סעיף ז - 989

ברכת מלביש ערומים*

הת' יהודה פאלטער

שליח במתיבתא ליובאוויטש דשיקאגא

א. כתב אדה"ז בשלחן ערוך (סי' מז ס"ז) "כל ברכות השחר אם לא נתחייב באחד מהן כגון שלא שמע קול תרנגול או שלא הלך או שלא לבש או שלא חגר (או שהיה ניעור כל הלילה ולא הוצרך להעביר חבלי שינה מעיניו) יש אומרים שאותו ברכה שלא נתחייב בה לא יאמרנה. ויש אומרים שכל הברכות שהן על סידורו של עולם והנהגתו כגון הנותן לשכוי בינה ורוקע הארץ מברך אותן אע"פ שלא נתחייב בהן. אבל הברכות שהן להנאתו כגון מלביש ערומים, והמכין מצעדי גבר,[1] ואוזר ישראל בגבורה, ועוטר ישראל, אם לא נתחייב בהן כגון ששוכב על מטתו ערום לא יאמרן כלל. ויש אומרים שאפילו לא נתחייב בהן כלל יברך כולן כסדרן מפני שאין הברכות על הנאת עצמו בלבד, אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם ואם הוא אינו נהנה אחרים נהנים וכן המנהג פשוט ואין לשנות. ויש כו' ולכתחלה טוב להביא עצמו לידי חיוב כל הברכות אם אפשר לו (ואם אי אפשר בכולן, עכ"פ יש לו לילך וללבוש ולחגור ולעטר[2] קודם שיסדר ברכותיהן, כדי לחוש לסברא שניה)".

סברא השניה שהביא כאן היא שיטת הרא"ש (ברכות פ"ט סי' כ"ג) והתוס' (ברכות ס, ב ד"ה כי פריס), והלשון "כגון ששוכב על מטתו ערום" הוא מדברי הרא"ש. וכתב היעב"ץ "נ"ב משמע אם שוכב לבוש [הוא] (כן הוא הלשון בדבריו וצ"ע), מ"מ מברך אע"פ שלא פשט ולא לבש וצ"ע. ובפסקי בנו[3]לא משמע הכי". ובמור וקציעה (סי' מו) כתב על דברי הרא"ש "ר"ל כגון חולה שאינו יכול לעמוד ממטתו וללבוש וה"ה אם שוכב לבוש". וגם לדבריו צ"ב למה נקט הרא"ש דוגמא כזו דוקא, ולא כתב בפשטות כגון שלא לבש (ע"ד לשון הטור שכתב "כגון כו' ואינו לובש")?

ב. ואוא"ל בזה:

בפשטות, הלשון מלביש ערומים הוא שהיה ערום ואח"ז לבש מלבושיו וכמ"ש הכף החיים (מובא לקמן, וע' במסכת סוטה י"ד ע"א) ולכן נקט הרא"ש דוגמא כזו דוקא כדי לרמז שדוקא בנדון ששכב על מטתו ערום לא נתחייב בברכה, ובכדי להתחייב צריך להיות ערום וללבוש בגד התחתון. אבל אם היה לבוש, ורק לבש בגד העליון לא נתחייב.

וע' בשו"ע המחבר (סי' מו ס"א) "כשלובש יברך מלביש ערומים" וכתב ע"ז הפר"ח "ולאו דוקא שישן ערום אלא אפילו שישן עם חלוקו כיון שלובש מלבוש העליון שעליו מברך ברכה זו לכו"ע. וכן פסק המ"ב (סק"ה) והמחבר (שם, ס"ח) הביא שיטת הרמב"ם וכתב "כל הברכות האלו אם לא נתחייב באיזה מהן כגון כו' או שלא הלך או לא לבש כו'"(כלשון הטור, אף שזהו שיטת הרמב"ם), ולא הביא כלל [שיטת ו]דברי הרא"ש.

ג. וע"פ הנ"ל מובן כמה דיוקים בשו"ע רבינו.

בס"ב כתב "ברכות השחר נתקנו לברך כל אחת בשעה שנתחייב בה כו' וכשלובש חלוקו והוא מושכב יברך מלביש ערומים. וכוונת רבינו כאן בפשטות היא ע"פ מ"ש בסי' ב' (ס"ב במהדורא בתרא. ועד"ז במהדו"ק ס"א) "וכן כשיקום משינתו ילבש חלוקו מעט מעט תחת הסדין בעודו שוכב בענין שלא יהיה מעט מבשרו מגולה אפילו רגע אחד שלא לצורך". ולכן כאן בברכת מלביש ערומים חיוב הברכה הוא מיד אחרי הנותן לשכוי קודם שאר הברכות.

ודבר זה כתבו הפרישה והלבוש ג"כ, אלא דיש שנוי עקרי ביניהם. הפרישה (סק"ד) כתב כלשון רבינו "ואע"ג דא"א לו שילבש עצמו עד לאחר שקם מן המטה, מ"מ מברך שפיר מלביש ערומים על חלוקו שלובש אותו בעודו שוכב". ובלבוש (ס"ב) כתב "וכי ילבוש כתנתו בעודנו שוכב כמו שהיה מתפאר ר' יוסי, היה לו לומר מלביש ערומים". ולכאורה צ"ב למה שינה הלבוש מלשון הגמ' (שבת קיח ע"ב) "א"ר יוסי מימי לא ראו קורות ביתי אימרי חלוקי". וכשהביא הלבוש דין זה בסי' ב הוא בעצמו כתב (כלשון הגמ') "אלא בעודנו שוכב יקח חלוקו" ודוקא כאן שינה וכתב כתנתו?

ד. אלא ד"חלוק" היינו בגד תחתון, כמ"ש אדה"ז בסי' שב "חלוק לאחר כביסה כו' של חלוק שהוא בגד תחתון".

לעומת זה, כתונת יכול להיות או בגד תחתון או בגד עליון. ע' פרשת וישב (לז, כג) "ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כותנתו את כתונת הפסים אשר עליו". ופירש"י "כותנתו. זה חלוק. את כתונת הפסים. הוא שהוסיף לו אביו יותר על אחיו". וע' בתורת מנחם תשמ"ב ע' 573 שהביא שם ב"ק אדמו"ר ב' דיעות במפרשי רש"י אם כוונת רש"י שהיה ב' בגדים או רק אחד. ומבאר שם דכל זה כאשר לומדים פירוש רש"י ע"ד ההלכה והרמז כו', אבל כאשר לומדים בפשטות הרי בוודאי שהפירוש הוא שמדובר אודות ב כותנות, א) כתנתו סתם- חלוק, שחלוק זה היה גם לשאר אחיו, ב) כתונת הפסים - שהוסיף לו אביו על אחיו.[4] ועיי"ש בהמשך השיחה. הרי רואים מזה דהלשון כתונת יכול להשתמש בין לבגד תחתון ובין לבגד עליון.

ולכאורה זהו כוונת הלבוש שנקט כאן "כתנתו". דבוודאי מצד סדר הרגיל בחיוב ברכות השחר, בפשטות מדובר בבגד התחתון, ולכן ברכה זו הוה בד"כ מיד אחרי הנותן לשכוי. אבל מצד חיוב הברכה בעצם, גם על בגד עליון חייבים לברך כמ"ש הפר"ח.

אבל אדה"ז נקט דוקא כלשון הפרישה, (אף שהביא דברי הלבוש כמ"פ בסי' זה) [נוסף ע"ז דזהו לשון הגמ'] משום דס"ל שדוקא על בגד תחתון חייבים לברך מלביש ערומים, ולא על בגד עליון.

ה. ולפי הנ"ל אפשר לומר שאדה"ז והלבוש הולכים בשיטתם בכללות ברכות הנהנין. לפי שיטת הרא"ש ברכות השחר שהם להנאתו יש בהם תרתי, וכלשון הפר"ח "דלא כתבו ה"ר יונה והרא"ש ז"ל כן אלא בהני ברכות השחר דאיכא תרתי דהויא ברכות הודאה, ותו דהני ברכות כולם הוא נהנה מהם והוו כברכת הנהנין". וכן נראה מדברי אדה"ז בשיטת ברא"ש. ולכן לפי הרא"ש, בברכות שהם להנאתו צריך להתחייב בהן כדי לברכם כמו בברכות הנהנין.

וע' בלקו"ש חי"ד ע' 149 הערה 8 שכתב "נוסף על זה [מדוע לפי אדה"ז א"א לומר שברכות התורה הן ברכות הנהנין], את"ל שהיא ברה"נ ממש כדמשמע מפירוש הלבוש, הרי"ז היפך דעת הרמב"ן רפ"ח דברכות וז"ל שלא תקנו ברכה בהנאות שאינן נכנסות לגוף כגון רחיצת מים קרים כו' לא אמרו אלא בדברים הנכנסין בגוף, והגוף נהנה מהם, כגון אכילה ושתי', וריח נמי דבר הנכנס לגוף וסועד הוא וכאכילה ושתי' דמי. ועד"ז הוא בריטב"א פסחים נד, א". וע' בלקו"ש חל"ד ע' 107 "אבל אין חייבים בברכת הנהנין אלא על דבר שגופו נהנה ממנו (אכילה שתי' וכו')". ובהערה שם "תוד"ה אין (פסחים נג, ב), וראה רמב"ן כו'. ועד"ז במג"א סי' רטז סק"א". אלא שהמג"א כתב דבר זה מדעת עצמו, ובסגנון של חידוש קצת, כדי לתרץ קושיא עיי"ש.

ועפ"ז אפ"ל דזהו החילוק גם כאן. בבגד תחתון לעולם יש הנאה ממש להגוף, משא"כ בגד עליון, לאו דוקא יש הנאה ממש שנכנס להגוף. וע"ד מ"ש אדה"ז בסי' שא סי"א "אסור לאשה ליתן בגד על צעיפה מפני הגשמים שלא ילכלכו הצעיף, שכיון שמתכוונת בו להציל מטינוף אינו נחשב מלבוש, אבל אם מתכוונת שלא ירדו הגשמים על בשרה וצערוה, מותרת לפרוס בגד על ראשה".

ולכן כאן בעניננו, סובר אדה"ז, דבכדי להתחייב בברכת מלביש ערומים צ"ל דוקא בגד תחתון. משא"כ הלבוש סובר (וגם הפר"ח) שגם בלבישת בגד עליון נתחייב בברכה, אע"פ שאין הנאה ממש לגוף בזה[5].

[וע' מ"ש אדה"ז (סי' מו) בסוף ס"ב בנוגע לברכת אוזר ועוטר ישראל, "ולמה הוזכרו שם ישראל בב' ברכות אלו כו' לפי שהחגורה והכובע בישראל אינם כמו באומות שבאומות אינן אלא להנאת הגוף בלבד אבל בישראל כו'".

וע' בלבוש (ס"ב) "משא"כ דעת שאר האומות כו' אין כוונתם לצניעות כו' אלא שיהיו מזורזים בגבורתם יותר, שכן היא טבע החגורה כו' וכן במצנפת וכובע כו' שהאומות אין כוונתם אלא להגין על הראש מפני הקור או החום". וע' בט"ז (סק"ב) "שהשאר הן להנאת העולם שהכל שוין בהם, משא"כ באלו שנים כו'".

ואדה"ז שינה הלשון וכתב "להנאת הגוף". וזהו לשיטתו שצריך להיות הנאה ממש להגוף בברכות אלו (לפי שיטת הרא"ש). משא"כ הלבוש לא הזכיר כלל ע"ד הנאת הגוף באוזר ישראל, כי לשיטתו אינו צריך להיות הנאה ממש להגוף.

ו. ובסדר ברה"נ (יב, ו) כתב "הלובש בגד חדש י"א שמברך מלביש ערומים אע"פ שכבר בירך בשחר. ונכון לברך בלא שם ומלכות. וטוב ללובשו קודם ברכות השחר לפוטרו בברכת מלביש ערומים שבשחר. וכן בחגורה חדשה. ואם לא חגר עד לאחר ברכת השחר טוב לברך אוזר ישראל בלי שם ומלכות[6]. וכן בכובע ברוך עוטר ישראל בתפארה”. ומהמשך הדברים מוכח שמדובר על בגד עליון עיי"ש.

ומקור הדבר הוא מהירושלמי (ברכות פ"ט ה"ג) שהביא הרא"ש (שם פ"ט סי' ט"ז) והתוס' (נט, ב ד"ה ורבי). וזה שכתב שלא לברך אוזר ועוטר בשם ומלכות הוא מדברי הלכות קטנות (שאלה ה'), "אמר המני"ח נ"ל בלא שם ומלכות"[7]. ובהלכה רווחת (סק"ב) כתב לבאר למה דוקא בב' ברכות אלו אין לברך בשם ומלכות, משא"כ מלביש ערומים יכול לברך בשם ומלכות, "עוד נ"ל טעם אחר לחלק בין ברכת ערומים לעוטר ולאוזר כמ"ש הט"ז ז"ל כו' למדנו מד"ק שברכת מלביש ערומים נתקנה על הנאת האדם שמכסה את גופו ובושתו במעיל צדקה. לכן יש לו לברך כשקנה מלבוש בשעת לבישתו, אמטו להכי חייב לברוכי שנית משא"כ בכובע ובאבנט שברכתן לא נתקנה כו'".

אבל אדה"ז פסק דגם מלביש ערומים אין לברך בשם ומלכות. והיינו משום דכיון שמדובר כאן על בגד עליון כנ"ל, לכן א"א לברך ע"ז מלביש ערומים לפי שיטתו. וכמ"ש הכף החיים (סי' רכ"ג סקל"ב) "ועוד יש לתת טעם דלא נהגו לברך מלביש ערומים על בגד חדש משום דמלביש ערומים משמע ערום לגמרי, לא כן בלובש מלבושים וזהו דוקא בגד עליון או גלימא וע"כ לא נהגו לברך. משא"כ המ"ב שפסק כהפר"ח דמברכים על בגד עליון, גם כאן (סי' רכ"ג) פסק לברך מלביש ערומים כפסק המחבר והטור (וכביאור ההלכה רווחת). וגם הלבוש פסק כן. ומה שהביא הרא"ש ירושלמי זה, לא הביאו לפסוק כמותו בדבר זה,וזה מובן מעצמו, אלא הביאו משום עוד דברים שנזכרו שם. ובפרט שהדגיש שזהו דברי הירושלמי. וכמו שבפסקי התוס' לא העתיק דין זה.

ז. וע"פ פנימיות הענינים יומתק עוד יותר שיטת אדה"ז. עיי' אור התורה (ענינים ע' שו) שהנחש הוא מג' קליפות הטמאות לגמרי שאין בהם טוב כלל, וע"כ היה ערום כו'. ובתחלת תולדות האדם, מצב הנה"ב הוא ערום בלא גילוי אלקות ממעשה המצוות וכה"ג. אך ע"י קבלת עומ"ש הוא כלובש לבוש שמקפת אותו כו' וזה מלביש ערומים כו'".

ועיי' בכף החיים (סקמ"ז) שכתב שברכת מלביש ערומים נתקנה כנגד מי שנתפשט מעליו לגמרי מלביש הקדושה כו', וכנגד מי שרק נחלש מלבושו אך לא נפשט לגמרי, תקנו ברכת הנותן ליעף כח, עיי"ש שהאריך. (ועיי' בשער הכולל פ"א, י"א)[8].

ח. ובלוח ברה"נ כתב (יא, כא) "יש מי שאומר שכשם שתיקנו שהלובש מלבוש חדש מברך מלביש ערומים כך תיקנו שהלובש כובע חדש מברך ברכת עוטר ישראל בתפארה והחוגר חגורה חדשה מברך ברכת אוזר ישראל בגבורה”.

[נוסף ע"ז שסדר ברה"נ כלשון ההקדמה "ואלה מוסיף על הראשונים קצת חדושי הלכות כו' שלא נקבעו בלוח הראשון כו'". ולפי"ז אפשר לדחוק ולומר גם כאן, שמש"כ בסדר ברה"נ הוא הוספה על מ"ש בלוח, לבאר דבר זה יותר, אלא עוד זאת] ידוע ש "אדה"ז בשו"ע נדחק הרבה שלא לדחוק כל דברי האחרונים ז"ל (בפרט המג"א), משא"כ בסוף ימיו שהוסיף חכמה העמיד ע"ד לחלוק עליהם כו' בפרט בדבר שהמציאו מד"ע כו'. ואף שהכריע בשו"ע בנטי' להפוסקים, הכריע בסידורו שזהו משנה אחרונה שלו בנטיה להמקובלים". (אג"ק ח"ג ע' קמ משו"ת דברי נחמיה ושער הכולל) וגם בההקדמה הנ"ל "ואלה מוסיף הראשונים קצת חדושי הלכות ברורות מלוקטות מספרי הקדמונים" (הראשונים) "שלא נקבעו בלוח הראשון המיוסד ומשוכלל עפ"י דעת האחרונים".

ועד"ז בעניננו שבשו"ע לא רצה לחלוק בפירוש על דברי האחרונים (הפר"ח והלבוש, והמחבר בסי' רכ"ג, וגם המג"א לא חלק על דברי המחבר בסי' רכ"ג) שסוברים שיכולים לברך על בגד עליון, ולכן רק רמז לשיטתו בשו"ע. וגם בלוח ברה"נ הביא דברי המחבר עכ"פ בלשון י"א[9]. משא"כ בסדר ברה"נ כתב בפירוש שלא לברכו בשם ומלכות. וזה מיוסד על דברי הראשונים (הרמב"ן והריט"א תוס' והרא"ש)[10].

 

 

* לע"נ דודי זקני הרה"ג ר' דוד בהר"ר אברהם אליעזר ז"ל קוויאט, בעמה"ס סוכת דוד. לרגל השלושים בעש"ק פרשת וישב כ"ד כסלו הבעל"ט.

[1] בתהלה לדוד סק"ד הקשה דבטור מבואר דברכת המכין מצעדי גבר היא על סדר העולם. ותירץ דאפשר שהיה לאדה"ז גירסא אחרת. ויש להוסיף על דבריו דלא נקט כגירסא הנפוצא ביותר, משום הדוגמא שנקט הרא"ש "ששכב על מטתו", ולמה זה נוגע, אם לא שנאמר שגם ברכה זו הוא להנאתו ולא על סדר העולם.

[2] הביאור למה שינה אדה"ז הסדר בברכות אלו מכמו שהביאם מקודם, הוא פשוט. הדוגמא ששכב על מטתו ערום הוא כגון שהיה חולה (כבפנים בשם המור וקציעה). ולכאורה, למה אינו לובש כשהוא מושכב, אלא צ"ל שאין בגדיו אצלו. וכתב אדה"ז דאף שבכלל לובשים החלוק קודם שהולכים, אבל כאן לית ליה ברירה, ויש לו ללכת מקודם (בסדינו או ערום), וללבוש, כדי להתחייב עכ"פ בברכות אלו.

[3] כידוע שקיצור פסקי הרא"ש על מסכת ברכות הם מבנו הריב"ה. עיי' שד"ח כללי הפוסקים סי' יא סקי"ז.

[4] להעיר שבלבוש האורה, לא העיר על ד"ה אלו שברש"י.

[5] סברא השלישית שהביא אדה"ז היא שיטת הרמב"ן. ואין לומר שמשום שברכות אלו אינם הנאות שנכנסות לגוף, לכן הוא סובר שאינם ברכות הנהנין כלל, דאין זה נראה מדבריו בפסחים, עיי"ש. ואף את"ל כך, י"ל שבהנאה הנכנסת לגוף יש ב' דרגות.

[6] להעיר שביומן לחתונת הרבי כתב, שלפני שהרבי חגר את האבנט אמר שהיה רוצה לברך ברכת אוזר ישראל בגבורה. אולם כיון שכבר בירך היום, לא ישנה היום, ולקו"ש חלק ל"ד הערה 64 כתב וז"ל "ולהעיר מתנחומא (ס"פ ברכה) "הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין" (ובתנחומא באבער שם סתם "על כל דבר ודבר"). וי"ל שזהו מפני שמרגישים שהכל הוא בבעלותו של הקב"ה".

[7] במהדורא החדשה של סדר ברה"נ על מש"כ אדה"ז שלא לברך מלביש ערומים בשם ומלכות ציינו לדברי המני"ח בשו"ת הלק"ט, ולבאר היטב. והוא טעות, דשם מדובר רק על ברכות עוטר ואוזר שאינם מוזכרים בירושלמי. ומש"כ אדה"ז שגם מלביש ערומים אין לברך בשם ומלכות, הוא מדעת עצמו. ולפי המבואר בפנים הוא מיוסד על הראשונים.

[8] לפי דברי הכף החיים ולפי ביאורנו כאן בשיטת אדה"ז יוצא שבבלי חולק על הירושלמי. ויש להסביר זה ע"פ הידוע שהירושלמי היא בדרגא נעלית יותר מהבבלי. ולגבי הירושלמי שהוא בבחי' אור (ראה שערי אורה ד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ד, ועוד) אינו שייך "שיהיה ערום בלא גילוי אלקות" ואינו שייך "מי שנתפשט לגמרי מלבוש הקדושה", משא"כ הבבלי שהוא בבחי' במחשכים הושיבני (סנהדרין כד, א).

[9] אף שנראה שהי"א הולך רק ע"ז שיש לברך עוטר ואוזר, מ"מ י"ל שהוא גם על מש"כ לברך מלביש ערומים, שהרי לא נזכר בלוח כלום ע"ד ברכת מלביש ערומים קודם לזה.

[10] וע"פ כהנ"ל אולי אפשר ליתן קצת ביאור, בשינויים בדברי הראשונים והאחרונים בדוגמאות שהביאו למי שלא נתחייב בברכות. הרא"ש כתב "כגון ששוכב על מטתו ערום". בקיצור פסקי הרא"ש כתב "כגון ששוכב על מטתו ערום ביום או שלא פשט בגדיו בלילה". הטור כתב "כגון ששוכב על מטתוואינו לובש ולא אוזר כו'". התוס' כתבו "כגון שהוא שוכב על מטתו". המחבר כתב "כגון שלא כו' או לא לבש כו'".

כשהטור למד דברי הרא"ש, הוקשה לו מדברי הירושלמי שצריך לברך גם על בגד עליון. ולכן הוצרך ללמוד בכוונת הרא"ש במש"כ "ערום" לא כמו שביארנו אלא שהוא רק דוגמא בעלמא, ואין לדייק כמו שביארנו בפנים. ולכן בטור כתב לשון יותר ברור "כגון שלא לבש", שאין לטעות בכוונתו. ובקיצור פסקי הרא"ש כתב דברי הרא"ש ביחד עם "שלא פשט בגדיו בלילה" ללמדנו שזהו כוונת הרא"ש בדוגמתו. ואחריו נמשך המחבר והפר"ח והלבוש. אבל לכל זה עדיין קשה, למה באמת נקט הרא"ש דוגמא כזו.

אבל כמו שמוכח מכמה מכמה ראשונים, צריך להיות הנאה ממש להגוף וזהו כוונת הרא"ש. ודברי הירושלמי אינו קשה כבפנים. וכן הוא גם כוונת התוס', ולא כמו שרצה מהר"נ אדלר להגיה ולהוסיף "בבגדיו" בתוס'. ובנוגע להדוגמא שהביא הרמב"ם "שלן בכסותו", אכ"מ לביאור שיטת הרמב"ם (סברא הא' בשוע"ר).

ומש"כ אדה"ז בסידורו "כגון שניעור כל הלילה ולא פשט בגדיו ולא לבש אחרים", הכוונה בפשטות היא, שלא פשט כל בגדיו ובמילא לא לבש בבקר. ולא לבש אחרים- היינו שגם בבקר לא החליף כל בגדיו ואינו יכול לברך.

ומה שנקט דוגמא זו ולא כמ"ש בשו"ע, הוא משום שבסידור נוגע יותר המעשה בפועל, והוא דוגמא יותר רגילה.

ודעת אדה"ז בסידורו הוא בפשטות כמו שמבאר בקצות השלחן (סי' ה' ס"ו בדי השלחן אות י"ד). ולא כמו שרצו לחדש בגליונות שעברו. (תשעו, תשעז, תשעח, תשעט) ואכ"מ.

ומש"כ בשער הכולל (פ"א, ח) שנשתנה הסדר, תחלה זוקף כפופים ואח"כ מלביש ערומים, משום שישנים בחלוק- היינו שעכשו בכל אופן מברכים על סדר היום. אבל אם רוצה להתחייב בברכה, צריך לפשוט החלוק וללבוש אח"כ.