סעיף ג - 843
ביעור פחות מכזית חמץ שנתערב
הרב שלום דובער לוין
ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד
בשוע"ר סי' תמב ס"ג: "ומדברי סופרים אפילו פחות מכזית חמץ שנתערב ויש בהתערובת טעם חמץ חייב לבערו בערב פסח גזירה משום כזית שלם".
הלכה זו שמדברי סופרים גם פחות מכזית חייב לבער גזירה משום כזית שלם, נתבארה לקמן סכ"ח. אמנם שם נתבאר דהיינו דוקא בפחות מכזית חמץ בעינו, משא"כ לגבי תערובות נתבאר שם טעם אחר לחיוב הביעור: "ואפילו נתערב בדבר אחר ויש בתערובות טעם חמץ חייב לבערו אע"פ שביטלו גזירה שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח". ואילו כאן מבואר, שגם בפחות מכזית שנתערב טעם החיוב לבער הוא גזירה משום כזית שלם. וכבר ציין לשם במ"מ וציונים.
ההפרש בין שתי גזירות אלו (גזירה משום כזית שלם או גזירה שמא ישכח ויאכל) נתבאר בקו"א לקמן ס"ק ט (לענין עבר עליו הפסח): "לא אמרינן דהיכא דלא עבר אדאורייתא ליכא למיקנסיה אלא בדבר שלא הצריכוהו לבער משום מצות ביעור עצמה אלא משום חשש תקלה שלא יאכלנו, כגון חמץ נוקשה ומשהו חמץ בתוך הפסח וכיוצא באלו, אבל דבר שהצריכוהו לבער משום מצות ביעור בעצמה כגון פחות מכזית גזירה משום כזית . . כיון שמדברי סופרים אינו בטל הרי עבר על ביעור דרבנן ובל יראה ובל ימצא דרבנן".
[באמת יש גם בזה כמה חילוקי דינים, שלקמן סי"ג (במין במינו) וסט"ו (ביבש ביבש) מבואר, שכיון שכל החיוב לבערם הוא רק מגזירה שמא ישכח ויאכל, לכן כשעבר עליו הפסח מותר אפילו באכילה. ובכת"י הובא י"א שאסור באכילה ומותר בהנאה. ולקמן ס"כ (בחמץ נוקשה) מבואר, שמותר בהנאה אבל אסור לאכלו. ובס"ז (בטעמו ולא ממשו) תלה הדבר בהפסד מרובה, כי יש שם דעה נוספת שאסור להשהותו מן התורה, ואכ"מ להאריך].
וכן נתבאר לקמן סי' תמו קו"א ס"ק א (לענין אמירת ברכה על הביעור): "אם אין בתערובות טעם חמץ, אע"פ שנתערב בפסח דחייב לבערו מדרבנן, פשיטא דא"צ לברך, כיון שאין מצוה בביעור זה מצד עצמו אלא משום חשש תקלה . . ומה ש מברך על בדיקה וביעור חמץ שבתוך הפסח אע"פ שביטלו . . וה"ה לפחות מכזית שלא ביטלו שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדרבנן גזירה משום כזית. מה שאין כן בחמץ שא"צ לבערו אלא משום תקלה אינו עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים".
ובשני החילוקים האלו פוסק רבינו כאן שדין פחות מכזית בתערובות הוא כמו דין פחות מכזית בעינו, שטעם חיוב הביעור בשניהם הוא גזירה משום כזית שלם.
בענין הברכה כותב כאן רבינו: "לא יברך על ביעור זה שכל שאינו מבער ממשות חמץ כזית אין צריך לברך אם כבר ביטל את החמץ הזה קודם הפסח כמו שיתבאר בסי' תמ"ו", והיינו מ"ש שם ס"ג (לגבי פחות מכזית בעינו): "אם אין בה כזית לא יברך על ביעורה לפי שיש אומרים שפחות מכזית חמץ אין צריך לבערו כלל אם כבר ביטלו קודם הפסח" (אף דלא קיי"ל כוותייהו, כמבואר בשוע"ר סי' תמב סכ"ח). ולכן דייק כאן לכתוב "שכל שאינו מבער ממשות חמץ כזית אין צריך לברך", כלומר שאף בממשות חמץ אין צריך לברך על פחות מכזית, מטעם האמור בסי' תמו, שחוששין ליש אומרים שפחות מכזית אין צריך לבער כלל כשביטל; ולא רמז כאן כלל לטעם המבואר לקמן סכ"ח, גבי תערובת פחות מכזית (שכל טעם האיסור הוא מחשש שמא ישכח ויאכל, שבזה אין צריך לברך לדברי הכל). מכל זה נראה שכאן סבירא ליה רבינו, שאין הפרש בין ביעור פחות מכזית בעינו לבין ביעור פחות מכזית בתערובת.
ובענין עבר עליו הפסח, כותב כאן רבינו: "ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי כל התערובת הזה אסור באכילה מפני שיש בו טעם חמץ שעבר עליו הפסח אבל מותר ליהנות מכל התערובת רק שיפדה את האיסור שבו", והיינו שגם התערובת הזה אסור באכילה ובהנאה אחר הפסח (אלא שמותר בפדיית האיסור שבו, כמבואר בהמשך הסעיף), וכדין פחות מכזית בעינו שאסור אחר הפסח באכילה ובהנאה, כמבואר לקמן קו"א ס"ק ט: "פחות מכזית חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה, ולא אמרינן דהיכא דלא עבר אדאורייתא ליכא למיקנסיה אלא בדבר שלא הצריכוהו לבער משום מצות ביעור עצמה אלא משום חשש תקלה שלא יאכלנו", והיינו כיון שגם פחות מכזית בתערובת חייבו לבער (לא משום חשש תקלה שלא יאכלנו, אלא) מטעם גזירה משום כזית, ולכן גם אחר שעבר עליו הפסח אסור באכילה בהנאה.
ועפ"י כל זה צריך עיון ובירור מ"ש רבינו לקמן סכ"ח, שדוקא כשהפחות מכזית הוא בעינו אז חייב לבערו גזרה משום כזית, משא"כ כשנתערב הפחות מכזית בדבר אחר אז אינו אסור אלא מטעם גזירה שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח; שלפי זה היה צריך להתירו בהנאה ובאכילה אם עבר עליו הפסח.
גם לא מובן הטעם לחלק בזה בין פחות מכזית בעינו לבין פחות מכזית שנתערב, שכיון שפחות מכזית בעינו נאסר באכילה, וכיון שנתערב בפחות מס' והוי נותן טעם, מדוע א"כ לא ישאר באיסורו. ואפילו לדעת הרא"ש שהובא לעיל (לענין כזית חמץ שנערב במאכל אחד) שאין הכלי מצרף את חלקי החמץ המפוזרים בכל המאכל, מ"מ עדיין יש לו דין פחות מכזית, שנאסר מטעם גזירה משום כזית. ומדוע א"כ כותב רבינו בסכ"ח, שכל טעם האיסור הוא רק מגזירה שמא יאכל.
ואפשר הטעם לחלק בזה הוא, שפחות מכזית בתערובת הוא כמו דין פחות מכזית הדבוק בכלי, שנתבאר בסכ"ח שכיון שאינו חשוב הוא בטל לגבי כלי ואין צריך לבערו (רק מטעם שמא ישכח ויאכל). אמנם כאן בס"ג סובר רבינו, שכיון שיש טעם החמץ בתערובת זה אינו בטל וצריך לבערו (גזירה משום כזית). אלא שעדיין צריך עיון ובירור להתאים בין ב' סעיפים אלו.