סעיף ט - 826

נכרי העושה מלאכה בשבת לישראל בטובת הנאה

הרב שלום דובער לוין

ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד

בשוע"ר רס"י רמז מבואר שאין לשלוח אגרת ביד נכרי בערב שבת אלא כשקצץ לו דמים בשכר הולכתו, שאז אינו עושה בשביל הישראל אלא בשביל עצמו לקבל השכר שקצץ לו. ובס"ט: "במה דברים אמורים כשהוא מצפה וממתין לתשלום שכר ואין דעתו סמוכה עליו בודאי, אבל אם אינו מצפה כלל לתשלום שכר, אלא עושה בחנם, מן הסתם עושה כן לשלם גמול לישראל על הטובה שקבל ממנו כבר, והרי זה כעושה בשביל שכר, ויש חולקין על זה, אם לא שהנכרי מאליו מתחיל לומר להישראל שילך לו בחנם, שאז בודאי דעתו בשביל טובת הנאה שקיבל ממנו כבר וטוב להחמיר כדבריהם".

הדיעה הא', שמתרת נכרי העושה בחנם (בכל אופן) בטובת הנאה כמו בקצץ, היא דעת הב"י בשם מהרי"א בסוף הסימן. ובשו"ע ס"ד. ואף שמבואר במ"א סק"ז שאפשר לפרש דבריהם שמתירים רק כשהנכרי מתחיל מעצמו לומר לישראל שילך לו בחנם, מ"מ סיים המ"א שבב"י בסי' רנב ד"ה כתוב בשבלי הלקט, נראה דהכל שרי. וכן פירש דבריו בדרכי משה שם סק"ב. והדיעה הב', שמתרת רק כשהנכרי מתחיל מעצמו, היא דעת הדרכי משה עצמו שחלק שם על הב"י, והוכיח כן מדעת כמה פוסקים. וכן פסק הרמ"א בסי' זה ס"ד. ומסיים רבינו כאן "וטוב להחמיר כדבריהם".

אמנם ראה לקמן סי' רנב ס"ו וס"ח, שמתיר בחנם בסתם, ואינו מחלק אם הנכרי התחיל מעצמו או לאו (וראה סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה והנה לפי (במוסגר) שאין חילוק בין טובת הנאה שיקבל או שקיבל). וצריך לומר שסמך על מ"ש כאן שטוב להחמיר כדיעה הב', ולפי דיעה זו השניה מיירי גם שם כשהנכרי מתחיל מעצמו.

באופן זה אפשר ליישב לכאורה רק מ"ש שם בס"ו, אמנם מ"ש שם בס"ח, הרי זוהי ההלכה המבוארת בירושלמי פ"א ה"ט: "נתן כליו לכובס נכרי . . בטובת הנייה", ולא כשהנכרי בא מעצמו, ומ"מ מבואר לקמן שם שדינו כקצץ לו שכר לענין ליתן לו אפילו בערב שבת. וצריך לומר (לפי דיעה הב' הנ"ל) שגם שם מיירי שהנכרי בא מעצמו ואמר לישראל שיכבס בגדיו בחנם בטובת הנאה, ואז "נתן כליו לכובס לנכרי". משא"כ אם הישראל ביקש מהנכרי שיכבס בגדיו בחנם בטובת הנאה, בזה טוב להחמיר כדעת האוסרים.

[ראה מהדורא בתרא לסי' רמג (ד"ה והנה מהר"ם) דביאר שיטה שלישית בזה (אחד מהפירושים בדעת ס' התרומה), שצריך למחות בנכרי העושה מעצמו בשביל הישראל בחנם בשביל טובת הנאה: "משום דאע"ג דעשה מעצמו ואדעתא דנפשיה עביד שיודע שלא יפסיד, מ"מ אינה רק טובת הנאה וטובת הנאה לא דמי לקצץ כדאיתא בירושלמי [דלעיל, לגבי רואה אותו עושה מלאכתו], א"כ אתי שפיר טובא מ"ש לעיל דלספר התרומה לא בעינן קצץ בנתינת כלים [שמתיר קבלנות אפילו בלא קצץ כלל, דהיינו כמבואר בסי' רמז ס"ח, שהישראל לא אמר לו בפירוש שיתן לו שכרו, ואין דעת הנכרי סמוכה בודאי על השכר ההוא], דמפורש הכי בירושלמי בהדיא". והיינו שאי אפשר לפרש הירושלמי שמותר לתת לו כיון שהוא בטובת הנאה, שהרי לדעתו טובת הנאה לא מהני כלל (וכן הקשה במנחת כהן משמרת השבת שער א פ"ה סד"ה ואמנם אף, ויישב שהירושלמי מיירי שנתן לו ביום ראשון), ועכצ"ל שהתירו בירושלמי למסור בקבלנות (כשאינו רואהו) אף בלא קצץ כלל (ראה מה שנדחקו בזה בהערות וביאורים ע' קצג, ובביאורי השלחן ע' תנז). ולפי דיעה זו אין שום היתר של טובת הנאה, אלא שלאידך גיסא א"צ קצץ ומותר קבלנות בכל אופן. להלכה איננו פוסקים כשיטה זו, אבל מ"מ מבואר במהדורא בתרא (ד"ה ובה אתי שפיר) שמצרפים דיעה זו להתיר - במקום שיש עוד דיעה להתיר. ומבואר שם שמטעם זה מתירים בסי' רנב סוף ס"ו].

מכל האמור לעיל רואים אנו, מה שיש נוהגים לקרוא לנכרי בשבת ולומר לו "איני יכול לעשות זה וזה עד שיעשה זה וזה" (לדוגמה: איני יכול לפתוח המקרר חשמלי עד שיסגרו את המנורה הדלוקה בה וכיו"ב), ומזמינים אותו לסעוד משהו שיהיה זה בטובת הנאה, ולכאורה זה אסור לכל הדיעות הנזכרות:

לדיעה השניה הנ"ל שמותר רק כשהנכרי התחיל מעצמו לומר לישראל שילך בחנם בשביל טובת הנאה, אי אפשר להתיר כאן, שהרי הנכרי לא התחיל מאליו לומר שיעשה זאת בחנם בשביל טובת הנאה (והרי מסקנת רבינו היא ש"טוב להחמיר כדעת האוסרים").

מכ"ש שאסור לדיעה הג' הנ"ל, שאין שום היתר בטובת הנאה, רק כשיש קבלנות ממש (שאז מותר אפילו בלא טובת הנאה בחנם).

ואפילו לדיעה הא' הנ"ל, שמותר בטובת הנאה גם כאשר הישראל התחיל ולא הנכרי, הרי מבואר בסי' רנב ס"ז-ח, ש"אפילו עושה בטובת הנאה, שדינו כקצץ לו שכר, לענין ליתן לו אפילו בערב שבת, מכל מקום כשרואהו עושה בשבת צריך למחות בידו" (אא"כ קצץ לו שכר, שאז מותר אפילו רואהו). וכיון שכאן עושה את המלאכה בפני הישראל א"כ אסור בכל אופן.

והנה המקילים בהנ"ל לומדים היתר זה מהמבואר לקמן סי' שז ס"ז: "נכרי שהביא אגרת חתומה או קשורה שאין הישראל יכול לפותחה ולקוראה, יכול לומר להנכרי איני יכול לקרותה כל זמן שאינה פתוחה, והנכרי פותחה מעצמו שהרי אינו אומר לו שום ציווי אפילו ברמז [שאם היה בזה רמז היה נאסר אף בקבלנות, כמבואר לעיל סי' רנב ס"ד "ומותר ליתן בגדיו לכובס נכרי . . לא יאמר לו ראה שתיגמר המלאכה ביום א' או ביום ב' וידוע שאי אפשר לגמרה אז אא"כ שיעשה גם בשבת", משא"כ כאן שאומר לו "איני יכול לקרותה כ"ז שאינה פתוחה" אין זה נקרא אפילו רמז של ציווי, ולכן מותר], אלא שהנכרי מבין מעצמו שצריך לעשות כן (ולדעת עצמו הוא עושה להשלים פעולתו בשליחות אגרת זו, ולכך אין צריך למחות בידו)".

אמנם שם מיירי בקבלן ממש שקצצו לו שכר להולכת האגרת, שבזה מותר אפילו כשרואהו עושה המלאכה.

ולכן מסיים שם "ולדעת עצמו הוא עושה, להשלים פעולתו בשליחות אגרת זו" שמה"ט יש לו דין קבלנות וקצץ, ולכן מותר אפילו ברואהו; משא"כ כשקורא לנכרי ונותן לו טובת הנאה בטעימת איזה פרי, שאסור לדברי הכל ברואהו עושה מלאכה.

ואף שמבואר בארוכה במהדורא בתרא, שאם הנכרי עושה מעצמו, אין אנו חוששים למה שהישראל רואהו עושה המלאכה, הרי כאן אין הנכרי עושה מעצמו, כי אם ע"פ רמז מהישראל, וכמבואר במהדו"ב לסי' רמג (ד"ה והנה מהר"ם): "דהתם נמי לאו דוקא נתן מיד ליד אלא שנטל מדעתו", ובודאי שכאן שקורא לנכרי שיבוא לביתו לעשות המלאכה אין זה כעושה מעצמו אלא שנטל מדעתו.

ויתירה מזו נראה, שאפילו לא היה עושה המלאכה בפניו היה אסור בנידון זה לדברי הכל, שהרי מבואר בשוע"ר רס"י רמג: "אסרו חכמים לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת בין בחנם בין בשכר", ומיירי בגוי שאינו מכירו, שאין אומרים בו "מן הסתם עושה כן לשלם גמול לישראל על הטובה שקבל ממנו". והכי נמי הכא כשקורא לנכרי שאינו מכירו.

ואף שנותן לו טובת הנאה בטעימת פרי, הרי לא אמר לו כלל שזהו תמורת מלאכתו. ואם נאמר שבזה שאומר לו שיתן לו טובת הנאה נעשה בזה קבלנות, הרי זוהי קבלנות בשבת שאסור, כמבואר לעיל סי' רמג קו"א ס"ק א. סי' רמד ס"א (שלא יתן לו אא"כ בענין שיוכל הנכרי לעשות כל המלאכה בחול אם ירצה). סי' רמז ס"א (שלא יאמר לו שילך גם בשבת). סי' רנב ס"ד (ובלבד שהישראל לא יאמר לו שיעשה בשבת).

לכן נראה שאין מקום להתיר זאת, אלא באופן שנקרא לצורך חולה או לצורך מצוה, ובאופן המבואר בשוע"ר סי' רעו ס"ח וסי"ז, וגם זה - רק מטעם שמוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידים.