בגדר יום ולילה לאדה"ז - 839
בגדר יום ולילה לאדה"ז
הרב אברהם אלטיין
שליח כ"ק אדמו"ר - וויניפעג, קנדה
ב'סדר הכנסת שבת' לאדה"ז כתוב, דשקיעה האמיתית היא "סילוק וביאת האור מראשי ההרים הגבוהים שבא"י". וכבר נתבאר בדברנו גליון תתלא (עמ' 86 ואילך), המקור לתלות השקיעה בראשי ההרים. והנה זה דתלוי בהרים שבא"י דוקא, מקורו בירושלמי ברכות פ"ד ה"א, דרב דקדק להתפלל עם דמדומי חמה - סמוך לשקיעת החמה, "כד תיחמי שמשא בריש דיקלי". ומקשה שם הגמ', "ושמשא בריש דיקלי תמן, איממא הוא הכא ("כשהשמש בריש דקלי בבבל, הוא יום גדול עדיין בא"י . . שבבל הוא זוטו של עולם שהיא במצולה ותחתיתו ועומקו" - 'פני משה'. ובפירוש בעל ס' 'החרדים': "יממא הוא הכא, בארץ ישראל שהיא ברומו של עולם"). מזה נשמע, דגם בבבל שהיא בשפלה, נחשב את שקיעה"ח לפי גובה הרי א"י שהיא "ארץ הרים וגבעות".
אמנם, זה עצמו צריך ביאור, דלכאורה, יש שני אופנים לקבוע השקיעה: 1) דבכל מקום קובע גובה המקום הפרטי ההוא. 2) דזמן השקיעה שוה בכ"מ. בספר 'היומם' להרי"מ טוקצינסקי, וכן בספר 'הברית' עמ' ק-קב, מובאים חילוקי דעות מהרבנים בענין השקיעה (- כפיה"נ דלא היה ידוע להם מ"ש אדה"ז, דבכ"מ הולכים לפי גובה ההרים): שהרי"מ טוקצינסקי ס"ל, דתלוי בכ"מ לפי גובה המקום ההוא, דבמקום שפל מתקדמת השקיעה, ובהר מתאחרת, וכן ס"ל לר"מ פיינשטיין בהשמטות שם. ויש שאמרו, שבכל מקום תלוי בשקיעת אופק הים, כמו שמחשבים התוכנים דזמננו, דזמני זריחת ושקיעת השמש נרשמו לפי השפלה שעל שפת הים. אמנם כל מה שנסתפקו לרבנים ההם הי' רק האם השקיעה מתאחרת בראשי ההרים. אבל במקום שפל היה פשוט להם, דנחשבת השקיעה לפי המקום השפל ההוא.
ולכאורה באמת תמוהה דעת אדה"ז. שהרי כדור הארץ מחולק לאופקים שונים, ובכל אופק מתחלת השבת ונגמרת בזמן שונה. א"כ מה שייך הדבר לומר שהשקיעה במקום רחוק מא"י שבחלק ואופק אחר בכדור הארץ, תתאחר איזה דקות מחמת איחור השקיעה בא"י, הרי בזמן שהשמש שוקעת במדינה זו, אין השמש שוקעת כלל בא"י.
יתר על כן, גם בארץ ישראל עצמה, קיימת אותה השאלה. שהרי מכיון שהארץ כדורית, נמצא דכל נקודה ונקודה בכדור הארץ יש לה אופק מיוחד אלי' בלבד, ואין אף שני מקומות (נקודות) בכדור הארץ שישתוו בהם זמן שקיעת השמש, א"כ איך שייך לתלות השקיעה במקומות השפלים שבארץ ישראל עצמה, לפי"ע השקיעה שבמקומות הגבוהים - הרי אין השמש שוקעת בהם בזמן אחד!
יש שכתבו, דלאדה"ז מביטים על כל מקום כאילו הוא באותו הגובה של הרי א"י. דכמו שהתוכנים רושמים זמני השקיעה לכ"מ לפי שפלת הים, כמו"כ נאמר דלאדה"ז נחשב כ"מ כגובה ההרים בא"י.
אמנם כד דייקת שפיר, אין זה נכון כלל. שהרי זה שהשקיעה מתאחרת בגובה ההר, הרי זה רק באם המקום הנמצא ממערב ההר, הוא מקום שפל. אבל במקום המסובב בהרים - שגם בצדו המערבי גבוה, אז אין השקיעה מתאחרת. ואילו היה כל שטח כדור הארץ גבוה - באותו הגובה של ההרים שבא"י, לא היה אז זמן השקיעה מתאחר כלל, כ"א היה בדיוק באותו הזמן כמו אילו היה כל שטח הארץ שפל כשפלת הים.
א"כ, איך נסכים לאחר את השקיעה בארץ שפלה, מחמת שמביטים על מקום ההוא כאילו הוא גבוה כהרי א"י - הרי באם "מגביהים" נקודה זו בארץ, כמו"כ מוטל עלינו "להגביה" את שטח הארץ שאצלו במערב, וכן את שאר כל שטח כדור הארץ, וסו"ס נשאר באותו זמן המוקדם של שקיעת שפלת הים!
וכדי לבאר תמיהה זו, יש להקדים שיחת כ"ק רבינו פ' חקת ('שיחות קודש' - תשל"ז כרך ב, עמ' 171), דאמר: שהנוכחות של האורחים מא"י בהתוועדות, פועלת על יהודי א"י. "ולמרות שבא"י כבר נמצאים בזמן של מוצ"ש, הרי זו "קושיא של מקשן עם הארץ" השקוע בעניינים ארציים ולכן מביט הוא על שעון ארצי, שלפיו אכן יש הפרש בין שש או שבע שעות. אבל האמת היא, שהשעות הן בכל מקום ומקום לפי ענינו. אולם כל תפילות השבת שיהודים מתפללים בכל מקום ומקום, עולים דרך היכל השבת ועניני השבת וכו', וכן גם לאידך בנוגע להמשכות שמלמעלמ"ט. עפ"ז מובן שבשעה שמביטים על שעון תורני - "אויף דעם תורה זייגער" - הרי עתה בא"י השעה 2:30 ביום השבת"!
הרה"ת מ"מ לאופר בגליון 'התקשרות' מביא שיחה זו, ודוחק לבאר: "אולי יש לפרש הדברים, שהשעון אצל נשיא דורנו הוא השעון האמיתי". אמנם, כ"ק רבינו אינו מדבר שם על השעון שלו, כ"א על ההפרש שבין שעון "עולמי" לבין שעון "תורני".
ויש לבאר כהנ"ל, ע"פ מה שנתקשו בראשונים ואחרונים בגדר יום השבת וזמני התורה. שמאחר שכדור הארץ מחולק לאופקים שונים, ובכל אופק - שונה זמן השבת, מהו הזמן האמיתי של השבת, ואיך שומרים זמן אחר כשבת באופקים שאינם מתאימים לאותו זמן האמיתי.
דהרדב"ז (ח"א סי' עו) כ': "השבת נמסרה לכ"א מישראל שנא' כי אות היא ביני וביניכם, וכמו שאות הברית הוא לכאו"א כן השבת נמסרה לכאו"א, וכיון שהשבת נמסרה לכ"א, בכל מקום שהוא, מונה ששה ימים ובסוף הששה עושה שבת, שהוא זכר למע"ב". ו'באורחות חיים' סי' ו', כ': "והעיקר בזה שיקדשו בנ"י את השבת כפי המקומות אשר הם בו, ואולי ע"ז רמזה תורתנו הק' בכ"מ שנ' אצל מועד ושבת "בכל מושבותיכם"".
אמנם מקשים ע"ז, שהרי גם למע' יש שביתת השבת להנידונים בגיהנם, ואם לכל מקום יש יום שבת שלו, א"כ לפי איזה אופק נקבע זמן שביתת השבת בגיהנם. בס' 'נחלת יעקב' (מובא ב'אגן הסהר' ע' תכט), מבאר: דהיורדים לגיהנם נחים כאשר בא השבת להאקלים שהיו שם בהיותם בחיים, וכ"א בגיהנם נח שם בזמן שונה.
ז"א שלדבריהם של ספרים אלו, גדר זמן השבת אינו דבר התלוי בחפצא - לומר שיש זמן מקודש בעצם, כ"א שתלוי בגברא, כ"א לפי מקומו.
אכן, לפי המבואר בקבלה שיש יחודים עליונים הנעשים למע' בזמן השבת, מוכרח דיש זמן עצמי שנחשב רק אז ליום השבת למע', וע"כ לומר דרק זמן של אחד האופקים יתאים לזמן אמיתי זה, א"כ יוקשה מתי הוא אותו הזמן, וגם הדרא קושיא לדוכתי' דאיך א"כ יתכן לעשות זמנים אחרים לשבת, באופקים אחרים.
הרמ"ק ב'שיעור הקומה' כ': "אין הרגש קדושת שבת ידוע אלא לאויר א"י, וחמה ולבנה בהיותם זורחים או שוקעים באוירה. אמנם בשאר העולם לא יכוון עניינם כנגד הזמן העליון, וישראל היושבים בחו"ל בבחינה זו עובדי ע"ז בטהרה הם".
ומפורש הדבר יותר בדברי הר"מ חאגיז בס' 'משנת חכמים', שכ' שם אות תקמב: "אינה אלא אות היא לעולם ביני ובינינו. והוא ית' שובת עם כל קהילה וקהילה כפי הזמן והשעה הראוי' לקבל השבת . . באותו המחוז ואקלים". ובאות תקמד שם: "איך ומה היא שביתת העליונים בכל דבר שיש שביתה ביניהם, כגון השפע הנשפע ביום השבת לששת ימי החול, ועת רצון דשעת מנחה, וכיוצא בשביתת הרשעים בגיהנם, ונהר סמבטיון, וכל כיוצא שתלוי' בעצומו של יום השבת, ועלתה הסכמת חכמי האמת שהמקום שנקבע בבי"ד הגדול של מעלה ומאת ה' מן השמים, על כל דבר האמור וכיוצא בו, אינו אלא היכל ה' הוא טבור הארץ עיר ה' ירושלים, שהוא באמצע העולם. א"כ זו היא כוונת דבריהם באמרם "[מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות ויו"ט] ואפי' שבת של חול", דהיינו במקום אחד מאותם שאמרנו הוא שבת, ובירושלים הוא חול, חיבתן של ישראל הוא כ"כ אצל הקב"ה דלא זזה שכינה מישראל, שאותו שבת שהם שומרים, הוא חול לערך זמן השבת ששובתין בירושלים שהוא העיקר".
וכ"ה בשו"ת ש"מ מהדורה ד ח"ב סי' קנד, דכ': דשמירת שבת למדים מ"בכל מושבותיכם" שהוא לפי המקומות, "אף שאינו שבת לפי האמת והיינו שבת של חול".
ומזה יליף היעב"ץ להייחודים עליונים הנעשים בחצות הלילה, דכ' ב'מור וקציעה': "אין עת ורגע בכל כ"ד שעות היום שלא יהא חצות לילה באיזה מקום . . א"כ איפה במה יוודע שעת החצות האמיתי ואיך ובמה יבדל רגע אחד מחבירו . . עפמ"ש הכוזרי ששבתות ה' ומועדי ה' תלויים בנחלת ה' שהוא העיקר, ושאר הארצות טפילות, וכ"ה דעת הרמב"ן בפי' התורה וכמה מחברים עמו, והוא ודאי דבר מוכרע מעצמו, שאם ל"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בשמירת שבתות ומועדים בכל חלקי היישוב . . א"כ מה שעושים תיקון חצות בשאר מקומות בחו"ל, אינו רק זכרון בעלמא, ע"ד אם אשכחך ירושלים, וציון הוא דורש מכלל דבעיא דרישה".
אמנם, לפי המבואר בחסידות ענין אמיתיות התורה והמצוות, (וראה לקו"ש חכ"א עמ' 210 הע' 39, מה שמדייק בתניא ספי"ט "בקצה טומאת ע"ז"), לא יתכן לומר דשמירת השבת וכו' יהי' "א געמאכטע זאך" ולא דבר אמיתי ח"ו. וע"ז בא ביאורו של אדה"ז בשו"ע מהדו"ת סי' א סע' ח שכ': "...והיא עת רצון למעלה בכל זמן ובכל מקום. ואף שהימים והלילות משתנים לפי האקלימים וריחוק המדינות זו מזו ממזרח למערב - אין בכך כלום, וכמו זמן ק"ש ותפילה, וזמן כניסת שבת ויו"ט, שהוא ג"כ בכל מדינה ומדינה לפי זמן הימים והלילות שלה, (כי עת רצון שלמעלה, ויחודים עליונים שבק"ש ותפילה וקדושת שבת ויו"ט, הוא למעלה מגדר המקום והזמן, רק שמאיר למטה לכל מקום ומקום בזמנו הראוי לו...)".
כאשר לומדים סעיף זה, רגילים לפרש שחידושו של אדה"ז הוא ד"למעלה" ברוחניות, הוא למעלה מגדר הזמן. וגדר השבת וחצות לילה "למעלה" הוא לא "זמן" במושג שלנו, כ"א "ענין". לכן, יכולים "ענינים" אלו לחול בזמנים שונים. אולם, בעומק הענין, יתכן לומר דגם אלו שקדמו לאדה"ז - שדבריהם מובאים לעיל, ידעו דל"למעלה" ברוחניות אין גדר של זמן, ומ"מ לא היה מתקבל אצלם לומר כאדה"ז.
והטעם, כי גם אם "למעלה" ברוחניות, שבת וחצות הלילה הם "ענין", אבל כאן למטה בארץ הרי ברור שהם חלקי הזמן. והרי גדר ה"זמן" מחולק הוא מגדר ה"מקום", בזה - שאע"פ שכל דבר פרטי בעולם תופס מקום פרטי לעצמו, אבל ה"זמן" לא מתחלק לפרטים, כי כל הדברים בעולם נמצאים הם ביחד בתוך אותו 'רגע הזמן' השוה לכולם. וזה שבמקום אחד מאיר השמש ובמקום אחר אינו מאיר, אין אירועים אלו שייכים כלל לתכונת הזמן, כ"א שהם מתוארי ה"מקום", דלכל דבר יש המקום הפרטי שלו. לכן, זה שבנ"א קוראים לרגע מסוים בשם יום במקום אחד, ולאותו הרגע עצמו קוראים במקום אחר בשם הפכי - לילה, לא קשה, כי שמות אלו הם שמות "הסכמיים" ולא שמות "אמיתיים", ואינם מתארים את גוף ועצם הזמן. אבל זה שהתורה מתארת את הזמן בשם חצות לילה או שבת, לומר דדוקא זמן זה הוא העת רצון, בודאי שתואר זה הוא תואר אמיתי. ומכיון שכל רגע הוא חצות באיזה מקום בעולם, בהכרח לומר דהתואר האמיתי של הזמן תלוי באופק ירושלים.
וזהו חידושו של אדה"ז. דהוא מבאר לא רק שגדר הזמן קשור עם גדר המקום, ושהענינים דלמעלה ברוחניות - שהם למעלה מגדר המקום, הם למעלה מגדר הזמן, אלא עוד זאת מחדש אדה"ז, דגם כאשר ה"זמן" הרוחני דלמעלה נמשך למטה בארץ, הוא נשאר בפנימיותו למעלה מגדר ה"זמן", ועל כן יכול רגע אחד של "זמן" רוחני זה, להתבטא בחלקים שונים של זמן דלמטה ובמקומות שונים, בכל מקום כפי הראוי לו.
דלכאורה יפלא, הרי ברור הדבר שעכ"פ למטה גדר ה"שבת" וה"חצות" הואזמן ולא מקום. ואיך ניתן להאמר שה"זמן" של עתי רצון אלו משתנה ממקום למקום, הרי גדר ה"זמן" הוא - שכל הנמצאים בעולם נמצאים ביחד בתוך אותו 'רגע הזמן' השוה לכולם, אף שמקומותיהם מחולקים. אלא שזהו עומק הכוונה של מ"ש אדה"ז, כי מכיון שהתורה קוראת שמות לזמן, יש זמן שהוא יום ויש זמן שהוא לילה, והרי כל רגע הוא יום במקום אחד ולילה במקום שני, ובודאי שתוארי התורה הם תוארים אמיתיים, הרי זו הוכחה שזה עצמו מה שהתורה קוראת לרגע זה אשר במקום זה בשם חצות הלילה, ולרגע שני הרחוק ממנו בכמה שעות קוראת אותו התורה ג"כ באותו התואר והשם של חצות הלילה, הרי זה עצמו עושה את שני רגעים אלו בשני המקומות ההם לרגע אחד ואחיד. כי עפ"י התורה הוא אותו הרגע ממש! לדוגמא, הרגע של חצות לילה בניו יארק - במבט התורה - הוא אותו הרגע של חצות לילה בירושלים, אף שבגשמיות מרוחקים הם זמ"ז בשבע שעות. (ז.א. שגם כאשר ה"זמן" הרוחני נמשך למטה, גם כאן למטה נשארה בו בפנימיותו אותה התכונה שהוא בעצם למעלה מגדר הזמן, ולכן יכול ה"זמן" וה"עת רצון" שלמעלה, להתבטא בזמנים שונים).
עפי"ז יובן מה שכ"ק רבינו אמר: דלמרות שבא"י כבר נמצאים בזמן של מוצ"ש, הרי זו "קושיא של מקשן עם הארץ" השקוע בענינים ארציים ולכן מביט הוא על שעון ארצי, שלפיו אכן יש הפרש בין שש או שבע שעות. אבל האמת היא . . שבשעה שמביטים על שעון תורני -"אויף דעם תורה זייגער" - הרי עתה בא"י השעה 2:30 ביום השבת"!
לכאורה יש להקשות על סברא זו, שעל דברי המשנה מנחות פ"י מ"ה: "והרחוקין (מירושלים), מותרין (לאכול מתבואה חדשה) מחצות היום ולהלן (של יום הקרבת העומר) . . שאין בי"ד מתעצלין בו". מבאר שם בפירוש המשניות להרמב"ם: "ולפיכך אני אומר שצריכים לשמור על חצות יום ירושלים, לא חצות היום אצל אנשי אותו המקום, לפי שאפשר שיהי' לפני כן או אחרי כן, וידוע דבר זה בידיעת אורך הארצות כפי שהוא מפורסם אצל התוכנים". דלכאורה, באם לפי התורה זמן "חצות" במקום רחוק מירושלים הוא אותו הרגע של חצות בירושלים - כמבואר בשיחה הנ"ל, א"כ למה לא יותר החדש במקום רחוק - בזמן ששם הוא חצות.
אבל כד דייקת שפיר, אין מזה סתירה להנ"ל, שהרי יש מקומות הרחוקים כ"כ מירושלים, שבעת הקרבת העומר בירושלים - אצלם הוא עוד לפני עלות השחר או כבר אחרי שקיה"ח, והרי לפי הזמן של אותם המקומות לא הוקרב העומר בזמן הראוי להקרבה, ומ"מ גם הרמב"ם לא כותב דאנשי המקומות ההם ייאסרו עד לאחר יום הנף, כי המקום שבו נעשית פעולת הקרבת העומר הוא ירושלים, ושם היה בזמן הראוי להקרבה, אבל מה שהתבואה החדשה נעשית מותרת ע"י העומר, פעולה זו נעשית במקום שהתבואה נמצאת, וע"ז כ' הרמב"ם דצריך לחשב הזמן מתי ניתרת במקום התבואה. דכאשר באים לקבוע מתי נעשה איזה דבר, אז צריכים לברר אצל מי חלה הפעולה, ובאיזה מקום הוא נמצא בעת חלות הפעולה. אבל עצם רגע חצות במקום אחד, הוא אותו הרגע של חצות במקום אחר.
עד"ז י"ל, זה שכ"ק אדמו"ר הריי"ץ בהיותו בארה"ב בשנת תר"צ, כתב לכ"ק רבינו בריגא למכור בעדו את החמץ שהיה לו אז ב"עיר ריגא מדינת לאטביא". כפה"נ היה זה כדי לחשוש לחומרא להדעות דאיסור חמץ נחשב לפי המקום שבו נמצא החמץ. ולכאורה, למאי נפק"מ שינוי זמני המקומות, באם הכל נחשב לזמן אחד. אלא דמכירת החמץ היא פעולה שנעשית בה"נפעל" - בהחמץ, וצריך (לפי הדעה ההיא) שאצל החמץ יהי' בזמן המותר. אבל, כנ"ל, עצם רגע זה במקום אחד, הוא אותו הרגע במקומות אחרים.
ועפ"ז יש לבאר, זה שלאדה"ז זמן השקיעה האמיתית תלויה בשקיעת וסילוק האור מראשי ההרים הגבוהים שבא"י, אף שנמצאים בריחוק מקום מא"י, וכבר שקעה שם השמש לפני כמה שעות גם מראשי ההרים הגבוהים, כי כאשר יחס השמש אל הארץ הוא אותו היחס והמצב שאז שוקע אור השמש מראשי ההרים בא"י, אז נמצאים - במבט התורה - באותו הרגע ממש שבא"י.
וע"ד שלענין מבט ה"מקום" בעולם - לענין קביעת קו התאריך - ישנם בכללות שלש שיטות בזה (מלבד שיטה הרביעית של צ מעלות, שכ"ק רבינו שולל - אג"ק ח"ג עמ' קיח - כדעת יחיד.): דעת הרב מ.מ. כשר (מיוסדת על הרדב"ז שהובא לעיל) היא, דבכלל לא קיים "קו" כזה, ולא קיים שמות עצמיים של חול ושבת להימים, כ"א שכל ענין השמות שקוראים לימים הוא רק ממבט האדם, דהתושבים הראשונים במקום מסוים עליהם להמשיך מנין הימים שהיו סופרים מקודם, ולקבוע שבת עפ"ז. והתושבים הבאים אחריהם נגררים אחרי מנינם. אמנם, כ"ק רבנו בלקוטי שיחות ח"ז קובע, שע"פ תורה מוכרח דיש "קו" מסוים שעל פיו נקבעים שמות עצמיים להימים.
ויש עוד שתי שיטות בזה, 'הרב שפירא' - הקובע מקום קו זה, עפ"י חשבונותיו לראשית זריחת השמש ולמקום ג"ע. אמנם, כבר כתבו דקשה לקבוע עפ"ז, כי יש בכ"ז מדרשות חלוקים.
הרב טוקצינסקי בספר 'היומם' מבאר, דככל שקרובים למזרח העולם תקדים השמש לזרוח, וככל שקרובים למערב העולם תתאחר השמש לזרוח, אלא שמכיון שהארץ כדורית, הרי כל מקום בעולם, מזרח הוא אצל הצד הנמצא ממערבו, ומערב הוא אצל הצד הנמצא ממזרחו. ולזאת נצרך מתחילה לקבוע מרכז העולם (שעפ"י התורה הוא ירושלים), שממנו מתפשט המזרח והמערב, ובמקום שהמזרח והמערב נפגשים, שם הוא "קו התאריך", כי בקצה המזרח מתקדם היום עד קצהו, ובקצה המערב מתאחר היום עד קצהו. ז.א. דאף שרק בדבר שטחי יתכן לומר שיש לו מרכז ומקצועות, מ"מ מה שהתורה קוראת שמות של יום ולילה ותאריכים - שיום זה קדום לזה, זה עצמו עושה את חצי הכדור שממזרח לירושלים לקצה המזרח, ואת חצי השני, לקצה המערב. ז.א. שאף שממבט גשמי אין בארץ כדורית סדר תאריכים וסדרי יום ולילה, אבל ממבט התורה, רואים כאילו כדור זה התפשט ונעשה בו מרכז ומקצועות.
עד"ז הוא לענין מבט ה"זמן", דמכיון שאילו היו כל נקודות הארץ מוארים בבת אחת, שהיתה הארץ שטחית - לא כדורית, אז היה מובן דכל זמן שעדיין זורח אור השמש על ראשי ההרים, לא נגמר היום, כי עדיין לא שקעה השמש מכל וכל מן הארץ. עד"ז ממש, הגם שהארץ בפועל היא כן כדורית ואין השמש זורחת על כל שטח הארץ בבת אחת, אבל ממבט התורה - הרי זה עצמו מה שהתורה קוראת לרגע זה במקום זה, באותו התואר והשם שהתורה קוראת לרגע מסויים במק"א, הרי זה עצמו עושה אותם - ממבט התורה - לרגע אחד. ומכיון שכן, הרי כל המקומות הנמצאים ברגע אחד הרי זה כאילו נמצאים כולם בשטח אחד, ועדיין הוא יום עד שתשקע אור השמש מן ההרים שבא"י.