סעיף ט - 804 [גליון]

ראש וסוף בתקיעת שופר [גליון]

הת' מנחם מענדל אשכנזי

תות"ל - 770

א. בגליון ר"ה (תתג - ע' 65) הביא הרב מ. וו. מ"ש בשו"ע אדה"ז סי' תקצ סעיף ט, לגבי התוקע תר"ת בנשימה אחת אם הפסיק מעט ביניהם בענין שיהיו נחלקין לג' קולות יצא, וי"א שלא יצא.

והקשה שם וז"ל: "מה שלא זכיתי להבין בדברי כ"ק אדה"ז הוא, שבהסברת הדעה הראשונה הנ"ל שיצא, מוסיף התנאי "אם הפסיק מעט ביניהם בענין שיהיו נחלקין לג' קולות" משמע דבלא"ה (היינו שלא הפסיק מעט ביניהם) לא יצא. הרי כל החידוש שבדעה זו שא"צ לעשותם בב' נשימות ואפי' לא הפסיק בנשימה ביניהם יצא. ואף את"ל שהן הן הדברים שאדה"ז הבין בשיטה זו, שצ"ל הפסק בלי נשימה הרי כשמעיינים בראשונים הנ"ל - היינו הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א - נראה מפורש דלדעה זו אפי' עשאן בנפיחה אחת יצא, דשינוי הקול הוא ההיכרדהפסק מועט - וכל הראשונים החולקים על דעה זו (היינו הרבינו ירוחם ודעמי') הרי זהו טענתם שהראש אין לו סוף, והסוף אין לו ראש, ואם הפסיק ביניהם, כדרישת אדה"ז, הרי יש לראש סוף, ולסוף ראש! ע"כ דבריו בגליון הנ"ל.

ב. ולכאורה יש לומר שהמקור לדברי אדמוה"ז הוא מרש"י בסוף פ"ק דחולין שמפרש את המלים "בנשימה אחת" - "ומ"מ מפסיק הוא בינתיים". ומשם למד התרוה"ד בסי' קמב (והביאו ב"י בסי' תקצ) לגבי שברים תרועה, שאפי' לדעה שעושה אותם בנשימה אחת - מ"מ מפסיק מעט ביניהם. וזה המקור של אדה"ז גם לגבי תר"ת, שאפי' שעושה בנשימה אחת - מפסיק מעט ביניהם. ועי' ג"כ בפמ"ג אשל אברהם בסי' תקצ סק"ד שג"כ למד שהמקור לזה הוא מהתרוה"ד הנ"ל. ומ"ש הרב הנ"ל שהראשונים כותבים ששינוי הקול הוא ההיכר ולא צ"ל הפסק כלל, זהו באמת לדעת הרמב"ן הרשב"א והריטב"א. אבל במ"מ בתוך השו"ע מצוין רק לרא"ש, והרא"ש לא כותב ששינוי הקול זה ההיכר. ובשיטת הרא"ש דוקא לומד אדה"ז שצריך להפסיק מעט.

ג. והנה, בהשקפה ראשונה, הטעם לזה שצריך להפסיק מעט, הוא לא מצד שבכל תקיעה צ"ל ראש וסוף (שו"ע אדה"ז סי' תקצ סעי' י), כי צריך להפסיק מעט אפי' בין שברים לתרועה (והצ"צ בחידושים על הש"ס ר"ל שאפי' בשברים יצטרך להפסיק מעט בין שבר לשבר), ושם בטח שלא צריך שיהי' לכל שבר ראש וסוף. וכן בש"ת ש"תרועה אחת אמרה תורה". (ולא צ"ל ראש וסוף לשברים וראש וסוף לתרועה).

אבל אולי אפ"ל להיפך. שאדה"ז מחדש פה שתמיד צ"ל ראש וסוף. ואפי' בש"ת שנעשים שתיהם מטעם תרועה. צ"ל ראש וסוף לשברים, וראש וסוף לתרועה. (ואולי אפי' בשברים עצמם צ"ל ראש וסוף לכל שבר). וכלשונו בסעי' י' "לפי שכל תקיעה צ"ל בו ראש וסוף". ואף ש"תרועה אחת אמרה תורה" ואסור להפסיק בין הש"ת, ההסברה בזה היא שיש כאן שני דינים. א. ראש וסוף. ב. הפסק. ראש וסוף ענינו בשביל התקיעה עצמה. ז"א שההגדרה של תקיעה היא דבר שיש לו ראש וסוף. (למעט מקרה של תקיעה אחת ארוכה לשם שתי תקיעות).

הפסק ענינו שכשיש תקיעה ותרועה צ"ל ביניהם (לדעות מסוימות) הפסק שהוא לא סתם המתנה אלא נשימה שהנשימה הוא דבר המפריד בין התקיעה לתרועה, (ודוקא בתר"ת שהתקיעה ענינה שלום ותרועה ענינה מלחמה ולכן מתאים שיהיה דבר המפריד ביניהם משא"כ בשני תקיעות שסמוכות אחת לשניה).

וכ"ז מדויק בלשונו של אדה"ז בסעיף ט' "לא היה לה הפסק וסוף" שלכאורה הם שתי ענינים, ולקמן בסעיף י' שמדובר על שתי תקיעות כותב רק שצ"ל ראש וסוף, ולא מזכיר על הפסק.

ובמילא לכן מצריך אדה"ז שיפסיק מעט (ללא נשימה - שהיא דבר המפריד) תמיד אפי' בש"ת, כי כל קול צ"ל לו ראש וסוף,אבל אדה"ז לא מצריך את העניו הב' - ההפרדה בין התר"ת, וכנ"ל שכשיש ראש וסוף זה עדיין לא הפסק בתוך התרועה וזה "תרועה אחת" כי לא היה דבר המפריד שהוא נשימה.

ואאפ"ל באופן אחר שהטעם שצריך להפסיק מעט הוא בגלל שאין דרך האדם הבוכה לעשות תקיעה ותרועה בכח אחד. ואף שדעה זו לא מתחשבת בדרך האדם (שלכן ש"ת וכן תר"ת נעשים בנשימה אחת אף שאין דרך האדם לגנוח ולילל בנשימה אחת), י"ל שדעה זו לא עקרה את הדין שהתקיעה צ"ל כפי דרך האדם הבוכה. אלא רק במקרה שדרך האדם לעשות ממש נשימה שזה הפסק בין הש"ת - לא התחשבו עם דרך האדם כי "תרועה אחת אמרה תורה", אבל לענין הפסק מעט שזה לא עושה כאן ב' תרועות, ע"ז גם דעה זו מודה שצריך להפסיק.

או באו"א, שאמנם לא מתחשבים בדרך האדם (וזה משתי סיבות: א. "תרועה אחת אמרה תורה"; ב. עיין בתרוה"ד סי' קמב, אבל עיין ב"י ד"ה "ונראה להנהיג"), אבל פשוט שהיות שהקולות הם שונים לא מתאים לעשות אותם בכח אחד. ולכן צריך הפסק מעט כדי שיהי' שתי כוחות.