סעיף י - 917

עיכול באכילה מועטת

הרב חיים אליעזר אשכנזי

מאנטרעאל, קנדה

בשוע"ר סי' תעג ס"י: "אחר כוס ראשון לא יברך ברכה אחרונה, אפילו שתה רביעית ויותר, בין שהוא יין בין שהוא שאר משקין שהם חמר מדינה, לפי שהכוס של קידוש הוא מצרכי הסעודה, והרי הוא כדברים הבאים מחמת הסעודה שאינם צריכים ברכה לאחריהם, לפי שהם טפלים לסעודה ונפטרים בברכת המזון שלאחר הסעודה, כמו שנתבאר בסי' קעד וקעז. ועוד שהוא נפטר בברכה אחרונה שיברך אחר כוס רביעי, ואף על פי ששוהה הרבה בינתים איך בכך כלום (שהרי כל זמן שלא נתעכל במעיו יכול לברך עליו ברכה אחרונה כמו שנתבאר בסי' קפד, וכל זמן שהאצטומכא פתוחה לאכול אינו מתעכל כמו שנתבאר שם)", ע"כ.

בסי' קפד ס"ג מבואר דשיעור עיכול באכילה מועטת לדעת הט"ז הוא ד' מילין שהם שיעור שעה וחומש, ולדעת המ"א אין אנו בקיאים בשיעור עיכול אכילה מועטת ולכך יש לברך מיד אחר אכילתו, ופסק רבינו שיש לחוש לדעת המ"א שלא יוכל כבר לברך באם המתין עד כדי שיעור ד' מילין (אבל ביחס לברכה ראשונה על אכילה נוספת אין לברך עד כדי שיעור הילוך ד' מילין).

וכאן כוונתו להקשות, שהרי בזמן שבין כוס ראשונה לשניה והאכילה שלאחריה יש יותר משיעור עיכול למ"א שהוא פחות מד' מילין, ואולי יש גם יותר משיעור עיכול לט"ז שהוא ד' מילין, ומפסיד ברכה אחרונה שעל כוס ראשונה - בין אם נאמר שכוס ראשונה נפטרת בברהמ"ז ובין אם נאמר שנפטרת בברכה אחרונה שאחר כוס רביעי1. ומבאר, שאין כאן עיכול כיון "שכל זמן שהאצטומכא פתוחה לאכול אינו מתעכל, כמו שנתבאר שם" (בסי' קפד).

ובביאור דבריו כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב ס"א אות יח): "הרי השמענו הגרש"ז בזה הסבר הגיוני שכל זמן שהאצטומכא פתוחה לאכול אינו מתעכל ולכן גם בשתיה מכיון שהאצטומכא פתוחה עדיין לשתות, זאת אומרת שפתוחה עדיין בהיות ומחשבתו לכך, אין השתיה מתעכלת במעיו אפילו בשוהה יותר משיעור עיכול, וזהו דבר מחודש שהאצטומכא משועבדת למחשבתו של האדם, ושיעור העיכול שנאמר בזה הוא כל עוד שמחשבת האדם איננה אחרת בזה, אבל כשמחשבת האדם להמשיך בסעודתו זאת ובהשתיה שבה זמן ממושך, אזי כל עוד ומחשבתו לכך אפילו אם לוקח בין אכילה לאכילה או בין שתיה לשתיה יותר מכדי שיעור עיכול בכל זאת בגוונא דא האצטומכא לא מעכלת בהיות והינה פתוחה לאכול עודנה כפי מחשבתו"2.

ומה שציין לסי' קפד, בשוע"ר סי' קפד לא נזכר מזה, ונראה שכוונתו למ"א דשם סק"ט שהקשה כיצד בסעודות גדולות מפסיקים ד' וה' שעות בין האכילה לברהמ"ז, ומיישב שכיון שעוסקים בשתיה ובפרפראות כלא נתעכל דמי3. ורבינו מפרש בכוונת המ"א, שבאמת אף שבין הסעודה לבין השתיה והפרפראות יש שיעור זמן עיכול, אמנם כיון שיודע שעתיד לאכול, הסעודה אינה מתעכלת. אבל בפמ"ג סי' קפד שם פירש בענין אחר.

וצ"ע שהרי במ"א סי' קפד מדובר לאחר אכילה מרובה, ואילו כאן מדובר ביחס לאכילה מועטת שאינה מתעכלת כיון שעתיד לאכול. ונראה שרבינו למד במכל שכן, שבאם אכילה מרובה אינה מתעכלת מפני מחשבה על אכילה מועטת, כל שכן שאכילה מועטת אינה מתעכלת מפני מחשבה על אכילה מרובה, ועצ"ע.

עוד יש לעיין, דהנה במ"א שם כתב: "נראה לי דמי שרוצה לפטור שני אכילות או שני שתיות בברכה אחת ושהה בנתיים כדי שיתעכל, צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה". כלומר, שיעור עיכול הוא גם ביחס לברכה ראשונה, שיש לברך שוב ברכה ראשונה על מאכל שאוכל לאחר שיעור עיכול. והוא מחלוקת גדולה בין הפוסקים האחרונים, ראה ציץ אליעזר שם בארוכה.

ובלבושי שרד סי' קפד ביאר, שהמ"א מדבר בלא הסיח דעתו מאכילה, וע"ז כתב דכיון שנתעכל אזלא אכילה הראשונה וברכתה. ור"ל הלבו"ש, שהרי באם הסיח דעתו מאכילה, בין כך צריך לברך שוב ברכה ראשונה, אף שעדיין לא עבר שיעור עיכול.

ולפ"ז צ"ע, דהנה רבינו בסי' קפד ס"ג בסופו פסק כהמ"א: "אבל כל שוודאי נתעכל המזון שבירך עליו נסתלקה ברכה הראשונה, וכן הרוצה לפטור שתי אכילות בברכה אחת ושהה בינתיים כשיעור עיכול צריך לחזור ולברך". וכ"ה בסי' קצ ס"ז (עפ"י המ"א סק"ג): "אם דעתו לשתות עוד [לאחר שתיית כוס ברהמ"ז] לא יברך ברכה אחרונה עד לבסוף, והוא שדעתו לשתות עוד מיד4 שאם לא כן יש לחוש שמא יתעכל מה ששתה כמו שנתבאר בסי' קפ", וראה גם בסדר ברה"נ פ"ט ה"ט (ובלוח ברה"נ פ"ז ה"ט).

וצ"ע שהר"ז בסתירה למ"ש רבינו כאן, שהרי באם לא הסיח דעתו מאכילה, ממילא המאכל אינו מתעכל, וכיצד כתבו המ"א ורבינו בסי' קפד (ובסי' קצ) שצריך לברך שוב ברכה ראשונה כשעבר זמן העיכול.

ואולי י"ל, שישנו חילוק בין אם עומד לאכול אכילה מרובה וכהא דליל פסח, שאזי אכילה מועטת שלפניה אינה מתעכלת, לבין אם עומד לאכול אכילה סתם. ולאידך, במ"א שהבאנו לעיל בשהיה לאחר סעודות גדולות (וכתבנו שרבינו למד שכוונתו אף לשהיה בלא אכילה), המדובר באכילה גדולה בתחילה, ואינה מתעכלת אף כשעומד לאכול אכילה סתם.

 

 

1) אמנם ביחס לזמן הסעודה, יש לעיין היטב אם שייך לומר שיש כאן עיכול של הכוסות הראשונות, בשעה שאוכל מאכל אחר, ראה בזה במקראי קודש פסח ח"ב סי' לא אות א, והביא שם מהמ"א סי' קפד סק"ט (הובא להלן בפנים) שכתב שהסעודה אינה מתעכלת כל זמן שממשיך בפרפראות.

וביחס לזמן שלאחר הסעודה - ביחס לדעה שכוס ראשונה נפטרת בברכה אחרונה שמברך על כוס האחרונה, וביחס למ"ש רבינו בסי' תעד ס"ג שכוסות ב' וג נפטרות בברכה אחרונה שמברך על הכוס האחרונה - י"ל שכיון שהסעודה אינה מתעכלת עד לאחר זמן רב, כך גם הכוסות. אמנם ראה להלן הערה 4.

תי' אחרים בקושיא זו: בנמוקי או"ח סי תעד כתב שכיון שאין יודעים לכתחילה אם יאריכו בהגדה כשיעור עיכול לכך אין מברכים ברכה אחרונה על כוס ראשונה. ובאשל אברהם (בוטשאטש) סי' תעד כתב שבזה לא תיקנו חז"ל ברכה אחרונה כיון שאין לו הסתפקות ושביעה בכוס זו שהרי מחוייב לשתות עוד. ובשמירת שבת כהלכתה (פמ"ח הע' קיט) בשם הגרש"ז אויערבך, דכיון שעוסק בצורך הסעודה (אמירת ההגדה, שהוא מחויב בה) אין זה חשוב הפסק אף שעובר שיעור עיכול, וגם אין נכון להפסיק בברכה אחרונה שאז יראה שהקידוש הוא לא במקום סעודה, וראה גם בהגש"פ עם פסקי הגרש"ז אויערבך עמ' 107-106.

2) שם בחי"ד סי' כט אות ג הקשו לו ממ"ש בבאר היטב (סוס"י קפט בשם שו"ת הלכות קטנות) בנמשכה סעודתו למוצאי שבת "דעד כדי שיתעכל המזון שאכל בשבת יוכל להזכיר של שבת, שאינו בדין שאם ישב לאכול כל הלילה שיזכיר של שבת", הרי רואים שברור להלק"ט שהמזון מתעכל אף כשהאצטומכא פתוחה לאכול, והשיב, דעיקר כוות ההלק"ט לומר שאין להזכיר של שבת לאחר הזמןשהיה ראוי שיתעכל המזון שאכל בשבת, דהוי כחוכא ואטלולא, ע"כ מהצי"א. וראה לעיל הע' 1 מהמק"ק עפ"י המ"א, והר"ז דלא כפשטות ההלק"ט.

3) וצ"ע שרבינו שם השמיט זה.

4) צ"ע הלשון במ"א ושוע"ר "שדעתו לשתות עוד מיד", הרי הסעודה שאכל אינה מתעכלת עד לאחר זמן מרובה כמבואר בסי' קפד, ומדוע כוס ברהמ"ז יתעכל "מיד" ואולי הם מדברים באכל סעודה לא גדולה.