קונטרס אחרון ס"ק ח - 874 [גליון]

בעל שקיבל שבת לפני אשתו [גליון]

הרב אהרן בן ציון הלפרין

כפר חב"ד, אה"ק

בגליון האחרון (תתעג - עמ' 69) הגיב הרב שטיינמעץ שיחי' על מה שכתבתי להוכיח דלא כדבריו. ואף שבכלל אין דרכי להתנצח בהלכה, מ"מ בנדו"ד שממשיך להחזיק בטענתו (שאיסורי דרבנן – בניגוד לאיסורי תורה – תלויים בקבלתו), ולפי דעתי הוא היפך מהנמצא לפי דעת אדה"ז, וכן לדעתי לא ירד לפשוטן של דברים, לכן, אתאפק לא אוכל ואבאר טעותו לפענ"ד בקצרה.

בגליון ו הבאתי דעת אדה"ז שגדר 'קבלת שבת' אין ענינה קבלת איסור מלאכה (שזהו גדר 'תוספת שבת') אלא גדרה שמקבל ע"ע את ה'שבת עצמה' חומרת 'עיצומו של יום', ומזה נובעים ונגזרים ממילא (כל הענינים שבשבת, ובכללם ג"כ) כל איסורי שבת דאורייתא ודרבנן, בדיוק כמו בשבת עצמה.

וכתבתי שלפ"ז מובן שמש"כ אדה"ז שאף לאחר שקיבל שבת מותר לעשות מלאכה ע"י אחר, כיון שמלכתחילה לא קיבל ע"ע שבת לגבי איסורים שמחוץ לגופו, שדין זה שוה באיסורי דאורייתא ובאיסורי דרבנן, כיון שיסוד האיסור שחייב באיסורים אלו שוה בשניהם כיון שכל איסורי שבת 'הולכים יחד' שכולם נובעים ממה שקיבל ע"ע את השבת, 'עיצומו של יום'. (וכפי שהוא אצל כ"א, שכאשר מגיע שבת חייב בכל איסורי שבת מאותו טעם וסיבה כיון שעכשיו שבת, עד"ז הוא בכל אחד כאשר 'מקבל שבת' ע"ע).

וזהו דלא כהרב הנ"ל שכתב לחלק ביניהם, שאיסורי דרבנן חלים מכיון שקיבל על עצמו איסורים אלו, ואיסורי תורה חלים עליו מצד חיוב שביתה. וכתבתי שעפ"י יסוד הנ"ל המבואר בדברי אדה"ז דבריו משוללי הבנה לגמרי, דמובן בפשטות שאין כלל לחלק ביניהם וכנ"ל שהכל נובע בשוה מהשבת שקיבל ע"ע.

ולכאורה הדברים פשוטים ביותר, אבל הרב הנ"ל ממשיך להתפתל בטענתו ללא שום טעם וסברא ומחלק שאיסורי דרבנן אינם תלויים בעצם השבת שקיבל עליו[1], אלא אסורים מצד שקיבל ע"ע איסורים אלו, משא"כ איסורי תורה חייב מצד עצם השבת שקיבל עליו.

והנה, לבד התמיהה שבדבר, שכאשר אדם מקבל שבת מחלקים דעתו שבאיסורי דרבנן מקבל ע"ע איסורים אלו, ואיסורי תורה אינו מקבל ע"ע אלא נובעים מעצם השבת שקיבל עליו, הנה לבד זאת דבריו אין להם שחר ואינם מתקבלים על הדעת כלל. והוא היפך המובן מדברי אדה"ז, וכנ"ל. ומכיון שעושה עצמו כאינו מבין אצטט הלשון (רסא קו"א סק"ג) דכיון שמתפלל תפלה השייכת לעיצומו של יום הרי קיבל עליו עיצומו של יום . . ולפיכך חלו עליו כל חומרותיו ולהכי מיתסר אף בשבותים". וכן לשון רבינו (סי' שצג ס"ב) "אם התפלל תפלת ערבית של שבת הרי קיבל עליו שבת עצמה . . ונאסר בכל השבותים כמו בשבת עצמה". הרי דברי רבינו ברור מללו שאיסורי דרבנן נובעים מהשבת עצמה שקיבל ע"ע, ואינני מבין איך ממשיך לטעון דבר מוזר כזה ללא שום ראי' או סברא, שאיסורי דרבנן חלים עליו כי קיבל ע"ע איסורים אלו ואיסורי תורה חלים מכח שביתה, ולדעתי אין אלו אלא דברי נביאות.

והרב הנ"ל הקשה עמ"ש שאלת תם, דהרי לשון אדה"ז בקו"א הוא "אף שמסתמא קבל עליו כל חומרות וסייגים השייכים לשבת", ומוכח מזה שאיסורים דרבנן תלויים בקבלתו.

וע"ז אענה מענת תם, דלשיטתו מדוע לא הקשה יתירה מזו, דהרי הלשון הוא 'קבלת שבת' ומוכח שהכל תלוי בקבלתו ולא בעצם השבת. אלא הדבר מבואר בפשטות (ולפלא השאלה) שאמנם אמת שהוא 'מקבל' על עצמו, אבל 'מה'מקבל, הנה ע"ז אומר אדה"ז שמקבל ע"ע 'חומרת עיצומו של יום' - את השבת עצמה, וכפי פירוש הפשוט של המילים 'קבלת שבת'.

וא"כ שאלתי להרב הנ"ל ממה נפשך, אם רוצה לקרוא לזה 'שתלוי בקבלתו' מצד זה שהוא קיבל ע"ע את השבת, א"כ כמו"כ צ"ל גם בנוגע לאיסור דאורייתא שתלוי בקבלתו כיון שהוא קיבל ע"ע את השבת. ואם כוונתו ממה שהאיסורים נובעים בפועל הרי כל האיסורים נובעים מחומרת 'עיצומו של יום', השבת עצמה (שקיבל עליו), וממילא מובן בפשטות שאין לחלק ביניהם כלל[2].

עוד כתבתי בגליון ו - עמ"ש הרב הנ"ל ראי' 'מוכחת להדיא' כדבריו - ממ"ש אדה"ז בסי' רסא ס"ג שאם הוא חצי שעה קודם הלילה אין לעשות מלאכה ע"י אחר כיון שכל הטעם שמותר לעשות מלאכה ע"י אחר מבוסס על טעם המהרי"ו שעדיין יש הרבה שלא קבלו עליהם את השבת, וממילא בנדו"ד שאני, וכתב שמכאן 'מוכח להדיא' כדבריו. וע"ז כתבתי שאין זה קשור לנדו"ד ואין להוכיח משם מידי. וממש"כ בקובץ האחרון נראה שהשתכנע ממש"כ וכבר מסתפק בעצמו בראי' זו[3], אבל עדיין ממשיך לפקפק לומר כן, אבל כל המעיין (אף בשטחיות) יראה מיד שאינו קשור כלל לעניננו שאותו טעם שיבאר על איסורי דרבנן שיהיו אסורים בחצי שעה קודם הזמן אף ע"י אחר, הנה אותו טעם יבאר ג"כ על איסורי תורה, וכנ"ל ש'הולכים יחד' כיון שהסיבה לאסור המלאכות שוה בשניהם[4].

 

[1] אף שקצת השתכנע , ובעוד שבגליונות הקודמים כתב שאיסורי דרבנן "תלויים בקבלתו", הרי בגליון האחרון כתב "שתלויים בעיקר בקבלתו ואינם קשורים (כ"כ) בעצם ענין השבת" [ההדגשה שלי. אבצ"ה]. אבל אינו ברור לשיטתו מעיקרא מאי קסבר והשתא מאי קסבר.

[2] ומה שאדה"ז נוקט שם בקו"א 'חומרות וסייגים', פשוט שנקט כך כיון שבזה מדובר שם בקו"א, ובטח שאין כוונתו לשלול בזה איסורי תורה.

[3] נוסף ע"כ שמנסה לדחוק הראי' באופן אחר לגמרי ממש"כ בקובץ ד (תתע).

[4] עוד העיר, עמ"ש שנראה דעת אדה"ז שאף ע"י אמירה מקבל ע"ע 'עיצומו של יום'. וע"ז הביא כמה מקומות שאדה"ז מזכיר תפילה או ברכו. ולא ידעתי מה הועיל בזה, דעדיין אין בזה לדחות את מה שציינתי לכמה מקומות שנראה דעת רבינו שגם באמירה מקבל ע"ע 'עיצומו של יום', (חוץ כמובן, אם אומר בפירוש שאינו מקבל ע"ע רק 'עיצומו של יום', רק תוספת שבת). ועיין סי' רעא סי"ד ובקו"א סק"ה בסופו ד"השבת קובעת קודם זמנה באמירה בעלמא". וכן כתב בפירוש בקצוה"ש סי' עו בבדה"ש סוף סקי"א.

כמו"כ בקשר למ"ש שאם הבעל קיבל שבת ע"י תפילה בציבור שאז לכו"ע אשתו נגררת אחריו, הנה הבהיר דעתו דכוונתו היתה במקבל דוקא ע"י תפילה בציבור.

אבל בזה גרע טפי, ואני לתומי חשבתי להצדיק דבריו שכוונתו אם מקבל ע"י תפילה - דהרי כל הטעם לומר שאשתו תגרר אחריו הוא (כמ"ש בעצמו), דע"ד שמצינו שהאדם נגרר אחר רוב צבור, כמו"כ מסתבר שהמשפחה תגרר אחרי גדול הבית 'איש שורר בביתו', ואם גדול הבית קיבל שבת משפחתו נגררת אחריו. וא"כ מהו הנפק"מ אם קיבל בציבור אם לאו, דאף אם מתפלל ביחידות (וכ"ש אם מתפלל ביחידות בביתו) הנה אם אצלו הוא שבת (עיצומו של יום) והוא ראש הבית הרי כל משפחתו צריכים להגרר אחריו. ובאמת תימה על הרב הנ"ל, שמקורו ע"ז הוא (כמו"ש בקובץ הקודם) ה'שבט הלוי' ח"ז סי' לה, ועיינתי שם ושם כתב בפירוש שזהו ג"כ אם התפלל ביחידות. וכמו"כ השגתי הספר (החביב עליו שמשם שאב מקורותיו) 'פסקי תשובות' (ששם ליקט כל המקורות בנידון זה), וגם שם (סי"ט ובהערה 72) מפורש שדיעה זו שאשתו נגררת אחריו הוא אם הבעל קיבל שבת בתפילה אף ביחידות. (אלא שכל שכן אם קיבל בציבור, וכפי שכתבתי בגליון הקודם שציבור מוסיף עוד חומרא, אבל כנ"ל אין זה יסוד הענין). וכמו"כ בפרמ"ג (רסג מש"ז סק"א) מובן שהעיקר הוא הקבלת שבת שלו, ואין חילוק אם קיבל בציבור אם לאו. (וכן בקצוה"ש סי' עו בבדה"ש אות ה הביא את הפרמ"ג הנ"ל ובפשטות שכ"ה בתפילה סתם). וא"כ תמהתי על הרב הנ"ל שכתב שזהו דווקא אם קיבל שבת בתפילה בציבור, כאשר אין בזה סברא והוא נגד המפורש בהמקורות שהביא בעצמו. (האגר"מ אינו תח"י כעת, אבל שם בכלל יש לו גדר שונה שתלוי אם מקבל קדושת שבת שלכן מחלק בין מקדימין להתפלל, שלא ניחא לי' להרב הנ"ל בזה).

ובכלל שם ב'שבט הלוי' שולל מכל וכל הא שאשתו נכללת בחיוב דאורייתא מצד בן אמתך.

וכמו"כ אתמה על הרב הנ"ל שראיתי שם בספר 'פסקי תשובות' שמביא שם מחלוקת אם אשתו נגררת אחריו או לא, שיש חולקים על כל יסוד הנ"ל, עיי"ש. וא"כ לא הבנתי מה פסיקא לי' להרב הנ"ל (לצטט מספר זה בפשטות) כדעת המחמירים ועוד להכניס כן בדעת אדה"ז.

ולאור הנ"ל דנראה דעת אדה"ז שגם באמירה בעלמא מקבל עליו 'עיצומו של יום', א"כ אם רוצה לומר סברא זו נצטרך לומר כן אף במקבל שבת ע"י אמירה בעלמא (אם אינו אומר בפירוש שהוא מקבל רק תוספת שבת).

"גם יש לצרף לסניף . . כיון שאין אדה"ז מביא זה בשו"ע שלו. וטעם גמור אינו, כי, כמדומני, נזהר אדה"ז וממעט בהבאת דינים מחודשים שלא הובאו בפוסקים שקדמוהו" (אג"ק ח"ג עמוד קלז).

וא"כ כיון שכפי שכתב עדיין לא החליט בזה, הרי קודם שיחליט כדאי שיעיין שוב בכל המתבאר לעיל.