קונטרס אחרון ס"ק ה - 838 [גליון]

עשה דוחה ל"ת במ"ע התלויה בדעת האדם [גליון]

הרב משה הבלין

רב העיר וראש ישיבות תות"ל - קרית גת, אה"ק

בגליון תתלו (עמ' 38), הביא הרב גבריאל ציננער שליט"א - מחבר ספרי 'נטעי גבריאל' - משו"ע אדה"ז בקו"א סי' תצח אות ה, שכתב, "דאין מ"ע זו [דשמחת יו"ט] דוחה את שום ל"ת, כיון שהיא תלויה בדעת האדם, שהרי מותר להתענות תענית חלום ביו"ט, משום דהתענית עונג לו, כמ"ש בסי' רפח, וכל מצוה שתלויה בדעת האדם אינה דוחה את ל"ת, כדאיתא בפ"ג דכתובות גבי אונס ומפתה" - דאילו אמרה לא בעינא ליכא לעשה כלל.

והעיר הרב הנ"ל, משו"ת ה'כתב סופר' או"ח סי' עא, דלא ס"ל כן, שהעיר השואל: "לשיטות הסוברים דכזית פת בשבת ויו"ט דאורייתא, אם אין לו אלא כזית פת של איסור, אם מצוה זו דוחה לאיסור כמו דעשה דוחה ל"ת". ומבאר ה'כתב סופר', שאין דומה עונג שבת ויו"ט להדין גבי אונס, מצד דאילו אמרה לא בעינא ליכא לעשה כלל, מצד ש"התם טובתה והנאתה רשות הוא וברצונה תלי' ותוכל למחול על הנאתה, ממילא צריכה למחול ולומר לא בעינא, אבל בעונג שבת ושמחת יו"ט מצוה שיהי' מתענג ושמח לב, ואין שמחה אלא באכילה ושתייה, ודלסוברים דכזית פת דוקא, דעיקר אכילה הוא פת דסעד לב ועל הלחם יחיה וכו', והעונג והשמחה היא היא מצוה, פשיטא שא"י לומר שמוחל על זה והריני כאלו אכלתי, והחילוק רב ופשוט, והא דמתענה ת"ח, משום שעונג הוא לו, דמי שנפשו עגמה עליו וירא לנפשו, לא יערב עליו אכילה ושתי', וגורמים לו צערא דנפשי' ולב אבל תחת לב שמחה, והתענית שמחה הוא לו, ועכ"פ האכילה והשתי' מגרע גרע, לכן מותר להתענות, ואינו מן המדומה למי שיש לפניו דבר איסור, דוודאי נהנה ולבו שמח באכילה זו לולי שהוא אסור לו, מפני שאינו רוצה לעשות עבירה, וכיון שהותר לו כדי לקיים מצות ה', הוא ית"ש אסר והוא שרי, למה יצטער ולא יהנה כיון שמחוייב הוא ומצוה תחשב לו, וכ"ז פשוט וברור לפע"ד". עכ"ד ה'כתב סופר', וא"כ לכאורה צריך להבין את סברת אדה"ז.

והנראה לומר, ששיטת אדה"ז בגמ' בכתובות פ"ג (דף מ, א) היא, שאין אומרים עשה דוחה ל"ת באונס ומפתה, משום דאי אמרה לא בעינא, כמו שמגדיר את זה אדה"ז כאן בקונטרס אחרון, "משום דהוי מצוה התלויה בדעת האדם", הכוונה היא, דמתי אומרים עשה דוחה ל"ת, כשנפגשים שני 'רצון העליון' כמו 'מילה' ב'צרעת' או 'ציצית' ב'שעטנז', ועל זה אומרים מה קודם למי, איזה רצון גובר ועל איזה ישנו הכלל דעשה דוחה ל"ת. אבל מצוה התלויה בדעת האדם, כמו המצוה 'ולו תהיה לאשה' באונס ומפתה, או מצוות עונג ושמחת יו"ט, דאונס ומפתה הוא בכדי לפייסה, ועונג שבת ויו"ט שישמח וירגיש בטוב, כלומר, שכל המצוה היא שהאדם ירגיש טוב, ולכן, באם מתנגש עם רצון העליון אחר כמו ל"ת, וזה לא תלוי בדעת האדם, בודאי אנו אומרים שלא יתכן שהאדם ירגיש בטוב בדבר שהוא מנגד לרצון העליון, היות והמצוה היא לא פעולה מיוחדת, אלא עצם הרגשת האדם, כמו שאומרים, "אין שמחה אלא בבשר ויין", וכן "ולחם לבב אנוש יסעד", אבל מזה שרואים שאפשר להתענות תענית חלום, משמע, שזה תלוי בדעת האדם.

אבל בכלל יש להעיר בענין זה משו"ת הצ"צ או"ח סי' לו, על הקושיא שלכאורה ביוהכ"פ שחל בשבת יכול לאכול כזית כדי לקיים חיוב עונג שבת לדיעות שהוא מדאורייתא, ולענין יוהכ"פ הוי רק חצי שיעור, היות והשיעור הוא ככותבת. וא"כ אליבא דר"ל שחצי שיעור מותר מן התורה, יכול לאכול כזית בשביל עונג שבת אף שחל בו יוהכ"פ. ועיי"ש שמאריך שהעמידו חכמים דבריהם דאסור לאכול חצי שיעור, גם אם היה מפורש בתורה שמצוה לאכול בשבת - וכ"ש שגם להרמב"ם אין זה מפורש בתורה - ומאריך שם, שיוהכ"פ הוי עשה ול"ת, ולכן אינו דוחה עשה של שבת גם איסור דרבנן של יוהכ"פ. וכן ממשיך ומביא עוד תירוצים, שאפי' הוי רק ל"ת גרידא, לא שייך שידחה. ולכאורה לפי שיטת אדה"ז כאן (הל' יו"ט סי' תצח קו"א אות ה) דמצוה התלויה בדעת האדם אינה דוחה ל"ת, א"כ, אפשר לתרץ בפשטות, דכאן הוי מצוה התלויה בדעת האדם ואינה דוחה ל"ת.

והביאור בזה הוא: ששם מחדש חידוש יותר גדול, משום כיון דבהדיא אמרה תורה "תענו את נפשותיכם" ביוהכ"פ, היינו, דאף כשחל להיות בשבת, ביטלה תורה מצות אכילת שבת ועונג שבת, שהמצוה להתענות היא היפך העונג מאכילה ושתיה וכו'. ועיי"ש שממשיך ומביא מתענית חלום, שמבואר בסי' רפח בהל' שבת וכן בגמ' פסחים (סח, ב), דמר בריה דרבינא היה מתענה לגמרי ולא אכל אפילו כזית, וא"כ הדברים, ק"ו אלף פעמים ביוהכ"פ שחייבה התורה להתענות, דהיינו להצטער במניעת מאכל ומשתה, דשוב אינו שייך שום חיוב דאכילת כזית בשבת שהיא משום עונג, כדי שלא יצטער, שהעונג הופך לצער. וא"כ כשחל יוהכ"פ בשבת, שהציווי דוקא להצטער במאכל ומשתה, אין שוב חיוב מחמת שבת אפילו באכילת כזית, כמו ביוהכ"פ שחל להיות בחול ממש. וא"כ מבואר מדברי הצ"צ גם הראיה מתענית חלום, רק ששם הוי אפי' יותר מזה, שבכלל אין מצות עונג שבת כשחל בה יוהכ"פ.

ולכאורה אפשר להקשות: דהיות וכל הראיה של אדה"ז שמצות שמחת יו"ט אינה דוחה שום ל"ת, הוא מהא דמתענין תענית חלום בשבת ויו"ט, א"כ, בחג השבועות שמבואר בשו"ע אדה"ז בסימן תצד בסעיף יח בסופו [ומקורו ממהרי"ל הובא ב'חק יעקב' שם], וז"ל: "אסור להתענות תענית חלום בחג השבועות, לפי שהוא יום שנתנה בו התורה, וצריך לאכול ולשמוח בו להראות שנוח ומקובל לישראל יום שנתנה בו התורה, לפיכך אינו דומה לשאר יו"ט ושבתות שמותר להתענות בו תענית חלום". וא"כ יוצא שבחג השבועות מצות שמחת יו"ט דוחה הל"ת של חילול יו"ט, היות ולא הוי מצוה התלויה בדעת האדם, ולא אישתמיט מילתיה לכתוב כך בקו"א. ולכאורה קשה, דבפשטות מה שכותב בסי' תצח (שם) מדובר על כל יו"ט.

ואפשר לומר עפ"י המבואר בלקו"ש חלק כג שיחה ב' לחג השבועות (עמ' 27-32), שההבדל בין שבת ויו"ט לחג השבועות הוא: שמצד חלום הגלות והעלם והסתר העולם, היות וחלם חלום, נותנת לו התורה עצה מצד ההסתר שבגוף, איך להימנע מאכילת שבת ויו"ט ולהתיר לו להתענות, היות ובמצבו זה התענוג שלו.

אבל בחג השבועות, מצד התגלות האלוקות שהיתה בשעת מתן תורה, שחדרה בכל הבריאה כמ"ש שהקול נשמע בכל ד' רוחות ומלמעלה ולמטה, וצפור לא צווח ושור לא געה, וכל העולם שתק והחריש והקול נקלט אפילו בדומם, א"כ חג השבועות שזה היום שניתנה בו התורה, הוא חדור בכל הבריאה בלי הגבלה, עד שאין מקום בבריאה ובאדם שלא תגיע בו השמחה של מתן תורה, ובשמחה זו לא שייך הסתר, וחודרת בכל המדרגות אפילו במדרגות הכי תחתונות, שגם שם נוח ומקובל הענין של מתן תורה, ולכן זה גם יורד בעולם החלומות, שאפילו כשאחד חולם חלום שברגילות לא היה יכול הגוף ליהנות מאכילה, גם בו פועלת השמחה של חג השבועות, שגם אצלו יש שמחה, וגם אצלו נהי' נוח ומקובל יום שניתנה בו התורה. עד כאן המבואר בלקו"ש.

וא"כ משמע, שאין חג השבועות פועל שהמצוה תהי' באכילה דוקא, אלא שחג השבועות פועל שגם אצלו יש תענוג מאכילה ושתיה, אבל המצוה היא עדיין התענוג והשמחה והיא מצוה התלויה בדעת האדם. וכמובן שיש ענין בשמחה הגלויה באכילה ושתיה, כמ"ש השפ"א בחידושיו בפסחים (ד' סח, ב) ד"ה "מר בריה דרבינא" (הובא בלקו"ש שם בהע' 9), שיש ענין להראות השמחה בחג השבועות שנוח ומקובל יום שניתנה בו התורה. אבל אם תהיה התנגשות עם איסור כמו איסור אכילה וכדומה, וכן חילול יו"ט, בודאי היות והוא מצוה התלויה בדעת האדם, זה לא ידחה הל"ת שזה נגד רצון העליון.

ולהעיר מהתוס' ישנים בכתובות (מ, א) ד"ה "אי אמרה לא בעינא", ש"הקשה הר"ר עזרא, אמאי איצטריך קרא בפ"ק דיבמות (ה, ב) דאין עשה דכיבוד אב דוחה שבת, הא ליכא עשה, דאי אמרה לא בעינא לכיבוד, מי איתא לעשה כלל". ומתרץ שם "וי"ל דהתם מ"מ מיד כשצוה אב הוי עשה לעשות מצותו".

ולכאורה זו מצוה התלויה בדעת האדם, ואם זה מתנגש נגד רצון העליון, למה שידחה הל"ת? ואפשר לבאר התירוץ של הר"ר עזרא, שהיות ואביו צוה כבר, לגביו הוי רצון העליון שחייב לשמוע, ולא הוי כמו באונס ששם עיקר המצוה לפייסה התלוי בדעת האדם, וכן עונג שבת ויו"ט שהמצוה היא ההנאה התלויה בדעת האדם. ואולי אפשר לבאר, שזה גופא הלימוד בגמ' יבמות (שם) שכולכם חייבים בכבודי, וא"כ הוי מצוה התלויה בדעת האדם.

והנה איתא בגמ' ב"מ (ל, א) גבי השבת אבידה שלא דחי איסור ל"ת של טומאת כהן, שלא דחינן איסורא לגבי ממונא. ומבאר הרמב"ן שם, דכיון דאפילו בעל אבידה כהן אינו רשאי להטמא, האם יטמא זה בשבילה, והרי אם באו בעלים ואמרי לא בעינן לה, ליתא לעשה כלל, הלכך לא דחינן מצות עשה שבממון. וממשיך, ששניהם חייבים בכבודו של מקום, והתורה אמרה להחזיר אבידה לחבירו ולכבד אביו בממונו בלא לעבור על המצוות, ומדמי זה לגמ' בכתובות (שם).

כלומר, דמצוה שבין אדם לחבירו - מצוה התלויה בדעת האדם, כשמתנגשת עם ל"ת של רצון העליון, אינה דוחה אותו. וכן משמע שזה גופא הלימוד בכיבוד אב בגמ' ביבמות (שם), שאתה ואביך חייבים בכבודי, דהוי גם מצוה שבין אדם לחבירו התלויה בדעת האדם, ולכן אינה דוחה כיבוד אב ל"ת דשבת.

ולהעיר מ'מנחת חינוך' מצות כיבוד אב ואם, דדן האם כיבוד אב ואם הוי מצוה שבין אדם למקום, או בין אדם לחבירו, ועיי"ש שמביא נפ"מ. ויש להאריך בכל זה, ולא באתי רק להעיר.