סעיף טו - 782

באיסור הסתפקות מהסוכה

וזמן חלות קדושת הסוכה

הרב שמואל זייאנץ

ר"מ בתות"ל - חובבי תורה

בסי' תרלח פוסקים הרמ"א ססע"א ואדמה"ז סע' ט"ו דדין דאיסור הסתפקות בהסוכה הוא רק לאחרי שישבו שם בפועל פעם א' לשם מצות סוכה. הרמ"א כ' "דכ"ז לא מיירי אלא בסוכה שישב בה פעם א' אבל אם הזמינה לסוכה ולא ישב בה לא נאסרה דהזמנה לאו מילתא היא" (מהגהות אשר"י, ביצה). בפשטות נראה דלשונו "כל זה" קאי גם אדפנות שאיסורה אינו חל אלא לאחר שישב בה פעם א'.

ובאדמה"ז מפורש בסע' טו: "וכל איסורים האלו שביארנו בסי' זה נוהגין ... אבל קודם שישב בה לשם מצות סוכה אין עליה קדושה כלל אפי' עשאה בה לשם מצות סוכה ומותר להסתפק אפי' מעצי הסכך, ואצ"ל מעצי הדפנות ומנוי הסוכה שכל מצוה שעדיין לא נשתמשו בה לשם מצוה אין עליה קדושה כלל...". וברור מללו שגם לענין איסור דרבנן להסתפק מהסוכה דעניינו הוא "הואיל והוקצו למצות סוכה חלה עליה קדושת הסוכה להאסר בהנאה כמותה" (לשון אדמה"ז לעיל סע' ב' (וי"ב)) שעניינו שהוא ענין המוקצה גם זה תלוי בישיבה בפועל לשם מצוה (ואין אומרים דלענין איסור מוקצה למצותו מספיק מה שמוקצה ומוזמן למצוה)[1].

והנה יש להעיר: דהרי בס"ז וח' וט' וי"ב פסק והסביר שאם היה חל הקדושה (והיה מוקצה) בביה"ש הרי"ז מוקצה כל היום כולו (משום הכלל ד"איתקצאי בביה"ש" אתקצאי לכולא יומי). ולכאו' הרי הלכות אלו בסתירה להמבואר בההלכה ט"ו (בשם הגהות אשר"י) דכל זמן שלא ישב בה לשם מצוה אינו אסור דאין עליה קדושה כלל וא"כ אם לא ישב בביה"ש לא היתה מוקצה בביה"ש, וא"כ איך פוסקים דהוקצא ליומי כולי "בביה"ש שהיו תלויים בסוכה חלה עליהן קדושת הסוכה" (ל' אדמה"ז בסע' ח') והיה צריך להיות הדין ש"אין מוקצה לחצי שבת" (ש"י ז').

ואין לומר שהמדובר בכל הלכות אלו הוא דווקא כשישב בו בביה"ש: דהוי ליה לומר בהדיא דהוא דוקא בענין זה ופשטות הדברים נראים דמדובר בכל ענין[2]. עיין גם בביכורי יעקב תרל"ח סק"ח שהביא קושיא זו (כדי להוכיח קצת דלא כהמג"א בענין סוכה הבנויה משנה לשנה) וכ' גם הוא שדוחק לומר שכל המבואר כאן איירי דוקא בישב שם בביה"ש. ומת': דהלכות הנ"ל (דמוקצה בביה"ש) מדובר בסוכה הבנויה משנה שעברה. אבל לכאו' ג"ז דוחק לומר דכוונת ההלכות דלעיל קאי דווקא ב"איתקצאי בביה"ש" הוא דווקא בסוכה משנה שעברה דא"כ הול"ל כן בהדיא.

וכן הביא הבה"ל בסי' כאן שכן הקשה המור וקציעה. (עיין שם עוד בדבריו)[3].

והנה היינו יכולים (לדחוק ו)לפרש בדברי הרמ"א דכוונתו בסוכה שלא ישב בה בפועל כלל בסוכות זו דבענין זה לא נאסר הסוכה אבל כשיושב בה לפועל באותו סוכות הרי זה מחשיב ההקצאה וההזמנה שלפניה שיהיה חשיבא ומילתא למצותו (ונאסרה למפרע) ונאמר בה איתקצאי ביה"ש איתקצאי כולא יומא.

אבל בדברי אדמה"ז אין נראה לומר כן כי: א) כ' "...אבל קודם שישב בה לשם מצות סוכה אין עליה קדושה כלל...ומותר להסתפק...", נראה יותר שגם כשישב בסוכה לאח"ז אין זה מחשיב למפרע ולכן מותר להסתפק, וא"כ אין זה מחשיב "איתקצאי למפרע".

ב) גם עצם הסבר אדמה"ז לדין מוקצה למצותו קשה לביאור הנ"ל: שביאר שההקצאה למצותו מיחל קדושה על הדפנות (ונויי סוכה) (כדבריו בסע' ב, ז, ח, ט, יב, טו, טז) וא"כ כיון ש"כל מצוה שעדיין לא נשתמשו בה לשם מצוה אין עליה קדושה כלל..." (ל' אדמה"ז סע' ט"ו) א"כ קשה לומר שלאחר הישיבה הרי"ז "איתקצאי ביה"ש" למפרע, כיון שחסר הקדושה מצד העדר ההשתמשות בה א"כ חסר בהאוסר בזמן ההוא כדי שיאסור לכל היומי שלאחריה[4] [5].

 

[1] (ואוי"ל שההלכה זו עצמה הוא א' המקורות במה שמודגש באדמה"ז לביאור האיסור דרבנן בהסתפקות (מה שלא מודגש בשאר פוסקים) דדפנות אינו איסור מוקצה גרידא (המבואר בגמ' ביצה) אלא דהמוקצה להמצוה מיחל קדושה: דכיון דההגהות אשר"י כ' דהזמנה לאו מילתא היא לענין איסור הנאה בסוכה, מזה נראה דאיסור הסתפקות אינו איסור מוקצה גרידא דאל"כ היה מוקצה בההכנה וההקצאה גרידא).

ועוד: בהל' ט"ו יוצא שגם איסור ההסתפקות בהנויי סוכה (דעניינו הוא "ביזוי מצוה" כמבואר בסע' ו) גם הוא עניינו ביזוי לקדושה החלה על הנוי ולכן אם נשתמש בה לשם מצוה אין כאן איסור של ביזוי מצוה. (ומוכרח: דאל"כ, הגם שאין איסור דאו' (מצד דחל ש"ש עליהם) או דרבנן (מצד דהוקצה למצותו) הול"ל לאסור הסכך (והדפנות) גם קודם שיישב בה פעם א' לשם מצות סוכה, משום ביזוי מצוה אלא ודאי שגם איסור "ביזוי מצוה" לפי ההגהות אשר"י תלויה בקדושת הסוכה החלה על הנויי שלכן אם אין בו קדושה אין כאן איסור ביזוי מצוה). וצ"ל: דאילולי הקדושה לא היה "ביזוי מצוה" כיון שאין כאן תשמיש בזיון ורק משום ענין הקדושה דחלה עליה יש כאן בזוי מצוה בהסתפקות בה. אלא שדפנות דעניינה הוא "הכשר סוכה" יש בו גם (בעצם) הענין "דהוקצה למצותו". וישל"ע עוד בהסבר הדברים.

 

[2] ברמ"א היו יכולים לומר בדוחק: דמה שכ' דצריך שישב בפועל הוא לגבי האיסור דאורייתא ד"חל ש"ש עליהם" דהוא רק כשישב בו בפועל. ולגבי האיסור דרבנן ד"הוקצה למצותו" אי"ז תלוי במה שיושב בפועל לשם מצוה ומספיק הזמנה ולכן שייך "אתקצאי ביה"ש". אבל א"א לומר כן: דהרי כ' שכשהזמין ולא ישב בה "לא נאסרה" ואם היה שייך איסור מוקצה גם בהזמנה גרידא לא היה כ' שאין איסור כלל (אלא שאין איסור דאו').

ובודאי דלפי פי' אדמה"ז בדברים אלו א"א לומר כן: דגם האיסורים דרבנן התלויים בקדושה הוא רק כשישב בה לשם מצוה א"כ קשה איך שייך "איתקצאי בה"ש" כשלא ישב בה לפועל לשם למצוה בביה"ש.

 

[3] שו"ר שהאבנ"ז או"ח סי' תצ"ג שקו"ט בדין הנפסק במחבר סי' תרנ"ג דלולב דלא אגבהה מותר בהנאה (משום דהזמנה ל"מ כהגהות האשר"י הנ"ל) ואומר שהוא שיטת השאילתות, ובאות ד' שם מסביר בהא דאין בזה החסרון ד"אין מוקצה לחצי שבת" והוקצה למצותו לאחר שהגביה, כיון דדין זה דהוקצה למצותו אינו כמו הוקצה דשבת, דבשבת החסרון הוא משום דאין כאן "והכינו" בתחילת השבת לכן כשהיה מוכן בתחילת השבת אין הקצאתו באמצע השבת אוסרת לכל השבת משא"כ בהוקצה למצותו הרי כשנעשה מוקצה לצורך המצוה הרי"ז נשאר מוקצה כ"ז מצותו. ומוכיח שם עוד: דלשאר ראשונים האומרים שיש כאן דין דאיתקצאי בביה"ש איתקצאי לכולי יומא צריכים למימר שהזמנה מילתא דאל"ה "אין מוקצה לחצי שבת".

[4] ולומר שלאחרי שיושב בה חל קדושה למפרע, כיון שיסוד הדין הוא חג הסוכות לד' שבעת ימים הרי הישיבה בפועל מגלה ומחשיב לההזמנה שלמפרע שהיא סוכה דמצוה דשבעת ימים (אלא שצריך עשייתו בהדבר כתנאי לעשותו לדבר מצוה, ובפרט בסוכה לעשותו לסוכה לפי דברי הראגוצובי בהל' סוכה), קשה: א) כנ"ל פשטות דברי אדמה"ז דמותר להשתמש קודם שישב בה ואינו אוסר כיון דישב בה לאחריה יאסור למפרע. ב) דברי אדמה"ז בסע' ט"ו נראים סותרים לדבריו ס"ח: בס"ח כ' "בביה"ש שהיו תלויים בסוכה חלה עליהן קדושת הסוכה, וכיון שחלה שוב אינה נפקעת...", לכאו' סותר לדבריו בסע' ט"ו "....קודם שישב בה לשם מצות סוכה אין עליה קדושה כלל ... שכל מצוה שלא נשתמשו בה לשם מצוה אין עליה קדושה כלל".

ואולי נחלק ונאמר שרק לענין השייך להבא נאסור למפרע (ולכן נאמר איתקצאי ביה"ש כדי לומר איתקצאי בימים שלאחריה) ולא לענין שאינו שייך עכשיו (שכבר הסתפק ממנה לפנ"ז) שבה לא נאמר שיאסור למפרע. וצ"ע בכ"ז.

ואולי יש לחלק בין קדושה שעל הסוכה ש"חל" כשיש סוכה שזה חל בביה"ש דראשון גם לפני ישיבה, בין קדושה בחפצא של הסוכה עצמה שקדושה זו חל רק בישיבתה בו. ולכן: למרות שאין יסור הסתפקות לפני הישיבה בסכך ודפנות ונוי כיון שאין בהם עצמם קדושם עד הישיבה, מ"מ, לאחרי שישב אמרינן שהקדושה שהיה על הסוכה איתקצאי לכולהו יומין שלאחרי שישב בה בפועל יאסור הסכך והדפנות והנוי לכולי יומי. וישל"ע בזה.

 

[5] ובשקו"ט זו יש לעיין גם בקשר דין דסי' תרנ"ג בנוגע להזמנת הלולב שהובא לעיל מאבנ"ז. וגם בדברי הט"ז סי' תרס"ה סק"א ובשקו"ט בדבריו (ראה מחהש"ק, פרמ"ג).