קונטרס אחרון ס"ק ב - 793

גדר מלאכת הבערה

הרב אברהם הרץ

ר"מ בישיבה

א] הנה במלאכת "מבעיר" יש לחקור מהי החיוב: האם החיוב היא הוצאת או ריבוי האש, או שהחיוב היא כליון ושריפת העצים (שנעשה אפר), או ששניהם יחד הוי גדר החיוב.

ונפק"מ ל'חשמל' - אם יש בזה חיוב מבעיר. דב'חשמל' הא איכא הוצאת אש, שהרי מתחמם החומר (המתכת) כאש - שיכול לשרוף כאש; אמנם בחומר עצמו ליכא כליון (כעצים).

והנה בשו"ע אדה"ז הל' יו"ט סי' תצה סעי' ב מחדש דמלאכת הבערה הוי "הוצאת האש או ריבוי האש ולא הכליון של הדבר", ולכן מחשיבו כמלאכת אוכל נפש ולא כמכשירי אוכל נפש משום דגוף המלאכה - הוצאת האש - מתקנת המאכל; [אמנם אי ה'כליון' הוי המלאכה, נמצא דהמלאכה לא נעשית באוכל אלא בעצים המכשיר האוכל, שע"י שנעשה אש מתקן המאכל].

ובקו"א סק"ב כתב, וז"ל: "הנה אע"פ שהמבעיר אינו חייב אא"כ צריך לאפר, אעפ"כ עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים אלא משום ריבוי האש, כדמשמע בהדיא ברמב"ם פי"ב מהל' שבת גבי חימום ברזל באור, עיי"ש במ"מ שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור כו'".

וכוונת השאלה היא, דאע"פ שהמבעיר אינו חייב אא"כ צריך לאפר - דמזה הי' משמע לכאורה שהחיוב היא הכליון ושריפת העצים, שמהעצים נעשה אפר, ולא דהוצאת האש היא המלאכה,

הנה ע"ז מתרץ ד"אעפ"כ עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים אלא משום ריבוי האש" - שהרי ברמב"ם פסק ד"מחמם את הברזל חייב משום תולדת מבעיר", ובחימום הברזל הרי ליכא כליון אלא שהברזל עצמו נעשה אור, שמתחמם כ"כ כאש ששורף, וא"כ מוכח מזה דגדר המלאכה היא הוצאת האש. [והא דחייב רק במבעיר וצריך לאפר הוא משום דסתם מבעיר הוי מקלקל ופטור, וצריך תיקון בהבערה כמבואר ברמב"ם שם, ולכן צריך התיקון דאפר, ובעצם חייב גם במבעיר להאיר או להתחמם כדפסק שם הרמב"ם]. - ולפ"ז, הוא הדין 'חשמל' דדומה לחימום ברזל שחייב. וראה בספרים שדנו בזה ('החשמל לאור ההלכה' ועוד) שמביאים את פסק דין אדה"ז בזה שחיוב מבעיר היא הוצאת האש.

ב] והנה צ"ב מהי כוונת אדה"ז כאן שכתב "עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים אלא משום ריבוי האש",

דמלשון עיקר החיוב משמע דכליון ושריפת העצים הוי עכ"פ פרט בהחיוב, ולכאורה הרי בחימום הברזל ליכא כליון ואעפ"כ חייב, ומשמע מזה דאין הכליון פרט בגדר החיוב, וא"כ מדוע מדגיש אדה"ז דעיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים. ובפשטות הי' נראה לומר דכיון דהא דצריך לאפר היא כדי שלא יהי' מקלקל (כנ"ל), נמצא דהכליון לעשיית האפר הוי פרט בהחיוב. אמנם צ"ב דהנה פרט זה שלא יהי' מקלקל, הרי אינה כלל מגדר החיוב.

ג] ולכן יש לבאר כוונתו באו"א ע"פ המבואר בלקו"ש חל"ו ויקהל (א) עמוד 187 שמקשה מדוע הרמב"ם בפי"ב מהל' שבת מתחיל ההלכה דמלאכת מבעיר בדוגמא ד"מבעיר וצריך לאפר", דז"ל הרמב"ם: "המבעיר כל שהוא חייב והוא שיהא צריך לאפר, אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל ... וכן המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב",

והא לפי שיטת אדה"ז, וכן סבר הרמב"ם, דגדר החיוב היא הוצאת האש הי' צריך להביא קודם הדוגמא דמבעיר עצים להתחמם, שבזה מודגש שמבעיר לצורך האש ולא לצורך כליון האפר וחייב, ואח"כ לכתוב הדוגמא דגם מבעיר וצריך לאפר חייב משום הוצאת האש.

ובסעי' ב בסוגריים כתב: "ויש להוסיף ולהעיר: עיקר הצורך וההכרח לשלול שמבעיר אינו מקלקל, הוא להסברא שמלאכת מבעיר היא "שריפת וכליון העצים", שלפ"ז נמצא, שבעצם הוי מלאכת מבעיר מלאכה של קלקול (שריפה וכליון), ומובן ההכרח להדגיש תיכף בתחילת תיאור המלאכה, שחייבים עלי' רק כשאינה (אלא) השחתה וקלקול;

"אבל כיון שלדעת הרמב"ם "עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים אלא משום ריבוי האש", א"כ תוכנה של מלאכת מבעיר אינו ענין של קלקול (שריפה וכליון) אלא ענין של תיקון, "הוצאת האש או שמרבה האש"".

דהיינו שצ"ב מדוע מבעיר מתחייב רק כש"צריך לאפר", הרי גדר המלאכה להרמב"ם הוא הוצאת האש, דזה הרי ענין של תיקון, "הוצאת האש", ומדוע אינו מתחייב במבעיר סתם,

דבשלמא אם ה"כליון" הוא המלאכה, א"כ זהו מעשה קלקול וכליון, ולכן צריך שיהא תיקון בזה שצריך לאפר.

ד] ויש לומר דזהו עומק קושיית אדה"ז בקו"א, "הנה אע"פ שהמבעיר אינו חייב אא"כ צריך לאפר", דמדוע חייב רק בצריך לאפר, דלכאורה הצורך באפר היא שלא יהא קלקול כנ"ל - וזה הרי מתאים רק אם המלאכה היא הכליון ושריפת העצים שהוא מקלקל, וה"צורך לאפר" היא התיקון; אבל אם המלאכה היא "הוצאת האש" - הרי הוצאת האש גופא היא התיקון, ומדוע צריך תיקון אחר כגון ד"צריך לאפר".

וע"ז מתרץ אדה"ז ד"עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים", דעיקרהחיוב היא הוצאת האש, ומ"מ הכליון שנעשה מזה אפר - היא גם פרט בגדרהמלאכה.

וכמו שמבאר בלקו"ש שם וז"ל: "ומזה מובן, דגם לפמ"ש אדה"ז ש"ענין ההבערה הוא הוצאת האש או שמרבה האש", מ"מ, עיקר גדר מלאכת מבעיר הוא כשהוא "צריך לאפר", ולכן מתחיל הרמב"ם באופן זה, וממשיך "וכן המדליק את הנר . . בין להתחמם בין להאיר ה"ז חייב", דאע"פ שבאופן זה אינו צריך לאפר, מ"מ "ה"ז חייב"",

דלשיטת הרמב"ם ואדה"ז הא דצריך לאפר (כמבואר בגמ'), אינו משום שיהא מעשה תיקון ולא מקלקל, דעצם המלאכה מצד עצמה הוי תיקון, אלא דהצורך לאפר היא פרט בגדר המלאכה,

דכן היא צורת המלאכה, הוצאת האש לצורך מסויים: או לאפר, להתחמם או להאיר.

ולפי"ז מדוייק הלשון באדה"ז: דעיקר החיוב היא הוצאת האש, אמנם מ"מ גם הכליון שנעשה מזה אפר הוי פרט בעשיית המלאכה ג"כ.

[דהא דכתב אדה"ז כליון ושריפת העצים כוונתו לעשיית האפר, כמבואר באחרונים. וראה בברכת שמעון שבת סי' כו שמתרץ בזה קושיית האבנ"ז או"ח סי' רלח עיי"ש].

ולפי"ז, במחמם הברזל שפיר חייב כיון דעיקר החיוב היא "הוצאת האש", ומ"מ מתחייב רק לצורך - כגון להתחמם או לצרפו כמבואר ברמב"ם שם.

ה] והנה יש שכתבו (ראה בשו"ת לבוש מרדכי), דמהלשון בפסוק "לא תבערואש" משמע דחיובו היא גם מחמת כליון וביעור [ע"ד ביעור חמץ שענינו כליון].

ולהעיר מדברי ר' סעדי' גאון (מצויין באבן עזרא כאן על הפסוק) שכתב לשלול פירוש הקראים בפסוק "לא תבערו אש ביום השבת" - דאסור שיהי' נר דלוק בשבת אפילו אם הדליקו בע"ש, וע"ז כתב שם רס"ג דבתורה כשכתוב התיבה "תבערו" אצל אש - פירושו הדלקה ולא שריפה וכליון.

וע"ד שכתוב (שמות ג, ב) "והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל" (וראה ברמב"ן שם).