התבשיל שנוטלין לערובי תבשילין - 852

הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג

רב ושליח כ"ק אדמו"ר - וועסט בלומפילד, מישיגן

ביצה טו, ב: "משנה: . . ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת".

ואיתא בגמרא (טז, ב): "אמר אביי לא שנו אלא תבשיל, אבל פת לא, מאי שנא פת דלא? אילימא מידי דמלפת בעינן, ופת לא מלפתא - והא דייסא נמי דלא מלפתא, דאמר ר' זירא הני בבלאי טפשאי . . ואמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי, מערבין בדייסא? אלא מידי דלא שכיח בעינן ופת שכיחא ודייסא לא שכיחא. איכא דאמרי אמר אביי: לא שנו אלא תבשיל, אבל פת לא, מאי טעמא? אילימא דמידי דלא שכיח בעינן ופת שכיחא, והא דייסא לא שכיחא, ואמר רב נחומי משמיה דאביי אין מערבין בדייסא? אלא מידי דמלפת בעינן, ופת לא מלפתא ודייסא נמי לא מלפתא, דאמר ר' זירא כו'". ע"כ.

והנה עיין בהב"י סי' תקכז ד"ה "וצריך", דכתב דהפוסקים נקטו כהלישנא בתרא של הגמרא, דבעינן דבר המלפת הפת, ולפי"ז לא מערבין בדייסא אע"פ שהיא לא שכיחא. וכן איתא בשו"ע סי' תקכז סעי' ד: "צריך שיהא תבשיל זה דבר שהוא ראוי ללפת בו את הפת לאפוקי דייסא". ע"כ. ועיין במ"א ס"ק ב: "ורש"י כתב דבעינן דבר שאינו אוכל בכל יום, שהוא מוכחא מילתא שעושה לכבוד שבת".

והנה אדמה"ז בסעי' יא מביא פסק השו"ע, שצריך לערב בתבשיל הראוי ללפת בו את הפת, "כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהן ממיני ליפתן, שדרך בני אדם ללפת בהם את הפת". אבל בהסידור כתב אדמוה"ז שצריך ליקח תבשיל חשוב כגון בשר ודגים. ולכאורה מה שכותב רבינו שצריך ליקח דבר חשוב, הוא מתאים לשיטת רש"י, "דבעינן דבר שאינו אוכל בכל יום, שהוא מוכחא מילתא שעושה לכבוד שבת". אבל לכאורה בהשו"ע לא נמצא שום רמז שצריך דוקא דבר חשוב.

ועיין ב'ביאור הלכה' שהביא דברי ה'חיי אדם' ואחרים החולקים על דעת המ"א, וסוברים דלא בעינן דבר המוכיח שעושה לכבוד שבת, וראייתם ממה שהרמב"ם כותב שמערבין בביצים, אע"פ שביצה לא הוי מאכל חשוב, ואי אפשר לומר עליו שמוכחא מילתא שעושה אותו לכבוד שבת. וגם אדה"ז מביא דעת הרמב"ם שמערבין בביצים.

והנראה לומר בדעת רבינו, שבאמת מפשטות דבריו מוכח כדברי רש"י, דהנה הגמרא מסתפקת במה מערבין, האם דוקא ליפתן, או שדי בדבר שאינו שכיח. ולכאורה הספק הוא: שמכיון שליפתן אינו שכיח (עכ"פ בזמן המשנה הגמרא לא הי' ליפתן בכל סעודה), ורק בשבת הכינו ליפתן לכל הסעודה, א"כ יש מקום לומר, שיכול לערב בכל מאכל שאינו שכיח, אפילו מאכל שאינו ליפתן, כמו דייסא; או אפשר לומר, שמערבין רק בליפתן, שרק ליפתן הוא מיוחד לכל סעודה של שבת. וע"ז מביאה הגמרא שני גרסאות, והפוסקים נקטו כהגירסא השני' שמערבין רק בליפתן, כיון שרק ליפתן מיוחד לכל סעודה של שבת. ומה שנקטו הפוסקים כהגירסא השניה, הוא משום שיותר מסתבר לומר שמערבין במאכל המיוחד לשבת - ליפתן, ולא שמערבין בדבר שאינו שכיח - דייסא.

ואף שעכשיו בזמנינו אוכלין ליפתן בכל סעודה, מ"מ התקנה הראשונה היתה בליפתן, והיא לא זזה ממקומה, ולכן מערבין עכשיו בליפתן, אף שאינו מיוחד לסעודת שבת.

ואם-כן, לא קשה השגת ה'חיי אדם' וה'ביאור הלכה' על המ"א שנקט כרש"י שצריך מאכל המוכיח שהוא לכבוד השבת, דהקשו עליו ממה שפסק הרמב"ם, דיכול לערב בביצים שאינם מאכל מיוחד לשבת: הנה באמת בזמן הגמרא ואפשר שאפי' בזמן הרמב"ם לא אכלו ליפתן בכל סעודה, ולכן ליפתן נקרא מאכל של שבת, אע"פ שאוכלין אותו הרבה פעמים באמצע השבוע. וכשאדם עושה ע"ת ומברך ומצהיר שמאכל זה הוא לע"ת, ונוטל ליפתן שהוא מאכל שאוכלין אותו בכל סעודה בשבת, נקרא זה מעשה של ע"ת.

והנה אע"פ שהפוסקים נקטו כהגירסא השני' שבעינן ליפתן, יש מקום גדול לומר שכוונתם היתה לנקוט כהגירסא השני' להחמיר, ולכן נקטו כהגירסא השני', דבזמנם שלא הי' ליפתן בכל סעודה, החמירו שצריך דוקא ליפתן. אבל בזמנינו שליפתן שכיח בכל סעודת חול, א"כ אדרבא, הגירסא הראשונה היא החמורה, שצריך דוקא מאכל שאינו שכיח, ז.א. מאכל שאין אוכלים אותו בכל סעודות חול.

וזהו שכותב רבינו בהסידור שצריך לערב דוקא בדבר חשוב כמו בשר או דגים, שהם מאכלים שאינם שכיחים, שאין אוכלים אותם בכל סעודת חול, אלא אוכלים אותם בכל סעודה בשבת ויו"ט. וא"כ משמע, דפסק רבינו בהסידור אין הוא בגדר הידור בעלמא, כי-אם הוא מעיקרי הלכות ערובי תבשילין, והוא באמת חידוש גדול, משום שמהמחבר והרמ"א משמע שאין צריך ליטול דבר חשוב, וא"כ צ"ל שיש להם מהלך אחר בהסוגיא.