שומע כעונה - 748

הרב אברהם הרץ

ר"מ בישיבה

נהגו הציבור השומעים את המגילה מפי הקורא שאומרים בעצמם את הפסוקים של עשרת בני המן.

והצפנת פענח (הל' גירושין פ"ב הט"ז) נתן טעם לדבר ע"פ מה שמבואר מגילה (טז, ב) וכן פסק בשו"ע (סי' תרצ סעי' טו) שעשרת בני המן יש לומר בנשימה אחת. ומשום כך צריך כל אחד בעצמו לומר את עשרת בני המן, ואין יוצאים ידי חובה בשמיעה, משום דרק את הקריאה עצמה אפשר לצאת י"ח מדין שומע כעונה אבל לא את הנשימה אחת.

ויש לדון בדבריו ע"פ מה שמבאר אדה"ז בשו"ע הגדר דשומע כעונה, דהמפרשים דנו בזה (ראה שיח השדה שער ברכת ה' כלל ד, הר צבי או"ח ח"א סי' נז). האם הפירוש, שהתורה חידשה דשמיעתו נחשבת כאמירה ושמיעת הברכה וכיו"ב חשיב כאמירת הברכה; או שמצוות התלויין בדיבור אינו יוצא רק בדיבור, אלא ע"י ששומע הברכה מחברו מתייחסת דיבור חברו אליו, דנעשה חברו שלוחו וכאילו אמר הוא הברכה מה שהוציא חבירו בפיו. והשמיעה היא רק סיבה שתייחס דיבורו של חבירו אליו [שבלא"ה אין חברו נעשה שלוחו להוציאו דמצוות שבגופו לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו, וע"י ששומע מחברו אז נעשה חברו שלוחו להוציאו וכאילו הוציא בפיו מה שחבירו אמר].

בקיצור: האם השמיעה עצמה נחשבת כאמירת הברכה, או שהשמיעה היא רק סיבה שברכת חברו תתייחס אליו.

וראה בשו"ע אדה"ז סי' ריג סעי' ו: . . ואף שהשומע כעונה מ"מ המברך הוא עיקר שהוא נעשה שליח לכולם להוציאם י"ח וכולם מקיימים מצות הברכה על ידו וכאילו כולם מברכים ברכה אחת היוצא מפי המברך שפיו כפיהם כו'. (וראה בשו"ע אדה"ז הל' שחיטה סי' א סקנ"ב).

ומבואר מדברי אדה"ז דגדר שומע כעונה הוא שאמירת הברכה של חברו מתייחסת אל השומע וכאילו השומע הוציא בפיו את הברכה היוצאת מפי המברך.

ב. ולכאורה מה שכתב הצפנת פענח דאינו יוצא הפרט דנשימה אחת מדין שומע כעונה, תלוי בחקירה הנ"ל, דאם הפירוש שגוף השמיעה נחשבת כאמירה, א"כ אין לו בשמיעתו הפרט דנשימה אחת, דפשוט שאם ישמע עשרת בני המן בנשימה אחת דלא מהני, דגדר נשימה אחת היא רק בדיבור ולא בשמיעה; אבל אם הפירוש שחברו מוציאו באמירת עשרת בני המן וכאילו הוא הוציא בפיו מה שאומר חבירו, א"כ יש לדון שמוציאו ג"כ בהפרט דנשימה אחת. דכיון שחברו אמר עשרת בני המן בנשימה אחת, מתייחס זה אל השומע.

ולכאורה הי' אפשר לומר דאפילו לפי שיטת אדה"ז, אין חבירו מוציאו רק בחלק הדיבור של המצוה, שחידשה התורה שדיבורו מתייחסת אל השומע, אבל אופן הדיבור אינו מתייחס אל השומע.

[ע"ד דאמרינן דמצות שבגופו לא מהני שליחות, ואע"פ שגם הדיבור היא מצוה שבגופו, מ"מ חידוש התורה הוא רק על חלק הדיבור ולא על חלק המעשה השייך לדיבור].

ג. אמנם בשו"ע אדה"ז מבואר, דגם בפרטים אחרים השייכים למצות הדיבור אמרינן שמוציאו חבירו מדין שומע כעונה.

דמבואר בהל' שבת בסי' רעב בקו"א סק"ב בדין קידוש בשבת, לא רק בברכת הקידוש והגפן אלא גם בחיוב טעימה וז"ל שם: "מ"מ כיון שהוא חייב לטעום א"כ כשחבירו טועם ונעשה כאילו הוא טועם . . ", דאע"פ שבקידוש יש חיוב טעימה על כל אחד, מ"מ יכול המקדש הטועם מהיין להוציא את השומעים גם מחיוב הטעימה.

וכן העיר בדברי נחמיה, הובא בשו"ע אדה"ז בהוספות סי' תרנ"א עמוד [1634] מקו"א הנ"ל דמדין שומע כעונה מוציאו גם בחלק המעשה השייכת לדיבור. עיי"ש.

ולפי"ז בקריאת המגילה יוצאים השומעים ג"כ הדין דנשימה אחת, שאמירת עשרת בני המן בנשימה אחת של הקורא, מתייחסת אל השומעים.

ד. והנה לפי שיטת אדה"ז בגדר שומע כעונה, יתבאר ג"כ הא דהשומעים יוצאים בקריאת המגילה אע"פ שאין מגילה כשירה פתוחה לפניהם.

דהנה לכאורה המצוה היא קריאה מתוך מגילה כשירה, ואם נאמר דשומע כעונה פירושו דגוף השמיעה נחשבת כאמירה א"כ הוי כקרא בעל פה.

(ולכאורה גם אם ישמע כשמסתכל מתוך מגילה כשירה לא מהני, שהרי אין שמיעתו שייכת ומתייחסת למגילה שפתוחה לפניו).

אבל לשיטת אדה"ז שחבירו מוציאו בשליחותו וכאילו קרא מה שחבירו מוציא בפיו, א"כ מתייחסת קריאת חבירו מתוך המגילה אל השומע וכאילו הוא קרא מתוך המגילה. (וכן כתב בטורי אבן מגילה יט: ד"ה חוץ).

והנה בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סי' א אות ו) מסתפק אם יכולים לצאת זכירת עמלק בשומע כעונה, די"ל דאין זכירה אלא בפה, ושומע כעונה אינו בפה.

ולכאורה אם יאמר בפה בשעת קריאת פ' זכור, א"כ אין קריאתו מתוך ס"ת (ולדעת כמה פוסקים הקריאה בס"ת בפ' זכור היא מה"ת).

משא"כ לפי שיטת אדה"ז, דין שומע כעונה הוי כאילו קראו השומעים בפה פרשת זכור מתוך הס"ת, דמתייחסת קריאת הבעל קורא אל השומעים. ולכן אדרבה צריך לשמוע הקריאה, ולא לאמרו בפה ביחד עם הבעל קורא.