"ע סי' רצח, א"כ מאי שנא נר הבדלה מציצית.

ומבאר שם בטטו"ד עפ"י מ"ש אדה"ז בסי' קסז (עיי"ש באריכות) לחלק בין ברכת המצות לברכות הנהנין, שבברכת המצות במקום שכל אחד עושה מצוה לעצמו, יש מעלה של ריבוי ברכות הצריכות, ולכן יש צד שראוי שכל אחד יקיים את המצוה והברכה לעצמו משיקיימנה על ידי שליח, ומשום כך פסק שיכול כל אחד לברך לעצמו, ואם רצו א' מברך לכולם. משא"כ בברכת הנהנין שקביעותם מצרפתן להיות נחשבים כגוף אחד, אחד מברך עבור כולם.

ומבאר שלפי"ז מתורצת קושית הגר"א, כיון שגם בברכת האור במוצאי שבת נהנין כולן כאחד, והרי נעשו כגוף אחד וא' מוציא את כולם. (ואין כ"כ את המעלה של ריבוי בברכות, כמ"ש אדה"ז).

וצריך להוסיף, שאע"פ שברכת הנר במוצאי שבת אינה ברכת הנהנין, שהרי לא תיקנו ברכות על הנאות שאינם נכנסות לגוף, כמו נשיבת הרוח וכד'. ולכן אין אנו מברכים כל פעם שנהנים מאור השמש וכד' (עי' רמב"ן ברכות פ"ח, רא"ש ורמב"ן שם ועי' תוספות פסחים נג, ב ד"ה "אין מברכין"). וברכת נר הבדלה אינה אלא זכר לאש שעשה אדה"ר כידוע. אך מ"מ נקודת הביאור בברכת הנהנין, שייכת גם לנר שבהבדלה, דהרי גם בהבדלה כולם נהנין יחד מאותו נר, ולכן כולם נחשבים כגוף אחד ומשום כך מברך אחד לכולם. משא"כ בציצית שכל אחד מתעטף בציצית שלו ועושה את מצותו באופן פרטי, אי-אפשר להחשיבו לגוף ומצוה אחת.

ולכאורה מוכרחים הדברים, שהרי השו"ע בנר הבדלה כתב בפשיטות שאחד מברך לכולם, ולא כתב כמ"ש בסי' ח שיכול כל אחד לברך לעצמו. וע"כ צ"ל שיש חילוק בין הענינים ועד"ז בדברי המג"א.

ויש להביא לזה עוד ראי' משו"ע יו"ד סי' יט סע' ג: "שנים שוחטים שני בעלי חיים יכול לברך הא' להוציא חבירו והוא שיתכוין לצאת". ולכאורה קשה מהו "יכול לברך", והרי לפי דברי הגר"א הוא "חייב". אך לפי מה שכתב הרב הנ"ל מובן שפיר שדין שחיטה כמוהו כדין ציצית, שהרי כל מעשה של שחיטה הוא מעשה בפני עצמו - כל אחד עושה את מצוותו באופן פרטי, ואין הם נחשבים כאילו הם גוף אחד, ולכן דין שחיטה כמוהו כדין ציצית ויכול לברך לעצמו, ויכול לצאת י"ח ע"י חברו.

ובחילוק זה שכתב, מתורצים גם כל המקומות שהקשה מהם הגאון רע"א.

אך לכאורה עדיין קשה מה שהביא הגר"א מהתוספתא בברכות "היו עושין כולן מצוה אחת א' מברך לכולן", אך כד עיינת שפיר בלשון התוספתא, נראה שאדרבא דווקא מהתוספתא הוכחה ומקור לדברי אדה"ז - לפי מה שכתב.

דאיתא בתוספתא (ברכות פ"ו ב"כ) עשרה שהיו עושין עשר מצוות כאו"א מברך לעצמו, היו עושין כולן מצוה אחת א' מברך לכולן, יחיד שהיה עושה עשר מצוות מברך על כאו"א".

והנה הגר"א הביא את ראייתו ממ"ש "היו עושין כולן מצוה אחת א' מברך לכולן". ומוכיח מכאן שכמה אנשים שמתעטפים בציצית מברך אחד לכולן. אך לפי"ז קשה מה הכוונה ברישא "עשרה שהיו עושין עשר מצוות כל אחד ואחד מברך לעצמו", דלכאורה הכוונה עשרה אנשים שעושים עשרה מצוות שונות, זה תפילין וזה ציצית וזה שחיטה וכד', ומאי קמ"ל שכל אחד מברך לעצמו.

אך לפי הנ"ל נראה בפשטות שכוונת התוספתא "עשרה שהיו עושין עשר מצוות", הכוונה היא עשרה אנשים שעשו כולם מצוה אחת כגון ציצית או תפילין, ואז כל אחד יכול לברך לעצמו. ומ"ש "היו עושין כולן מצוה אחת", הכוונה היא מצוה כשופר, קריאת המגילה וכנר הבדלה, שהיא מצוה אחת, ואז "אחד מברך לכולן".

ולכן אולי מובן מה שבהלכות ציצית כתב אדה"ז סי' ח סע' יא (כהשו"ע): "אם כמה אנשים מתעטפים כ"א בטליתו בבת אחת . . ואם רצו האחד מברך והאחרים שומעים ועונים אמן ויוצאין בזה דשומע כמדבר". והקשו האחרונים שהרי פסק בסי' ריג סע' ד דיוצא י"ח אפילו לא ענה אמן. ותירצו דכוונתו "לכתחילה" - שעדיף שיאמר אמן. וק"ק מדוע לא הזכיר כאן גם את דין ה"בדיעבד" כמו שהזכיר דין זה בסי' ריג.

ואולי י"ל, דבסי' ריג כיון שנהנים יחד ויש להם קביעות, הרי הם כגוף אחד ומעיקר הדין חל החיוב לומר רק ברכה אחת, ואין צריכים השומעים לומר אמן, ומהני כאשר שומעים. משא"כ בציצית שכל אחד עושה מצוה נפרדת ואינם כגוף אחד, הרי חל חיוב ברכה על כל אחד ואחד, וצריך להרבות בברכות אלא שא' יכול לפטור את עצמו ע"י ברכת חברו. אך לזה צריך שתהא הברכה כתיקונה וצריך לכתחילה לומר אמן. ולכן דייק רבינו לכתוב "שומע כמדבר", שלכן יכול לצאת לכתחילה בברכתו של חברו.

ואולי לכן שינה אדמוה"ז מלשון השו"ע שכתב "כולם מברכים" וכתב "כל אחד מברך לעצמו", להדגיש שכאן כל אחד עושה לעצמו.

ולהעיר שעד"ז מצינו בדין ברכת הגומל, שכתב הטור בשם הרא"ש סי' ריט שאין בברכה זו דין שומע כעונה, אלא צריך לענות אמן, וחולק בזה על הרא"ה. ועי' ברעק"א שם מה שכתב לבאר בזה, אך מהרא"ש נראה שחולק על זה. ונראה מזה שחלקו בעיקר הדין של שומע כעונה. ויש להשוות ולחלק בין הנושאים, ואכמ"ל.

ועי' ברמב"ם הל' ברכות פ"א הי"א: "כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן [ומוסיף:] וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך...". וכבר העירו בזה מה חידוש יש בהוספה זו, הרי באם לא כיוון לצאת בברכה, בין אם ענה אמן ובין שלא ענה אמן לא יצא ידי חובתו? ולהנ"ל יש מקום לומר שיש מקרים שיש נ"מ באם אמר אמן או לא, וכגון בברכת הגומל או כאשר כמה אנשים מתעטפים בזמן אחד בטלית, ואחד רוצה לצאת ידי חובתו ע"י חברו.

ולפי"ז מובן שפיר מה שהוסיף לבאר בסוף הדברים, דיש לחלק בין ברכת הנהנין דיש חיוב שאחד יברך לכולם, לברכת המצות שאין חיוב שאחד יברך לכולם אלא יעשה כרצונו.

ובלשון אחר, נראה שיש לומר שיש ב' דינים בענין "ברוב עם הדרת מלך". דין א': כאשר נמצא כבר במקום של "רוב עם" כמו בברכת הנהנין כאשר נעשו כגוף אחד, או כאשר נמצא בבית הכנסת למקרא מגילה וכד'. דכיון שנמצא כבר במקום שיש כבר "רוב עם" חל עליו חיוב שא' יברך לכולם ויקיים "הדרת מלך". ובאם ילך, יבזה ח"ו את המלך.

ולכן מדויק הלשון בנר של הבדלה "היו יושבים בבית המדרש והביאו להם אור". שכיון שכולם יושבים בבית המדרש והביאו אור לכולם יחדיו, ממילא נהנו כולם מנר אחד ונעשו כגוף אחד. ולכן שם כתב שיש חיוב שא' יברך עבור כולם, ולא כמו בדין טלית שהברירה בידו. ולכן שם, סי' רצ"ח, לא כתב שצריך לענות אמן כמו שכתב בדין טלית. (אך מסתבר שאין חיוב לכתחילה לבוא ולהצטרף עם אנשים אחרים להבדלה כדי לצאת בברכה א'. ועי' רא"ש בערבי פסחים סי' לב שאין מצוה לחזר אחר זימון, ועי' בזה בענין - האם יש חיוב להתחייב במצוה לענין דרך רחוקה בפסח. ואכ"מ).

דין ב': כאשר כל אחד נמצא לעצמו ואינו נמצא במצב של "רוב עם", אך יש חיוב וענין לפעול ולחדש שיתקיים "ברוב עם הדרת מלך". כמו שכתב הרא"ש בברכות פרק ו סימן ג לגבי זימון, שמצוה לחזר אחר שלשה משום "ברוב עם הדרת מלך". (ועי' במעדני יו"ט שם שהקשה ממ"ש בערבי פסחים סי' ל"ב שאין מצוה לחזר אחר זימון ונשאר בצ"ע. ולכאורה אפשר לומר ששם איירי כשיש רק אדם אחד משא"כ כאן איירי שיש ב' אנשים). ודין זה הוא בפסחים סד, ב לגבי קבלת הדם ע"י כמה כהנים, וכן במנחות סב, ב לגבי תנופת חזה ושוק ואמורים של שלמים.

אך כאשר כמה אנשים מתעטפים בטלית בזמן אחד, אע"פ שיש ענין לפעול ולחדש ענין של "ברוב עם הדרת מלך", אך יש כאן צד שצריך להרבות בברכות ולקיים את הברכה בעצמו, ולא ע"י שליח שיוציאנו ידי חובה. לכן במקרה זה פסק אדה"ז שהרשות בידו לעשות כרצונו. ולכן פסק לגבי קריאת המגילה, שאפשר לומר שאין חיוב לבוא לכתחילה למקום שקוראים כולם ולצאת בברכה אחת. אלא יכול להשאר במקומו לברך ולקרוא לעצמו.