לקוטי טעמים ומנהגים - טקסט

הל' פסח / שבת הגדול / בדיקת וביעור חמץ / סדר קרבן פסח / סדר הגדה / סימן סדר של פסח / קידוש / ורחץ / כרפס / יחץ / מגיד / רחצה / מוציא מצה / מרור / כורך / שלחן עורך / צפון / ברך / הלל נרצה
***
הל' פסח

הל' פסח. הי' הראשונות שנדפסו משו"ע רבנו הזקן (ע"י בניו, שקלאוו, תקע"ג), והן גם הראשונות (ביחד עם הל' ציצית) שנכתבו ונגמרו ע"י רבה"ז עוד "בהיותו יושב בשבת תחכמוני" במעזריטש (הקדמת אדהאמ"צ להשו"ע, הקדמת הרבנים בני הגאון המחבר ז"ל). - הל' ת"ת (וסדר ברה"נ) - נדפסו ע"י אדה"ז, אבל כענין בפ"ע ולא כחלק מהשו"ע.

 

שבת הגדול

נקרא כך מפני שנעשה בו נס גדול (תוד"ה ואותו שבת פז, ב. טושו"ע ר"ס תל). - במחזור ישן כת"י נמצא דגם שבת שלפני שבועות נקרא שה"ג, וכן שבת שלפני ר"ה (כתר שם טוב ח"ג). וי"ל שקראו שם זה לשבתות אלו, (אף דלא שייך בהם הטעם הנ"ל), מפני הדמיון לשבת שלפני הפסח, שגם הם באים לפני יו"ט.

שבת הגדול שחל להיות בערב פסח - ורק אז - מפטירין וערבה (באה"ט סת"ל סק"א), לפי שבאותה פרשה כתוב הביאו המעשר אל בית האוצר, וערב פסח (של שנה רביעית ושביעית לשמיטה) הוא זמן ביעור מעשרות (שו"ע אדה"ז ס"ס ת"ל עיי"ש).

בשבת הגדול אחר מנחה אומרים עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו, לפי שאז היתה התחלת הגאולה והנסים (שו"ע ס"ס ת"ל) וכן נוהגים (ודלא כמ"ש בשער הכולל).

 

בדיקת וביעור חמץ

המנהג להניח פתיתי חמץ כו' קודם הבדיקה. מעיקר הדין אין צריך כלל להניח, כי המצוה לחפש אחר החמץ, וגם אם לא מצא כבר קיים המצוה כתיקונה (שבלי הלקט סי' רו בשם שו"ת הגאונים, כלבו בשם רה"ג). אבל כבר נתפשט המנהג להניחן ומנהג ישראל תורה היא (שו"ע אדה"ז סו"ס תל"ב). ראה בחק יעקב טעמי מנהג זה. ויש להוסיף טעם: כדי שבביטול היום יוכל לומר כל חמירא וחמיעא דחמיתי', וגם שלא ישכח חובת ביעור ולא יצטרך לשרוף הכלי שלקח לבדיקה כמ"ש סו"ס תמ"ה.

חמץ קשה. כדי שלא יתפרר (שו"ע סתל"ב).

וע"פ הקבלה יש להניח עשרה פתיתין. (משנת חסידים, סי' האריז"ל) בס' ברית הלוי למהר"ש אלקבץ כתב שמרומז בגמרא (פסחים י, א) הניח עשר כו' (שער הכולל).

מנהג בית הרב. מניחים במקומות שונים בבית עשרה פתיתי חמץ קשה, כל אחד מהם כרוך בפיסת נייר - בכתר ש"ט ח"ג כותב אשר כן הוא גם מנהג הספרדים באה"ק סוריא תוגרמא ומצרים. והטעם כדי שלא יתפרר. ועדמ"ש בשו"ע סתל"ב. -

בודקים לאור נר של שעוה (שו"ע סתל"ג) וע"י נוצת עוף. הבודק מניח החמץ שמוצא בשק קטן של נייר. בגמר הבדיקה מניח שק זה הנוצה ושירי הנר - אם ישנם - בקערורית כף-עץ, מעטף הכל בנייר (אבל לא יד הכף, שנשאר בלתי מעוטף), ומהדק ע"י חוט שכורכו סביב הנייר כמה פעמים וקושרו.

ברוך כו' על ביעור חמץ (פסחים ז, ב) ואע"פ שבשעה זו אינו מבערו עדיין, מ"מ כיון שאין הבדיקה תכלית המצוה ולאחר הבדיקה מיד הוא מבטל ומפקיר כל החמץ שנשאר ולא מצאו, הרי ביטול זה נקרא ביעור. וגם ביעור שביום יד' נפטר בברכה זו (טור וב"י. שו"ע אדה"ז סתל"ב).

על ביעור. ולא לבער ראה רמב"ם הל' ברכות פי"א הט"ו ובנ"כ הש"ס שם.

וצריך לחפש לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה (פסחים ח, א).

ויזהרו לבדוק תחלה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה. לפי שהליכה מבית לבית חשובה הפסק בין הברכה לתחלת עשיית המצוה (שו"ע אדה"ז סתל"ב ס"ח).

צריך לבטל אחר הבדיקה. בטול בזמן זה הוא תקנת חכמי הגמרא, כדי שיהי' לו זמן קבוע ... ובדורות האחרונים הוסיפו לבטלו גם ביום (שם סתל"ד סי"ג).

כל חמירא. בירושלמי (פסחים פ"ב ה"ב), נוסח הביטול הוא בלשון הקודש, אבל הגאונים תיקנוהו בלשון ארמי מפני עמי הארץ (ד"מ. שו"ע אדה"ז תל"ד ס"ח). ונמצא - בשינוים - ברש"י (פסחים ו, ב), רי"ף (שם ג, א), רא"ש (שם פ"א, ס"ט), בה"ג, מחזור ויטרי, יוצר לשבת הגדול ועוד. נוסח רבינו מדוייק עפמ"ש הב"ח סתל"ד - הובא בח"י - וכ"ה בסי' שער השמים להשל"ה. והנה בב"ח ושעה"ש כתבו: כל חמירא וכל חמיעא, אבל רבינו העתיק כל חמירא וחמיעא וכ"ה בח"י ובאה"ט (שם) בסי' האריז"ל בסי' יעב"ץ ועוד, ולכאורה ע"פ מרז"ל (מו"ק כו, א) ואימא עד דהוו כולהו א"ל על על הפסיק הענין, גם כאן, כיון שגם אם ישנו רק אחד משניהם, חמץ או שאור, מבטל צ"ל: כל חמירא וכל חמיעא. וי"ל דתיבת כל עצמה מורה דבאיזה אופן שיהי' - מבטל. וראה בסי' קול יעקב רמזי תיבת וחמיעא בוא"ו.

וחמיעא, אף שחמירא כולל גם חמץ, ראוי לכל מדקדק במעשיו להזכירו בפירוש (ב"ח, שו"ע אדה"ז סתל"ד ס"ט).

דלא חמיתי'. כ"ה בסי' של"ה, סי' קול יעקב ועוד. ודלא כהב"ח, ח"י סי' הר"ש ראשקוב שכתבו דלא חזיתי' (והבאה"ט לא דק בהעתיקו לשון הב"ח) וראה בסי' קול יעקב הטעם ע"פ סוד.

ודלא ידענא לי', כי החמץ שמצניע למחר אינו מבטל (ב"ח סתל"ד).

כעפרא דארעא, ממעט זהב שנקרא ג"כ עפר, כמו שנאמר (איוב כח, ו) ועפרות זהב לו (ח"י, שו"ע אדה"ז סתל"ד ס"ז).

בדיקת חמץ. אדמו"ר הזקן הלך למעזריטש בפעם הראשונה בשנת תקכ"ד ושהה שם (בפעם ההיא) עד לפני חה"פ תקכ"ה. כשחזר לביתו - ביום י"ג ניסן בשנה ההיא לא אכל (לא התענה שהרי אסור בתענית, אלא שלא אכל) כי הי' טרוד בהכנה לבדיקת חמץ, אשר כל הכוונות שקיבל במעזריטש בענין בדיקת חמץ יבוא כן בהבדיקה בפועל. הבדיקה נמשכה כל הלילה, ולא הי' לו אז רק חדר אחד (שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר חה"פ תרח"ץ).

אז פירש רבנו המשנה (ריש פסחים): אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר - יג' בגימט' אחד, הוא ענין הדעת, בזה אין שייך (צריך?) בדיקה. יד' הוא ענין המדות (ז' מדות דנפה"א ודנה"ב) שם צ"ל בודקין את החמץ, והבדיקה היא לאור הנר, נר ה' נשמת אדם. והבדיקה היא בחורין ובסדקין שלכן צ"ל לאור הנר, כי מדורה היא בחי' אצילות ושם הרי לא יגורך רע, אבוקה היא בבריאה ואור הנר - יצירה, כי עשי' היא בחי' חושך (שם. ועייג"כ של"ה מס' שבת - קלו, ב. קה"י מע' אבוקה. ד"ה אור ליד' ה'ש"ת).

ביום י"ד בשעה ה'. ראה שו"ע סתמ"ג איך משערין שעות אלו.

מדורה בפני עצמו (טור סי' תמ"ה. מהרש"ל, מהרי"ל, מ"א), דגזרינן אטו שורפו לאחר זמן איסור הנאתו (ב"י).

דחזיתי' כו' דחמיתי'. אפ"ל: חמיתי' בשעת הבדיקה. חזיתי' - מעולם (ב"ח סתל"ד).

ויש לשרוף עשרה פתיתין. כפל עוד הפעם ע"ד י' פתיתין, כי הן בבדיקה והן בשריפה צ"ל י' פתיתין (עיין בפע"ח שחהמ"ץ ספ"ד ובמ"ח שם).

יהי רצון. בסידור האריז"ל, ושם הוא "ד' אלקי ואלקי אבותי" בלשון יחיד. ואולי הטעם דשינה ללשון רבים "אלוקינו ואלקי אבותינו" שמתוך כך התפלה נשמעת (ברכות ל, א. שו"ע אדה"ז או"ח סק"י ס"ד). ובפרט ששאר כל תפלה זו היא ג"כ בלשון רבים. וראה מ"א ואחרונים או"ח ריש ס' מו. וצע"ק דבתפלת יה"ר כו' מעזי פנים כו' ובסוף סדר קדוש לבנה גם נוסח רבינו הוא בלשון יחיד וכ"ה בסי' של"ה (ובסי' רש"ר: יה"ר כו' מעזי פנים הוא בל"ר).

ומ"ש בשער הכולל על יה"ר כו' מעזי פנים שהטעם מפני שאינו בצבור - צ"ע שהרי גם יה"ר דביעור חמץ אינו בצבור.

בעשן תכלה וכ"ה בתפלות ר"ה ויוהכ"פ - בבי"ת, וכל' הכתוב (תהלים לז, כ) כלו בעשן כלו.

ברוח בער וברוח משפט. לשון הכתוב (ישעי' ד, ד) הוא ברוח משפט וברוח בער. ומה ששינו והקדימו בער למשפט מובן, דלענין הדחה וזיכוך עונות בנות ציון שבכתוב, ידיח ברוח משפט דאיהו רחמי, כמו שפירש"י ביסורין, שזהו כמו אב המייסר את בנו (ראה בזה אגה"ק לרבינו הזקן ס' כב). ומה שישאר בלי בירור יבער מן העולם ברוח בער. אבל כאן, לענין החיצונים והקליפות המעיקים לשכינה, יבער ברוח בער, וכל ניצוצי הקדושה שהחיצונים יונקים מהם (עיין פע"ח שער חהמ"צ פ"א) ידיח ברוח משפט לזככם (שער הכולל).

בימים ההם ובזמן הזה. וכ"ה בסי' הרש"ר. וצ"ע דבכל התפלות הנוסח הוא "בזמן" ולא נמצא במ"א "ובזמן" בתוספת וא"ו. ובסי' קול יעקב כאן הוא לנכון בזמן בלא וא"ו.

ביעור חמץ. מאן דאכיל חמץ בפסח כמאן דפלח לכו"ם (זח"ב קפב, א). האריז"ל כתב הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה (באה"ט רסתמ"ז). - ואולי הכוונה שלא יאונה לו כל און בשוגג, שהרי בודאי בעל בחירה הוא גם אז.

 

סדר קרבן פסח

ונשלמה פרים כו' (בשינוי לשון קצת: של"ה מס' פסחים בתחלתו, סידור האריז"ל).

קרבן פסח כו' זהו הענין כו' (לשון סדר היום הועתק שם). בסי' יעבץ הקשה על סדר זה כמה קושיות וכתב לאומרו בנוסח אחר. וכדי שלא יוקשה מה שרבינו הביא בכל זה לשון סדה"י, י"ל בתירוץ קושיות היעבץ:

א] שלא הזכיר זמן ההקרבה ביחוד וקדימתו בחל ער"פ להיות בע"ש - י"ל דכיון דאמירת סדר ק"פ הוא משום ונשלמה פרים שפתינו, ולא חייבוהו לכוון לאומרו בדיוק בשעה שהיו מקריבין את הק"פ בפועל ודיו שיהי' בזמן שהקרבת ק"פ כשרה, וכמו שהוא לענין תפלת מנחה, לא רצו להזכיר בנוסח זה שהי' הפסח קרב בשמונה ומחצה כו', כיון דע"פ רוב לא יוכל לכוון אמירתו לזמן זה, ויהי' כסותר א"ע. ב] לא פרט על מי מוטל חיובו - וי"ל דלא רצו לפרוט בזה דהוא דוקא בטהורים ויכולים להגיע לירושלים בשעת שחיטת הפסח, דא"כ הוא סותר לענין ונשלמה כו' וכנ"ל. ג] לא פרט שנוי הפשטו בשבת. - י"ל דאפילו את"ל דאין הפשטו בשבת כהפשטו בחול (ראה נ"כ הרמב"ם הל' ק"פ פ"א הי"ד), הרי אין השינוי אלא באופן ההפשטה ולא נחית לפרטים כאלו. ד] כתב בפשיטות שהאלי' קריבה ולא התנה שזהו בכבש, כי עז אין אליתה קריבה. - וי"ל דאין זה מצוי, כי רוב פסחיהם היו מן הכבשים, וכתירוץ הראשון על קושיא מעין זו בתוד"ה מאלי' (פסחים ג. ב). ועדיין צ"ע. ה] נשמטו פרטי צליית הפסח נקורו ואכילתו, - וי"ל מפני  שאין כל זה נוגע להקרבת ק"פ, וגם אינו בזמן אמירת סדר ק"פ, לכן לא הזכירם אלא בכללות. וא"ו] לא נזכר ע"ד חגיגת יד'. - וי"ל, וכמו שרמז ביעבץ גופא, שנשמט מפני שהחגיגה אינה אלא רשות, ואינה באה בשבת במרובה ובטומאה (פסחים סט, ב).

ומקבל כלי המלא תחלה ואח"כ מחזיר הריקן מפני שאין מעבירין על המצות (פסחים סד, ב).

קוראין את ההלל - הלוים (תוספתא פסחים, ספ"ד).

תוקעין - הכהנים בחצוצרות (במדבר י, ח-י. תמיד פ"ז, מ"ג).

ונותנים כנראה הוא טה"ד וצ"ל ונותנם וכ"ה בכמה דפוסים.

 

סדר הגדה

סדר הגדה. פעם אמר לי אאמו"ר: יוסף יצחק מ'דארף טראכטען - (במשך הסדר) - אַף זיין אַ מענטש וועט דער אויבערשטער העלפן. בפרט בעת פתיחת הדלת. ניט בעט קיין גשמיות בעט רוחניות (שיחות חה"פ תש"ב).

סדר ההגדה. ראה במשנה פסחים פ"י, מכילתא פ' בא, תלמוד בבלי וירושלמי שם וכו'. סדר הגדה בצורה קבועה נמצא כבר בסידור ר' עמרם גאון, סי' רס"ג, ברמב"ם, מחזור ויטרי ועוד, הביאור ע"ד הסוד בפע"ח וסי' האריז"ל.

יהא כל אדם חרד באימה לקיים מאמר חכמים שתקנו מצות הסדר והגדה, ולא יהא הדבר קל בעיניו, אף אם כמה דברים יש בסדר שנראה בעיני האדם שאין הקפדה בהם, ישכיל בדעתו לקיים שאין שום דבר ריק בהן (מהרי"ל).

יש מקום לומר שאין הגר חייב בפסח לפי שלא הי' לא הוא ולא אבותיו במצרים, דומה למאמרם גר אינו קורא שאינו יכול לומר נשבע ה' לאבותינו (בכורים פ"א מ"ד. אבל עיין רמב"ם שם) לזה אמר (במדבר ט, יד) וכי יגור אתכם גר ועשה פסח, אתכם הוא כאחד ממנו ויציאתנו ממצרים הייתה גאולת עולם גם לנפש הגר, הגם שלא הי' בנגלה הי' בנסתר כי שורש הקדושה אחד הוא, וכשהיו אבותינו במצרים הייתה כללות הקדושה טבועה בטומאת מצרים ואם ח"ו הייתה כללות הקדושה נטבע אין תרופה לענפים והצלת העיקר נוגעת גם לענפים (אור החיים במדבר שם).

השם "הגדה" - בפסחים (קטו, ב). הגדה ע"ש והגדת לבנך, וי"מ הגדה שהוא ל' הודאה ושבח להקב"ה על שהוציאנו מארמ"צ כמו שמתרגם בירושלמי הגדתי היום לד' אלקיך שבחית יומא דין. וכן תרגמו ר' סעדי' בערבי (אבודרהם). ויש גורסין אגדה באל"ף (ראה ד"ס לפסחים קטו-קטז. תוד"ה אמר ע"ז מה, א. ובכמה ראשונים).

יסדר על שולחנו כו', בפע"ח וסי' האריז"ל בשינוי לשון קצת. וראה ג"כ שו"ע רבינו סי' תע"ג סכ"ו.

יסדר על שולחנו קערה. בטור ושו"ע (סי' תע"ג ס"ד) מבואר שגם עתה מביאין הקערה רק אחר שתית כוס ראשון, ורק שולחנו יהי' ערוך מבעוד יום (ר"ס תע"ב). בסי' קול יעקב משמע דהקערה יסדר על השולחן קודם הליכתו לביהכנ"ס וקודם אמירת סדר קרבן פסח. וכ"מ קצת בשל"ה ריש מס' פסחים. אבל בסי' הרש"ר כתב: "כשיבוא לביתו (אחר תפלת ערבית) ישמח ויאמר כו' ותכין הקערה עם המצות כנ"ל סידורו".

וכן אנו נוהגין לסדר הקערה בלילה וקודם קידוש, וכדמוכח גם מסידור רבינו שכתב ע"ד הקערה בין סדר ק"פ לקידוש. וכ"כ גם בפרמ"ג מש"ז סתפ"ו. ומ"ש במשנה (פסחים קיד, א) מזגו לו כוס א' כו' הביאו לפניו מטבל כו', י"ל כפירוש ר"ח (הובא שם בתוס') דהיינו הביאו את השלחן, וזהו דוקא בימי חכמי הש"ס שהיו להם שלחנות קטנים לפני כאו"א ולא היו מביאין השלחן עד אחר קדוש משא"כ בדורות האחרונים. ועיין תוד"ה שאין (פסחים ק, ב).

סדר הגדה. יסדר על שולחנו. הי' אצלנו בירושה הכוס לקידוש של רבנו הזקן ובו שיורי היין (שנקרשו) שקידש בו לאחרונה. והיו מעמידים אותו על השלחן בעת הסדר, עד שעל פי סיבה נאבד. כן קערת הכסף שהיא עתה על השלחן היא של רבנו הזקן.

בדרך כלל לא הי' בבית רבה"ז עשירות בכלי כסף. אין די טיעפע יאָרען פון רבי'סטווע (לאחרי שכבר נהג בנשיאות כו"כ שנים), אספו החסידים ביניהם סכום מסוים, מכל משפחה לקחו לא יותר ממטבע פולנית ששווי' הי' בערך ג' עדשי (שעורות?) כסף ובזה קנו מתנה לרבנו הזקן קערה זו וכן מנורה. - כן הי' לרבנו הזקן "הדס" שנתן לו הרב המגיד "אַ מתנה פון רבי'ן - הבעש"ט - מיט וריח לו כלבנון".

גם קופסת-טאבאק של כסף הייתה אצל רבה"ז מתנת בעל תשובה אחד (אף שבכלל לא קבל רבה"ז מתנות). ויאמר: אבר אחד ישנו באדם ואינו בעל תאוה וגם אותו רוצים להלעיטו (אן שטאפן) תאוה! ויפריד את מכסה הקופסא, שהייתה כסף מלוטש, והשתמש בה בתור מראה לכוון התפלין שתהיינה מונחות במקומן (שיחות חה"פ תש"ב).

כוס קידוש הנ"ל ושיורי היין שבו - הם שקידש רבה"ז בשבת האחרונה בכפר פּיענא (שיחת י' אייר תרצ"א).

קערה. בבית הרב מסדרין המצות על מפה ולא על קערה. מלבד האדמו"ר המסדר המצות על טס של כסף.

בג' מצות. שאלו אנשי קירואן למר רב שרירא גאון למה לוקחין ג' מצות בלילי פסחים לא פחות ולא יותר, והשיב להם רמז מן התורה הוא לג' סאין שאמר אברהם לשרה לעשות מהם עגות כו', וגמירי אותו זמן פסח הי', וי"א זכר לג' הררי עולם אברהם יצחק ויעקב (מעשה רוקח טז, נח).

הישראל ועליו הלוי כו'. ראה הביאור בפע"ח וסי' האריז"ל. ונוהגין להפסיק במפה בין מצה למצה, והטעם מבואר בסי' קול יעקב. וכ"ה ג"כ בתפא"י סוף מסכת פסחים (תוספות חיים).

יסדר כו' הישראל ועליו כו'. "אצלנו הסדר ישראל לוי כהן, יל"ך - ורומז ג"כ שהוא כבר מהלך בעבודתו - ולא כל"י. בכלל: המצות - רומזים לכלים, מה שמניחים על המצות - לאורות. ולכן נוהגים לקחת מצות כפופות - בית קבול, שזהו ענין כלי האמיתי" (שיחות פסח תרח"ץ).

הערה מהמלקט: בסידור האריז"ל הסדר - יל"ך. בפע"ח שחהמ"צ פ"ו - כל"י. עפ"י הנ"ל שהמצות - כלים וששת המינים - אורות, יש לבאר ג"כ מה שרבים נתחבטו להבין הסדר שהמינים צ"ל מונחים על המצות דוקא וכו'.

הזרוע כו' הביצה. כי צ"ל שני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה (פסחים קיד, ב) ואמרינן בירושלמי שמנהג לקחת זרוע וביצה (ביעא בלשון ארמי) כלומר בעא רחמנא למיפרק יתנא בדרעא מרממא (כל בו הובא בב"י, אבודרהם). יש שכתבו דלוקחים ביצה משום שעושים זכר לאבילות דחורבן ביהמ"ק. וצע"ק דמוכח במשנה ובירושלמי דגם בזמן בהמ"ק היו לוקחים שני תבשילין ואז לא עשו זכר לאבלות. וא"כ נצטרך לומר אשר מאות שנים לקחו מין אחר לזכר החגיגה ואחר החורבן שינו מנהג זה.

הזרוע. נוהגין לקחת חלק מצואר עוף. כן מדקדקין שלא לאכול הזרוע אח"כ - כל זה הרחקה שלא יהא כל דמיון לקרבן פסח. ומטעם זה הנה כבוד קדושת מו"ח אדמו"ר מסיר כמעט כל הבשר מעל עצמות ה"זרוע".

הביצה. מבושלת עד שתתקשה.

גם כשחל ע"פ בשבת לוקחים הביצה זכר לחגיגה (ודלא כמ"ש באבודרהם) אף שלא קרבה חגיגה אז (תוד"ה אחר פסחים קיד, ב).

תחתיהם באמצע המרור. לכאורה הי' צ"ל המרור בקו שמאל כי הוא בחי' גבורות. אך הוא מפני שהמרירות מעורר המשכת רחמים רבים, כאשר תשתפך במר נפשו ויבוא לידי מרירות גדולה איך שהוא רחוק מאלקות עי"ז מעורר בחי' רחמים רבים (לקו"ת שה"ש ד"ה קול דודי, ס"ב).

החרוסת. זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו. ונותנין בה דבר של קיוהא (פסחים קטז, א) זכר שהיו שיני ישראל קיהות מקושי השעבוד (ב"ח סתע"ג). ועושין אותה מפירות שנמשלה בהם כנסת ישראל (תשובות הגאונים הובאו בתוד"ה צריך שם) ואח"כ מרככין אותה במשקה אדום זכר לדם מכה הראשונה (ירושלמי פסחים פ"י סה"ג). - וכל דבר שטובלין בו קרוי חרוסת (מחזור ויטרי).

סי' אל החרוסת: חרושת אבן חרושת עץ בלשון אשכנז: איפ"ל בארי"ן ניס"ן אינגב"ר צימרנ"ד, ובלה"ק: תפוחים אגסים קידה אגוזים וקנמון (פע"ח שחהמ"צ פ"ו). אבל זה מכמה שנים אשר מנהגנו לא לקחת קידה וקנמון מחשש תערובת חמץ.

נקרא שמו חרוסת - זכר ללבינה שהיא מעשה חרסית (מרדכי לפסחים סדר הגדה הקצר - בשם הירושלמי).

הכרפס. נוטריקון ס' פרך כלומר ס' רבוא עבדו עבודת פרך (אבודרהם. מהרי"ל). ואנו נוהגין ליקח בצל (או תפוח אדמה). ועיין מ"א סתע"ג ס"ד ובאחרונים.

ותחת המרור החזרת שעושין כורך, מחמת שינוי הלשון, דבתחילה קורא אותו מרור ואח"כ חזרת (וכ"ה ג"כ בפע"ח, מ"ח, סי' קול יעקב, סי' הרש"ר), יש נוהגין שלא ליקח מין אחד למרור ולכורך, ואפילו במקומות שנמצא סאלאט אינם עושים הכל מן סאלאט, וטעמם אולי אין בקיאין בחמשה מינים שבמשנה (פסחים לט, א) לכן יוצאים אכילת מרור בירק מר. ולא דקו דא"כ יש לאכלו בלא ברכה, וכמ"ש בשו"ע אדה"ז ס' תע"ג סל"א. אבל באמת מצוה להדר אחר חזרת (פסחים שם), דהיינו סאלאט, שעיקר המצוה בה (שו"ע סתע"ג ס"ל) ואין חילוק בין מרור לכורך. והא דשינה בלשונו הוא כי אם הי' כותב ותחת המרור המרור שעושין כורך (ועדמ"ש בשו"ע אדה"ז סכ"ו) היו טועים לומר שלכורך יותר טוב ליקח המין הנקרא במשנה מרור, ובאמת מצוה בחזרת (שער הכולל). והתירוץ תמוה, דא"כ גם עתה יש מקום לטעות, דלמרור יותר טוב ליקח מרור שבמשנה. ולהוציא מכל טעות הול"ל: "תחתיהם באמצע החזרת ותחת כו' ותחת החזרת החזרת שעושין כורך". ואולי יש לתרץ שינוי הלשון, כי הנה התבות "מרור", "חזרת" כמה רמזים ע"ד הסוד בהם - וכמ"ש בפע"ח וקהלת יעקב - ורמזי תיבת מרור שייכים יותר לבחינת מרור שעל הקערה ורמזי תיבת חזרת - לכורך. ולכן בשו"ע אדה"ז שהוא יותר ע"ד הנגלה לא קפיד לשנות, וצ"ע. - ואנו נוהגין ליקח חזרת (סאלאט) ותמכא (חריין) שניהם-הן למרור והן לכורך.

אין אנו נוהגין ללבוש קיטל להסדר. וכן אין מקפידין לאיזה רוח יהי' מקום מושבו.

 

סימן סדר של פסח

סימן סדר של פסח קדש כו'. במחזור ויטרי סי' סה הובאו סימנים אלו ב"סדר ערוך שסידר ר' שלמה בר יצחק זצ"ל" - רש"י (וי"א כי אחד מבעלי התוספות ר' שמואל מפלייזא - מפלייש - הובא באור זרוע סי' רנ"ו - חבר הסימן קדש ורחץ כו'. שד"ל בשם כת"י). ובפרדס לרש"י, בהגמ"יי (על סדר הגדה שברמב"ם) ובאבודרהם הובאו עוד סימני סש"פ בנוסחאות שונות. אבל בפע"ח (שער חהמ"צ פו"ז), במ"ח ובסי' האריז"ל מבאר סדרו ש"פ ע"פ הסימן קדש ורחץ כו'. והאלשיך. חיד"א ועוד פי' ע"ד המוסר.

ורחץ תיבה זו בתוספות וא"ו - למען שיהיו כל התיבות שבסימן זה בני שתי תנועות. ובסי' הרש"ר וקול יעקב איתא רחץ בלא וא"ו, ואולי מנקדים רחץ בשני פתחין.

עוי"ל תוספת הוא"ו להדגיש שצ"ל קדש ואח"כ רחץ אף למי שאין נוהג כן בשאר ימות השנה (וכדעת הט"ז וח"י ר"ס תע"ג), או שאף שרוחץ קודם קדש (כדעת הב"ח שם) חוזר ורוחץ (שמה"ר).

מאבא מארי ז"ל שמעתי ע"ד הסוד לבאר דיוק הוא"ו ועוד שינוי שישנו בשתי תיבות אלו, אשר רק הם נאמרו בלשון ציווי ולא סיפור, כי קדש ורחץ רומזין על ג"ר דחכמה (קדושה) וד"ר דבינה (טהרה, רחיצה) שלא הי' בהם פירוד ושבירה, כי לקחם עתיק לחלקו. משא"כ י"ג בחי' הנשארות מהם. וזהו אשר קדש ורחץ בא בוא"ו החיבור. וגם רק הם באים בלשון ציווי - רמז רמזו לקדש ולרחוץ מהבחי' העליונות את שאר י"ג בחי', הנרמזות בי"ג הסמנים: כרפס כו' נרצה.

רחצה. יש שרצו להגי' רחץ (בשני פתחין), אבל במחזור ויטרי, אבודרהם, פע"ח מ"ח, סי' האריז"ל, סי' שלה, סי' יעבץ וכו' איתא רחצה, וראה בפע"ח טעם הדבר.

 

קידוש

אתקינו סעודתא. (סי' הרש"ר וראה זח"ב פ"ח א ושם).

קדש. (משנה פסחים קיד, א) ואנו נוהגין לקדש מעומד הן בשויו"ט הן בפסח (כ"ה בפע"ח שי"ח פי"ד ושכ"א פ"ו, סי' האריז"ל מ"ח. ועיין שו"ע או"ח סרע"א ס"י ונ"כ).

קדש. בכל התיבות של הסימן קדש ורחץ הביא אדה"ז בכאו"א במקומה גם פירוש התיבה וכמו ורחץ ונט"י ואינו מברך וכה"ג, מלבד בתיבת קדש הלל נרצה. וי"ל הטעם מפני שאין כל חדוש בפירוש תיבות אלו.

ואף שבשו"ע שלו (ריש סי' תע"ג) העתיק מ"ש ברמ"א (שם) וכתב "ואם אפשר טוב שלא ימזוג הבעה"ב בעצמו אלא אחר ימזוג לו שיהא לו כמשרתו, כלומר דרך חירות ושררות זכר ליצ"מ", י"ל דכיון שאין זה אלא אם אפשר לא העתיקו בסידורו (ומה שתירץ בשעה"כ דדין אחר מוזג לו הוא דוקא ביינות חזקים שטרחא רבה בדבר כי צריך להביא מים למזיגה משא"כ ביינות שלנו כאו"א מוזג לעצמו - צ"ע, כי פשיטא דגם ביינות שלנו אם אחר ימזוג לו ה"ז ענין של עשירות וא"כ ה"ז דרך חירות ושררות זכר ליצי"מ ומנין לנו לחלק בזה? ועוד דא"כ למה לא אשתמיט בנ"כ השו"ע ובשו"ע אדה"ז לכתוב דביינות שלנו כאו"א מוזג לעצמו וכמו שחילקו דין יינות שלנו בסי' רד, רעב תעב).

מנהג בית הרב: מוזגין הכוס, ואין מדקדקין שימזוג אחר. לוקחו בימינו, מוסרו לשמאלו, מעמידו, דרך הורדה מלמעלה למטה, על כף ידו הימנית, כשהיא כפופה קצת כעין בית קבול, ד' אצבעותיו מוגבהות והגודל מושכב מן הצד. ומקדש מעומד, והכוס מוגבה למעלה משלשה טפחים מעל גבי השולחן - וכ"ז הוא גם בשאר ימות השנה.

קדש. בכל יו"ט חייב בקדוש מדברי סופרים, וכשחל בשבת הרי יש לו ג"כ עיקר מן התורה - מוסיף עליהם בלילה זה, שהוא אחד מארבעה כוסות שהן מצוה מד"ס בליל פסח. ולכן: א) אינו מקדש על הפת. ב) אין אחר מוציא אותו ידי חובתו (שו"ע רבינו סתע"ב סכ"ב). ג) דוחק עצמו לשתות ד' כוסות אף שמזיקו או שצריך למכור כסותו (נדרים מט, ב. פסחים צט, ב). ד) אינו מקדש אלא בלילה ממש ולא בתוספות יו"ט (תה"ד סקל"ז), כי תקנו חכמים ד' כוסות בזמן הראוי לאכילת מצה (שו"ע רבינו שם ס"ב). ה) יש לחוש לדעת אלו האומרים שמצוה לשתות כל הכוס ועכ"פ רובו (שם סי"ט).

ד' כוסות - מצוה מדברי סופרים. ואף נשים חייבות בה, שאף הן היו באותו הנס של יציאת מצרים (תוד"ה היו פסחים קח, ב). ואין מברכים עליהם ברוך כו' וצונו לשתות ד' כוסות, לפי שהם מופסקים (כלבו, רוקח).

ותקנום כנגד ד' לשונות של גאולה: והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי (שמות ו, ו-ז) - שהן כנגד ד' גזירות שגזר עליהם פרעה (שמ"ר ספ"ו). כנגד שבירת ד' קליפות (תולעת יעקב) - כנגד ד' כוסות של פרעה (בראשית מ, יא-יג) שנרמזה באותו חלום גאולתן של ישראל כדרז"ל בב"ר פ' פ"ח, כנגד ד' מלכיות, כנגד ד' כוסות של פורעניות שהקב"ה משקה את או"ה וכנגדן משקה את ישראל ד' כוסות של נחמה (ירושלמי פסחים פ"י ה"א), כנגד ד' אותיות שם הוי' (סי' של"ה. ועיי"ש מזהר ח"ג צה, ב).

כשחל יו"ט בשבת אומרים תחלה יום הששי (פסחים קו א ותוד"ה זוכרהו). מתחילין יום הששי (ולא מ"ויכולו") כי יום הששי ויכולו השמים ר"ת הוי'. וכשמתחיל יתן עיניו בנרות ובשעת ברכת הקידוש בכוס (רמ"א סי' רע"א ס"י). אין להתחיל מתחילת המקרא וירא אלקים כו' משום דדרז"ל טוב מאד זה המות (שו"ת חת"ס חאו"ח ס"י).

סברי מרנן. כצ"ל ולא יותר (סי' יעבץ) כי הם משלימין מספר תיבות שבקדוש. הטעם לאמירת ס"מ - שו"ע אדה"ז ס"ס קע"ד. ובאבודרהם הביא עוד טעמים.

סברי מרנן בתקוני זוהר תי' כ"ד וצריך למימר סברי מרנן. ועד"ז הוא בתנחומא ר"פ פקודי, בלקוטי שו"ת הגאונים שבסו"ס כלבו ובטור סקע"ד בשם אביו (בתוד"ה הואיל - ברכות מג, א - ועוד: סברי מורי ברא"ש ברכות שם - סברי רבותי). וראה בפע"ח שי"ח פט"ז ביאור לשון זה דוקא ע"ד הסוד.

יום חג המצות. כן נקרא בכל התורה, ואנו קורין אותו פסח - כי השי"ת מספר שבחן של ישראל שלא התמהמהו ולא אמרו היאך נצא למדבר ואנו מספרים שבחו של השי"ת אשר פסח גו' (קדושת לוי, פ' בא). וי"א שהנהיגו השם חה"פ - זכר למקדש (עטרת זקנים).

ואת יו"ט מקרא קדש הזה כן הוא במס' סופרים פי"ט, בסי' רב עמרם גאון, בס' התפלה להרמב"ם ובסוף הל' שבת, אבודרהם, סי' הרש"ר ועוד. וראה שו"ע ריש סימן תפ"ז ונ"כ.

בשבת באהבה מקרא קדש. כי מקרא קדש דשבת קבלו ישראל באהבה, במרה, אבל של יו"ט הי' ע"י שכפה עליהם הר כגיגית בסיני (לבוש ס' תפ"ז מטה משה א"ר).

ומועדי גם בחול אומרים ומועדי בוא"ו, וכמו שאומרים ושבת בוא"ו.

ומועדי קדשך מעין החתימה סמוך לחתימה (פסחים ק"ד, א).

מקדש ישראל והזמנים (פסחים קד, ב) ואין אומרים והמועדים כלשון הכתוב לפי שכל המועדים תלוים בזמנים: פסח בזמן האביב כו' (בחיי ס"פ בא).

שהחיינו כו' במוצש"ק יקנה"ז (פסחים ק"ג, א) נוסח ברכת שהחינו במשנה ברכות (רפ"ט). ג"פ שהחיינו וקיימנו והגיענו - כנגד הללי נפשי את ד' אהללה ד' בחיי אזמרה לאלקי בעודי (רוקח שע"א. וראה ג"כ סי' האריז"ל ברה"נ).

אין מברכים ברכת שעשה נסים, לפי שעתיד לאומרו בהגדה (מח"ו. ר"י טוב עלם ביוצר אלקי הרוחות. רוקח) למי שעשה לנו כל הנסים האלו (סי' רע"ג. שב"ה). וי"א מפני שאין מברכין ברכה זו אלא על מצוה דרבנן (מהרי"ל).

לזמן הזה. הלמד בחירק וכ"ה בסי' של"ה. רש"ל מט"מ מג"א ר"ס תרע"ו.

הבדלה. מנהג בית הרב: בהבדלת מוצש"ק שחל ביו"ט אין מקרבין הנרות ואין מאחדין השלהבת שלהם, וכן אין מביטים בצפרנים. ורק, בעת ברכת בורא מאורי האש, מסתכל בנרות כמו שהם כ"א בפ"ע.

מאורי האש. כי הרבה מאורות (אדומה וירקרקת) יש באור (ברכות נא, ב. נב, ב. וראה ג"כ ת"ז תי' כא).

המבדיל כו' (פסחים קד, א ובתוד"ה בעי שם).

הבדלת וקדשת. ב' הבדלות: בין כהנים ללוים, ולוים לישראלים (תוס' שם).

בפסח שותה הכוס. כולו (ב"ח סתע"ב) ובבת אחת (מ"א שם) - מנהג בית הרב. וכן בשאר ג' כוסות.

בהסיבת שמאל. כי הסיבת ימין, על פניו, או על גביו אין זו הסיבה (פסחים קח, א וכפי' הרמב"ם הל' חומ"צ פ"ז ה"ח).

הסיבה. ויסב אלקים את העם מכאן אמרו רבותינו אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב שכך עשה להם הקב"ה (שמ"ר פ"כ, יח). מהו ויסב שהרביצם כדרכי המלכים רבוצין על מטותיהם (במדב"ר פ"א, ב).

 

ורחץ

ורחץ ונט"י ואינו מברך כי הבא לאכול דבר שטיבולו במשקה צריך נט"י תחלה (פסחים קטו, א) בלא ברכה כי ספק ברכות להקל (שו"ע רבינו סי' קנח ס"ג). ואף מי שאינו נזהר בזה כל השנה - נט"י והוא כאחד משאר שנויים שעושין בליל זה כדי שישאלו (ח"י סתע"ג סקכ"ח).

 

כרפס

כרפס נוטל כו' כדי להתמי' התינוקות, שאין עושים כזה בכל ימות השנה (פסחים קי"ד, א, ב).

פחות מכזית כי גם זה דיו להתמי' התינוקות, ואז לכל הדיעות לא יתחייב לברך אחריו בנ"ר (שו"ע אדה"ז סתע"ג סט"ו וסי"ח).

ויטבול - ואח"כ - ויברך. כדי לתכוף הברכה להאכילה בכל מה דאפשר (ח"י סתע"ה סק"ה). והא דבסעודת כל השנה מברך המוציא ואח"כ טובל במלח, הוא משום דמברך קודם שפורס (כדי שיברך על הגדולה).

במי מלח או חומץ, תוד"ה מטבל (פסחים קיד, א) כתב בחומץ או במים ומלח אבל בסי' של"ה ויעב"ץ במי מלח או בחומץ. אבל לא בחרוסת, דכיון דבטיבול שני חרוסת מצוה - לאחר שמילא כריסו ממנו יביאנה למצוה אתמהה (רא"ש שם).

יכוון. לכאורה כצ"ל בשני וואוי"ן, ולא בוא"ו יו"ד. וכן בכ"מ.

יכוין להוציא גם המרור. כי אין אמירת ההגדה וכו' חשובים הפסק והיסח הדעת (שו"ע רבינו סתע"ד). ומכוון להוציא גם המרור של כורך.

בכרפס לא ציין אם יאכלנו בהסיבה או בלא הסיבה (כמש"כ במרור). וי"ל דדינו כמו שאר הסעודה דלילה זה דהרשות בידו שלא להסיב והמיסב ה"ז משובח (שו"ע רבינו סי' תע"ב סי"ד) ולא ציין אלא במקום שהחיוב או הפטור הוא מוחלט. ונוהגין לאכלו שלא בהסיבה.

לדעת רוב הפוסקים כרפס א"צ הסיבה (שבלי הלקט, מט"מ, ברכ"י, ועוד. ודלא כדעת הבית דוד).

לאחר כרפס לא ראיתי מחזירין הנשאר מהכרפס על הקערה ובמילא מכאן ולהלן אין על הקערה אלא ה' דברים.

 

יחץ

יחץ ויקח כו' מקדים לפרוס המצה קודם הגדה (ר"ן בשם ר' האי גאון), כי ההגדה צ"ל על מצה הראוי' לצאת בה ידי חובתו דהיינו לחם עני - פרוסה (פסחים קטו, ב ושם). וצריכה שתהי' בין ב' מצות השלימות (ברכות לט, ב) כי ברכת המוציא שהיא קודמת לברכת על אכילת מצה היא על השלמה (תוד"ה הכל שם וכן עיקר - שו"ע רבינו סתע"ה ס"ה וס"ז) ומשום אין מעבירין על המצות צריכה השלמה להיות למעלה.

ופורסין המצה כשהיא בתוך המפה, מכוסה.

חלק גדול יניח לאפיקומן כי הוא מצוה חשובה שהוא לנו במקום הפסח (מהרי"ל ב"ח). ונוהגין לכרכו במפה (ראה זח"ב קנ"ח, ב'. טושו"ע סתע"ג) זכר למשארותם צרורות בשמלותם (ראה רוקח, ב"י) ולהניחו בין הכרים (המנהיג) שלא יבא לאכלו בתוך הסעודה (סי' יעבץ).

כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע - (ומובן אשר כן עשה גם בנו כ"ק מו"ח אדמו"ר) הי' שובר את האפיקומן לחמש חתיכות. - פעם נזדמן שנשבר לשש חתיכות - והניח אחת הצדה. - ביאר אשר מצה האמצעית היא כנגד יצחק. וצ"ל שבירה ובה' חתיכות - המתקת ה' גבורות דיצחק באפיקו מן, השפעת מזון, חסד דאברהם (שיחות תרח"ץ).

אפיקומן (פסחים קיט, ב) מצה הנאכלת באחרונה זכר לפסח נקראת אפיקומן (שו"ע רבינו סתע"ז ס"ג). פי' אפיקומן כלומר הוציאו והביאו מזונות ומאכלים על השלחן (שם ס"ב וכ"ה בס' הפרדס לרש"י הל' פסח). בתשבי ובמוסף הערוך: אפיקומן בלשון יוני - דברים הנאכלים אחר הסעודה.

יש נוהגין שהתינוקות "חוטפין" את האפיקומן (ופודין אותו מהם תמורת איזו מתנה). ואומרים שמרומז בל' רז"ל: חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא יישנו (פסחים קט, א. חק יעקב סתע"ב סק"ב). כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר איך שפעם "חטפה" בתו הבכירה של אדמו"ר מהר"ש האפיקומן שלו, והי' זה בקטנותה. וכנראה שהי' זה מקרה יוצא מן הכלל, ואין נוהגין בחטיפת האפיקומן בבית הרב. ולהעיר ממרז"ל בתר גנבא גנוב וטעמא טעים (ברכות ה, ב).

והקטן מניח בין הב' מצות כי עלי' אומרים ההגדה כנ"ל.

 

מגיד

ומגבי' הקערה (רא"ש סוף פסחים, טוש"ע. אבל מ"ש בפסחים קטו, ב - קאי בסילוק הקערה שאנו עושין אחר אמירת הא לחמא, ודלא כמ"ש בשעה"כ). בבית הרב אין מגביהין הקערה ורק מגלין מקצת המצות.

הא - בצירי (מ"ח, סי' האריז"ל עיי"ש הטעם) ונמצא בכתוב בנקוד זה (בראשית מז, כג. יחזקאל טז, מג. דניאל ב, מג), אבל שם פירושו הנה, ולא זה.

הא לחמא כן הוא בסידור ר' עמרם גאון יוצר לשבת הגדול לר"י טוב עלם (הובא בתוד"ה למה פסחים קטו, ב) מחזור ויטרי, שה"ל ס' רי"ח, רמב"ם סוף הל' חו"מ, אבודרהם ועוד. ואף שאין זה אותו הלחם ממש אלא דוגמת הלחם - לישנא דקרא הוא (שמות טז, לב) למען יראו את הלחם אשר האכלתי (מ"א סתע"ג סקכ"ד עיי"ש).

והתקינו זה המאמר בל' ארמי כדי שיבינו גם עמי הארץ כי נתקן בעת שדברו כולם ארמית אבל לשנה הבאה בני חורין בלשון הקודש כדי שלא יבינו הבבלים ויחשבום למורדים במלכות (כלבו, וראה בשל"ה ביאור כ"ז ע"ד הסוד). ואין להקשות משאר ההגדה שהיא בלה"ק, ובפרט מזה דמה נשתנה שהוא שאלת התינוקות הוא ג"כ בלה"ק - כי חלק הגדה זה הי' כבר בזמן הבית כמובא במשנה (פסחים קטז, א), ולהעיר אשר בסי' רס"ג כל הפיסקא היא בלשון ארמי (אלא שהתחלת הפיסקא "הא לחמא - דמצרים" אינה שם) וברמב"ם רק לשנה הבאה (הראשון) הוא בלה"ק והשאר - ארמית.

ובמחזור וויטרי מוסיף בסוף הפיסקא דהא לחמא וכן בסוף מה נשתנה - ולועז. ובס' המנהיג מזכיר זה כמנהג שנתקבל כבר. וז"ל: ומה שנהגו ללעז שני המקראות הראשונים משום הכר ולפרסם הנס. ובכל בו: יש לועזים הא לחמא ומה נשתנה כדי שיבינו הנשים והקטנים ויש לועזים אף עבדים ומנהג יפה הוא כו' כי מה תועיל הבנת השאלה אם לא ידעו התשובה.

וליישב מנהגנו אשר אין לועזים כי אם מה נשתנה - ראה לקמן -

י"ל בפשיטות שמדקדקין אשר עכ"פ האומר הפסקא יבין את הנאמר על ידו. ומה נשתנה הרי שואלין התינוקות.

כל דצריך ייתי ויפסח. כלומר יבוא ויעשה סדר הפסח היינו מצה של מצוה ד' כוסות וכו' ועדמ"ש רז"ל (תענית כ, ב) ר' הונא כי הוה כרך ריפתא הוה פתח לבבי' ואמר כל מאן דצריך ליתי וליכול (אבודרהם).

לשנה הבאה כו' הבאה. אאמו"ר אמר הראשון - מלעיל, השני - מלרע (שיחות תרצ"א). - ראה רש"י בראשית כט, וא"ו. זח"א רסה, א. רמב"ם הל' תשובה ספ"ח.

מסלקין הקערה (פסחים קטו, ב) כדי שיתמה התינוק וישאל: עדיין לא קא אכלינן אתו קא מיעקרי תכא מיקמן ומתוך כך יבוא לשאול שאר הדברים (שם תוד"ה כדי).

ומוזגין לו כוס ב' וכאן הבן שואל (משנה פסחים קטז, א) כאן, במזיגת כוס שני, הבן שואל מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה (רש"י ורשב"ם שם) ומתוך כך ישאל ג"כ שאר השאלות ולכן מוזגין הכוס קודם אמירת ההגדה אף שאין צריך לאחזו בידו עד שיגיע ללפיכך (שו"ע רבינו סתע"ג ס"מ).

ומוזגין לו. תיבת לו - טעות הדפוס, ובסידור קאפוסט הראשון שהגיהו אדה"ז אינה וכן השמיטה בשו"ע שלו (שער הכולל, וראה לעיל פיסקא קדש).

הבן שואל. זה שהתינוק דוקא שואל מעורר למעלה הענין דכי נער ישראל ואוהבהו, כתוב המדבר בזמן דיצי"מ (שיחות חה"פ תש"ד).

הבן שואל מה נשתנה, בסי' הישנים הי' ג"כ גירסא: הבן שואל מה (שיחות חה"פ תש"ג אות ה).

ובז"ח תיקונים שבסופו (קיב, ד): בליל שימורים ... כד ייתי ליל פורקנא דילה [דשכינתא] אנהיר לה מ"ה דאיהו שמא מפרש בההוא זימנא בן שואל לאביו מ"ה נשתנה הלילה הזה כו'. עיי"ש.

מנהגנו אשר השואל מקדים לאמירתו מה נשתנה: טאטע איך וועל בא דיר פרעגען פיר קשיות.

- וגם אם אין לו אב אומר כן - וממשיך:

מה נשתנה כו' הלילות. וואָס איז אנדערש די נאַכט פון פסח פון אַשׁע נעכט פון אַ גאַנץ יאָר. די ערשטע קשיא איז שבכל הלילות אין אנו כו' שתי פעמים, אַשׁע נעכט פון אַ גאַנץ יאָר כו' צוויי מאָשׁ איין מאָשׁ כרפס אין זאַשׁץ וואַסער דעם צווייטען מאָשׁ מרור אין חרוסת. די צווייטע קשיא איז שבכל הלילות וכו'.

לאחר אמירת מה נשתנה כנ"ל ע"י הקטן שבמסובים - נהג כ"ק מו"ח אדמו"ר לחזור ולאמור - בלחש - מה נשתנה כו' (עם הקדמה הנ"ל) והעתקתה.

מה נשתנה כו' (משנה פסחים קטז, א).

אנו. האל"ף קמוצה.

מטבילין, מצה, מרור, מסובין, בסדר זה הוא במשנה שבירושלמי רי"ף ורא"ש (אבל שתי קושיות האחרונות חסרות שם. והגהת הב"ח ברי"ף צ"ע) בסי' רע"ג (בכת"י ב"מ) בסי' רס"ג, רמב"ם, טור, אבודרהם (מדמקדימין פי' קושית מטבילין לפי' שארירקות) זבח פסח למהר"י אברבנל, פע"ח, סי' האריז"ל, מ"ח ועוד. וכ"ה בהגדה הראשונה שבדפוס (שונצינו 1485). וזהו מתאים לסדרם בליל זה: טיבול (עכ"פ הראשון שהוא אינו אלא להתמי' את התינוקות), מצה, מרור, וקושית מסובין אינה בכלל הנ"ל, כי נתוספה זמן רב אחרי קושיות הראשונות, היינו כשחדלו מלאכול בהסיבה כל השנה. ולכן לא נזכרה במשנה וגמרא (הגר"א. ופירושו צע"ג, כי ברמב"ם הל' חו"מ פ"ח ה"ב הביא קושית מסובין וגם קושית כולו צלי, הרי דהיו שואלים מסובין גם בזמן ביהמ"ק) ולכן באה ג"כ בסוף כל הקושיות לכל הדעות. ועיין בפע"ח אשר סדר הנ"ל מתאים לסדר העולמות מלמטה למעלה: עשי' יצירה בריאה אצילות

אין להקשות א"כ לנוסח הרמב"ם למה לא נזכרה קושית מסובין בש"ס - ואינה קושיא, שהרי עכצ"ל שלהרמב"ם נשנית קושית מסובין (אם במשנה או בגמרא) - שהרי לא יחדש מעצמו בנוסח שהיו אומרים - מה שלא הובא בשום מקום!

ועוד י"ל בכהנ"ל, ובהקדם - שכמה שינוים ישנם בכת"י הש"ס - לא רק בהסדר, כ"א גם במנין הקושיות [יש שהושמטהקושית מרור, או צלי (אפי' בזמן שביהמ"ק קיים)].

והטעם י"ל, כי ע"פ דין אין מעכב לומר בדוקא כל הקושיות, ואפילו לא לכתחילה (פסחים קטו, ב: פטרתון לומר), ולכן הי' בזה מלכתחילה שינויי מנהגים, או שלא הי' מנהג קבוע בכלל

עד שלאחרי זמן (בזמן שביהמ"ק הי' קיים - כדמוכח מהרמב"ם) איחדו המנהגים ותיקנו לומר כל חמש הקושיות בכל מקום "שיהיו כל ישראל עושים מעשה א'",

וע"ד הפי' באתקין ר' אבוהו בנוגע לתק"ש (רה"ג בב"י או"ח סתק"צ).

שתי פעמים. אף שמטבילין ג"פ - טבילת המרור והחזרת דכורך כאחד חשיבי (ט"ז סתע"ה).

הלילה הזה מרור. אינו אומר כלו מרור מפני שאוכלים שאר ירקות, בטבול ראשון (תוד"ה הלילה פסחים שם).

שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי (משנה שם) כן הי' שואל בזמן שביהמ"ק הי' קיים.

אינו שואל על החיוב לשתות ד' כוסות - כי הוא מדרבנן לגמרי ואין בו דבר מן התורה, משא"כ הסיבה שחיובה במצה, ומטבילין - שטיבול השני הוא במרור (מהר"ל).

ומחזירין הקערה ומגלין מקצת הפת, כי הגדה צ"ל על המצות, לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה (פסחים קטו, ב).

עבדים היינו כי מתחיל בגנות מאי בגנות רב אמר מתחילה עע"ז ושמואל אמר עבדים היינו (פסחים קטז, א) והאידנא עבדינן כתרווייהו (רי"ף ורא"ש. ועיי"ש פי' ר"ח אבודרהם). וי"ג רב (סי' רע"ג) או רבא (הה"מ הל' חומ"צ פ"ז ה"ד. ועיין בד"ס לפסחים) אומר עבדים היינו וא"כ אתי שפיר מנהגנו כי הלכתא כרב באיסורי והלכתא כרבא (ומש"פ בס' אמרי שפר להנצי"ב - פיסקא מתחלה עע"ז - תמוה, שהוא סותר למ"ש ברי"ף, ר"ח, אבודרהם ורא"ש הנ"ל. ועכ"פ הי' לו להזכירם), ולכן הקדים מסדר ההגדה. עבדים היינו אף כי ענין המסופר בפיסקא מתחלה עוע"ז היו אבותינו קדם למאורע של עבדים היינו (אבודרהם).

עבדים היינו גו' אלקינו גו' ובזרוע נטוי', מיוסד על הכתוב (דברים ו, כא) ובהוספות התיבות אלקינו. ובזרוע נטוי' שאינם בקרא. וראה בפע"ח מ"ח וסי' האריז"ל הביאור - ע"ד הסוד ובסי' רבינו ז"ל נתבאר ע"פ דא"ח. ושייכות ובזרוע נטוי' לאלקינומובן גם ע"פ מרז"ל אשר אלקים מורה על מדת הדין (ב"ר ספי"ב) וזרוע היינו יד שמאל (ברכות ו', א נזיר ג, ב).

לפרעה - מלך קשה - במצרים - שלא הי' עבד יכול לברוח משם (יל"ש רמז רסט).

משם - בכתוב נאמר ממצרים. וצ"ע טעם השינוי.

הרי אנו כו' משועבדים היינו לפרעה. כמובן אין הכונה לפרעה שבימי משה, אלא שכל מלכי מצרים נקראו בשם כללי: פרעה (רש"י תהלים ל"ד, א). ואף שבימי המשנה וסדור ההגדה כבר בטל מנהג זה (וכקושית האבודרהם. ולכן השמיט תיבת לפרעהבנוסח ההגדה) י"ל - לתרץ נוסח שלנו - שבטל מפני שביצי"מ ירדה מצרים מגדולתה. ואח"כ היתה בעליות וירידות וגם נכבשה ע"י אחרים. אבל אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים היתה נשארת בתוקפה (להעיר מיל"ש רמז רל: כשיצאו ישראל ממצרים בטלה מלכותן של מצרים כו' פרעה שולט מסוף העולם ועד סופו כו' בשביל כבודן של ישראל) וכל הנימוסים ומנהגי המלוכה היו נשמרים. וע"כ צ"ל כן לתרץ מה שהיו אומרים - גם לפי נוסח האבודרהם - משועבדים היינו במצרים, אף בזמן שבטלה מלכות מצרים.

ואפילו כולנו חכמים כו' וראי' לזה: מעשה ברבי אליעזר כו'.

כולנו נבונים כולנו יודעים ואין אומרים כולנו זקנים, וכ"כ בשבלי הלקט הובא בתניא רבתי. ובברית הלוי למהר"ש אלקבץ, אף שמיישב ב' הנוסחאות, אעפ"כ בהגדה שלו השמיט כולנו זקנים (שעה"כ). וכן אין תיבות אלו גם בסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קנ"ז (משא"כ בהגדה שבחיבורו), בזבח פסח למהר"י אברבנל, פע"ח, מ"ח, סי' קול יעקב, הגר"א.

מצוה עלינו לספר ביצי"מ (מכילתא סוף בא. זח"ב מא, א - אבל אין מוכרח שם דקאי על ליל פסח דוקא - רמב"ם הל' חו"מ רפ"ז סמ"ג מ"ע מ"א. ס' החינוך מ' כ"א. רבינו בריש הל' פסח ועוד).

ואף נשים חייבות במצוה זו (מדאורייתא - לדעת החינוך ולר"י בתוד"ה שאף מגילה ד. א. ועיין תוד"ה מי סוכה ל"ח, א - או מדרבנן. ראה ברכי יוסף סתע"ג ס"ק ט"ו ובשבח פסח בארוכה, וכן משמע דעת רבינו בשו"ע שלו סי' תעב סכ"ה. וגם בס' בית דוד דקס"ד דפטורים - וכן ס"ל להמנ"ח - חזר בו בספרו לחם הפנים. ראה ס' מגיד דבריו ס' מ"ב).

ואין מברכין על מצוה זו, וכמה טעמים נאמרו בזה: כי כבר יצא באמירת זכר ליציאת מצרים שבקדוש, מפני שנפטרת בקריאת שמע שמברכין לפני' ולאחרי', מפני שאין לה שעור ואפילו בדבור בעלמא יוצא, מפני שכולה ברכה ושבח ובפרט שתקנו בה ברכת אשר גאלנו ואין מתקנין ברכה לברכה, מפני שעושה המצוה בהפסק - אכו"ש וכו' - ואין מברכין בכגון זה וכמ"ש לענין ד' כוסות (רי"ף, שבלי הלקט, רשב"א, מע"נ, ש"פ) ועוד טעמים.

ואף שמצוה מן התורה להזכיר יצי"מ בכל יום ביום ובלילה (ברכות יב, ב. רמב"ם הל' ק"ש פ"א ה"ג. שו"ע רבינו או"ח ר"ס ס"ז ועוד) יש לחלק ביניהם, וגם מדאורייתא: א) דבכ"י יוצא גם בזכירה בלב ובעיון בעלמא (ראה מגילה יח, א. ובשאג"א סו"ס י"ג די"ל דכן הוא דעת הספרא, ואפילו לש"ס דילן שקו"ט שם, ושערי תירוצים לא ננעלו, וי"ל דרק מדרבנן חייבוהו בכ"י בדבור. ואכמ"ל), משא"כ בליל פסח שנאמר והגדת לבנך. ה"ה בדבור דוקא (ראה מנ"ח שם). - ב) בכ"י די בזכירה בעלמא וכל' המשנה. וברמב"ם: מצוה להזכיר יצי"מ, משא"כ בפסח שצ"ל ספור (מעשה נסים, שבח פסח, סי' מהרי"ד, מלבי"ם בא יג, ח ועוד. אבל ל"מ כן ברי"ף ורשב"א וכמ"ש במע"נ ומנ"ח שם). - ג) י"מ שבפסח נוסף שצ"ל בדרך תשובה לבן או לאחר (מנ"ח, ש"פ, וכ"מ קצת בס' החינוך. ועיין ג"כ שו"ת הרא"ש כלל כ"ד ס"ב. אבל ברי"ף, רשב"א, רמב"ם, שו"ע רבינו ועוד ל"מ כן. - ואולי אפ"ל שתלוי בשתי הגרסאות: במכילתא שהביא בסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קנז כ': והגדת לבנך אע"פ שאינו שואלך כו' אין לי אלא בזמן שיש לו בן* בינו לבין אחרים מנין ת"ל כו'. אבל במכילתא דרשב"י כ': בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים** מנין ת"ל כו'). - ד) ספור יצי"מ דפסח נימנה במנין המצות וכנ"ל (ולהעיר אשר הרס"ג בה"ג ור"ש בן גבירול לא מנוהו במנין העשין שלהם. ועיין בזה בביאור על סהמ"צ להרס"ג לרי"פ פערלא מ"ע ל"ג) משא"כ הזכירה דכ"י, ונפ"מ לדינא (ראה מנ"ח שם, צל"ח ברכות שם. ערוך השולחן או"ח סו"ס ס"ז ועוד). - ה) זכירה דכ"י אינה לימוה"מ לדעת בן זומא (ברכות י"ב, ב) ולכ"פ (ראה ג"כ המשנה שם) הלכה כמותו. - ו) בליל פסח המצוה היא במשך כל הלילה (או עד חצות - לראב"ע) אף שכבר ספר בתחלת הלילה, משא"כ בכ"י - דאם הזכיר פ"א לא מצינו מצוה (וגם מדרבנן) להזכיר עוד. ועדיין צ"ע.

[הוספה לאחר זמן:

*) כן הוא בס' הרמב"ם והמכילתא דרשב"י (כשר, נ.י. ה'תש"ג) ע' סא (דלא כבמגדל עוז וס' המנוחה (שבהם הוא כדלקמן במדרשב"י) – שמזכירם שם. – וקרוב לומר שזוהי השמטת הדפוס בס' הרמב"ם והמכדר"ש).

**) דלגירסא זו צע"ג: לאחרי שאומר "בינו לבין עצמו", "בינו לבין אחרים" מיותר.[

מצוה עלינו לספר ביצי"מ. סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר: בהיותי קטן שאלני אבי למה אין מברכים על סיפור יצי"מ? ולא ידעתי. ואמר לי כי גם הוא נשאל ע"ז מאביו (אדמו"ר מהר"ש) ולא ידע, וא"ל אביו כי גם הוא נשאל ע"ז מאביו (אדמו"ר הצ"צ) ולא ידע, וא"ל אביו כי גם הוא נשאל ע"ז מאביו זקנו (אדמו"ר הזקן) ולא ידע, ודודו (אדמו"ר האמצעי) שהי' באותו מעמד השיב דעת הרי"ף כי כבר יצא בברכת הקידוש שנזכר בו יצי"מ, ויש תירוץ הרשב"א להיות כי מספיקה זכירה כל דהו. ואדה"ז הקשה ע"ז כי בליל פסח הרי צ"ל הגדה וסיפור. ותירץ כי הוא ע"ד שאין מברכין על ברהמ"ז "לברך ברהמ"ז" (שיחות חה"פ תרצ"ז).

וכל המרבה. ואפילו כהנים ולוים שלא נשתעבדו וגרים, וראי' לזה: מעשה בר"א ור' יהושע (לוי) וראב"ע (כהן) ורע"ק (בן גרים) ור"ט (כהן) (שמחת הרגל).

מעשה ברבי אליעזר. פיסקא זו ישנה כבר בסדר הגדה של רע"ג ונזכרת בתוד"ה דחשיב (כתובות ק"ה, א) וד"ה אמר (ע"ז, מ"ה, א). ובתוס' מציין מקומה לאגדת הפסח. ולע"ע לא מצאתי' בשום מדרש. וראה תוספתא ספ"י דפסחים מעשה כעין זו בר"ג בלוד שעסקו בהלכות הפסח כל הלילה כו'.

בר"א ור"י וראב"ע ורע"ק ור"ט. מקדים ראב"ע לרע"ק מפני שהי' ממשפחה מיוחסת ונשיא (תוס' כתובות שם). וי"ל דהא שמקדים רע"ק לר"ט (וכקושית התוס' בע"ז שם) הוא מפני שאירע זה בבני ברק שרע"ק הוא מרא דאתרא שם (סנהדרין לב, ב). ובכ"ז אינו מקדימו לר' יהושע, ומכל שכן לר"א, כי ר"י הי' רבו של רע"ק, משא"כ ר"ט שאף שהי' רבו אבל אח"כ (כן י"ל. ובזה יובן בטוב הש"ס כתובות פ"ד, ב) נעשה חברו (ראה סה"ד מע' ר"ט וש"נ).

לאחר זמן מצאתי י"מ הסדר ע"פ מרז"ל (ברכות מו, ב ותוספתא שם) סדר הסיבה גדול באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו. ועפ"ז הסיבו כאן הנשיא באמצע ר"א ור"י - רבותיו של רע"ק - למעלה מהנשיא, ורע"ק ור"ט למטה הימנו. ומזכירם בהגדה כסדר שהיו מסובים (מאיר עין על הגש"פ).

בבני ברק שם עיר (יהושע יט, מה). וי"ל דמזכיר שם העיר שעי"ז מובן הסדר שמונה אותם וכנ"ל. - ובתוספתא, הנ"ל מזכיר שהי' בלוד. וי"ל - להשמיענו שאף שהי' בלוד, וא"כ לא הי' קרבן פסח אז, בכ"ז עסקו בהלכות הפסח כל הלילה.

כל אותו הלילה גם ר"א וראב"ע אף דס"ל (מכילתא ס"פ בא ופסחים ק"כ, ב) דאכילת הפסח הוא רק עד חצות. וראה אמרי שפר שהאריך. במכילתא ס"פ בא: ר' אליעזר אומר ... צריכין לעסוק בהל' פסח עד חצות.

אמר ראב"ע (ברכות יב, ב ועוד). יש גורסין (ירושלמי ברכות פ"א ה"ו. שבלי הלקט השלם סי' רי"ח. הגדה שברמב"ם, מחזור רומא) אמר להם ראב"ע וא"כ הוא המשך פיסקא הקודמת - ואפילו לגירסתנו ג"כ, יש לפרש שהי' זה במסיבת בני ברק, - ומובן בפשיטות מה שסידרו משנה זו בהגדה, אף שמדברת בפ' ציצית שאומרים אותה בכל יום.

כבן שבעים שנה ולא זקן ממש, כי באת עליו שיבה ביום שמינוהו נשיא והוא בן שמונה עשרה שנה (ברכות כח, א), ולפי הירושלמי (ברכות פ"ד סוף ה"א) בן שש עשרה שנה. ולגירסת האבודרהם - בן י"ג שנה. (אבל נמצא בטוי זה גם במכילתא לשמות יג, ב. וביל"ש שם כבן פ' שנה. ושניהם בר' יהושע).

כבן ע' שנה, שהשתדלתי עם אנשי החכמה לא זכיתי לדעת הרמז לחיוב אמירת כו' (פיה"מ שם). או זכיתי - נצחתי (הרע"ב).

למען תזכור (דברים טז, ג).

להביא הלילות בגליון כתב יד מינכען של הש"ס הגירסא "כל להביא הלילות". ובשום מ"א לא מצאתי לע"ע "כל ימי חייךלהביא הלילות".

וחכ"א וחולקין על בן זומא וס"ל דאין מזכירין יצי"מ בלילות (ראה נ"כ המשנה. פע"ח שער חהמ"צ פ"ו) ויש מפרשים דחכמיםמוסיפים על ב"ז ולכ"ע מזכירין יצי"מ בלילות (זבח פסח, של"ה, צל"ח ועוד) ולכאורה גם לפירוש זה מחולקים הם, דלבן זומא הם ב' חיובים: אחד ביום ואחד בלילה, וכמו ק"ש. אבל לחכמים הוא חיוב א' שזמנו ביום ובלילה. ואכ"מ.

ברוך המקום כו' (כן היא הגירסא בסי' של"ה, יעב"ץ, הרש"ר) עתה הוא מתחיל לדרוש פסוקים, ואומר ברוך המקום כו', כאדם הדורש ואומר "בשם ה'" ואח"כ מתחיל לדרוש (אבודרהם). הרי כאן ד' ברכות כנגד ד' פסוקים הכתובים במצות ההגדה, שהיא מצות עשה וטעונה ברכה, אלא שנפטרת בק"ש שמברכין לפני' ולאחרי', ומתוך חיבתה רמזו עלי' אלו ד' ברכות (שבלי הלקט).

המקום. מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו (ב"ר פס"ח, ט).

כנגד ד' כו'. (ע"פ הירושלמי פסחים פ"י ה"ד, מכילתא ס"פ בא) כ"ה בהגדת הרמב"ם, זבח פסח, סי' של"ה, יעבץ, הרש"ר ועוד. ובירושלמי "טפש" במקום "תם" ועוד כמה שינוים.

חכם, רשע, תם, שאינו יודע לשאול. סדר המקראות אינו כתיב כך, ומזכירם כדרך חכמתם: חכם ואחריו רשע שגם הוא חכם ומתוך זדון לבו מרשיע ואחריו תם שיש בו קצת חכמה לשאול (אבודרהם).

חכם מה הוא - אומר כו' רשע מה הוא - אומר כו' רמז: האדם מה הוא ומהותו הוא מגלה באמירתו (שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר בחה"פ).

מה העדות - צוה ה' אלקינו אתכם (דברים ו, כ) אתכם כלומר אתם שיצאתם ממצרים שהי' הדבר אליכם אבל, על כרחך, שאינו מוציא עצמו מן הכלל, כיון שאומר אלקינו (מחזור ויטרי).

ולהעיר אשר בירושלמי, מכילתא ורמב"ם הגירסא כאן אותנו במקום אתכם. וכן הוא בהגדה הראשונה שבדפוס.

ואף אתה אמר כו' - מלבד מה שכתוב בפרשה, (עבדים היינו - שכבר הובא בהגדה לעיל), אמר לו אתה עוד שאר הלכות הפסח, עד הדבר האחרון שבו, שהוא אין מפטירין כו' (זבח פסח).

אין מפטירין (פסחים קיט, ב) אין נפטרין מן הסעודה, לאחר שאכל הפסח, באכילת קנוח סעודה (הרע"ב).

להעיר אשר בירושלמי תשובה זו היא לבן תם. בשמחה"ר מביא נוסח שזהו תשובת בן רשע.

מה העבודה (שמות יב, כו).

ואף אתה - מלבד התשובה שבפרשה שם - הקהה כו' (זבח פסח).

בעבור זה (שמות יג, ח). כתוב בפרשת שאינו יודע לשאול, אבל בו נדרשות רק התיבות בעבור זה, אבל "לי ולא לו" דרש ברשע וכאלו אומר אם אינו ענין לשאינו י"ל תנהו ענין לרשע (זבח פסח. אבודרהם).

לי ולא לו. במכילתא הוא בלשון נוכח: ולא לך אלו היית כו'. וכנראה מפני כבוד המסובין עשה מסדר ההגדה שינוי זה.

מה זאת - עבדים (שמות יג, יד).

את פתח לו, גדל צער האב, וכראותו שאין מענה בפי בנו, תשש כחו כנקבה, על דרך דרז"ל (ע"פ ואם ככה את עושה. שמחת הרגל).

פתח לו. מל' הכתוב (משלי לא, ח) פתח פיך לאלם.

והגדת לבנך (שמות יג, ח.).

יכול מר"ח (כ"ה בכל הנוסחאות. אבל במכילתא - שמות שם - גריס שומע אני מר"ח). - אין זה מן האמירה להבן, אלא מכיון שהזכיר הפסוק הביא דרז"ל עליו בעניני הגדה ש"פ (אבודרהם). וי"א שגם זה מן האמירה להאינו יודע לשאול (ז"פ, מע"נ).

מראש חדש. וכמו שגם מרע"ה ספר לבנ"י מר"ח (שם).

מבעוד יום. שאז הוא זמן עבודת הפסח שהזכיר בכתוב לפני זה (שם).

זה כו' מצה ומרור. ואין לומר דמדבר בפסח לבד וא"כ הוא מבעוד יום, דא"כ התיבות בעבור זה או התיבות ביום ההוא - מיותרות (ומתורצת הקושיא שבסי' שעה"ש).

מצה ומרור מונחים. בזמן הפסח היו אומרים: שפסח מצה ומרור מונחים לפניך (שבה"ל. ועיין פרש"י עה"ת). אבל עכצ"ל שגם אחד מהם די לחייבו בספור יצי"מ, שהרי הגדה בזמה"ז דאורייתא אף שאינו לפסח, ומרור הוא רק דרבנן (פסחים קכ, א. ועיי"ש קטז, ב).

מונחים לפניך. ר"ל בשעה שאכילת מצה ומרור היא מצוה, שע"ז אומר הכתוב בעבור זה, שאקיים מצותיו אלו, עשה ה' לי. ולא כשהניחם מבעוד יום (ע"פ תרוה"ד סי' קלז. וראה שו"ע רבינו סתע"ג ס"ג).

לפניך. במכילתא ובמדרש שכל טוב יש גירסא לפניך על שולחנך, וכ"מ במאמר החמץ להרשב"ץ. וי"ל דלפי גירסא זו יודעים אנו מיתור הלשון דשני תנאים לחייב בספור יצי"מ: בשעה שמחוייב במרור או מצה, כשיש אצלו מרור או מצה. משא"כ לפי גירסתנו.

והנה בביאור סהמ"צ להרס"ג (שם) האריך בזה ומסיק דלדעת כמה ראשונים אם אין לו מצה פטור מספור יצי"מ. וצ"ע דהרי, לכמה דעות, מה שאין מברכין על ההגדה הוא מפני שיצא כבר באמירת זכר ליצי"מ שבנוסח הקידוש, כמובא לעיל. והקידוש הוא בשעה שאין מצה ומרור מונחים לפניו, כי לא היו מביאין השולחן עד לאחר שקידש וכנ"ל. וגם אלו הנותנים טעם אחר למה שאין ההגדה טעונה ברכה, אין קושיא זו סיבת מחלוקותם. ודוחק לומר בזה כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. ואכמ"ל.

מתחלה עוע"ז נזכר בפסחים קטז, א ובירושלמי שם.

אבותינו. בימי תרח ומלפניו (רמב"ם הל' חו"מ פ"ז ה"ד).

ועכשו - יש כותבין עכשיו ביו"ד ואינו צריך (תשבי) - הקירוב הי' בימי אאע"ה, אבל מכיון שהפעולה נמשכת גם עתה, ולכן מחוייבים גם אנחנו להודות ע"ז, אומר ועכשו, ולא ואח"כ. - (ולהעיר מזח"ג רח"צ, ב).

ויאמר יהושע כו' כה אמר ד'. (יהושע כד, ב-ד). וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכ"ש יהושע, אלא כו' (זח"ג צח, ב. ענין הטובה לפי פי' הזוהר - מבואר במק"מ שם ובסי' האריז"ל בהגדה).

וארב - חסר ה"א - את זרעו. כמה ריבים עשיתי עמו עד שלא נתתי לו את יצחק (ירושלמי פסחים פ"י ה"ה).

ברוך שומר. הובאה פיסקא זו בסי' רע"ג, רס"ג וכו'; אבל, לע"ע, לא מצאתי' בשום מדרש.

הבטחתו. בזמנים שונים: לאאע"ה ע"ד גלות מצרים, ולנביאים ע"ד הקמים בכל דור ודור, והיא שעמדה לאבותינו וכו'.

לישראל. יל"פ: א) שומר לישראל מה שהבטיח לאברהם ולנביאים. ב) לישראל כמו ע"ד ישראל.

חשב. ולא גרסינן מחשב, כי חשבון זה כבר עבר (אבודרהם, וכ"ה בשל"ה, יעבץ, סי' האריז"ל). אבל בשבה"ל, סי' רס"ג, רמב"ם, ז"פ הנוסחא מחשב.

לעשות. נמשך למטה (שבה"ל, ז"פ). ויש מפרשים - למעלה (מהר"ל, סי' קול יעקב).

"בברית" בין הבתרים. כ"ה במח"ו, ז"פ, סי' האריז"ל, של"ה, יעבץ (משא"כ בשבה"ל, סי' רס"ג, רמב"ם הגירסא לא"א ביןהבתרים). והוא כלשון הס"ע (הובא ביל"ש רמז עז). וניחא יותר, כי הבטחת ידוע תדע נאמרה קודם שעבר בין הבתרים.

ויאמר לאברם (בראשית טו, יג-יד).

ואחרי כן יצאו. שאל ר' ייסא זעירא דמן חבריא מרשב"י האי דקב"ה מדכר להון לישראל בכל אתר ואתר הוצאתיך מארץ מצרים מאי רבותא אוליף הכא, תנאה שלים הוא ואח"כ יצאו. א"ל תא חזי ברי קב"ה לא אתני עם אברהם אלא דיפיק ית ישראל מן גלותא דמצרים ולא מיד שעבודא דדחלא אחרא. ישראל במצרים הוו שראן תחות מ"ט חילי דמסאבותא, וקב"ה אפיק יתהון, ועוד דאעיל יתהון במ"ט תרעי דסוכלתנו לקבליהון. ובגין כך תשכח באורייתא חמשין זמנין יצי"מ. ודא איהו דאנן מנן להו מיו"ט דפסחא יומי ושבועי כי בכל יומא אפיק לן מחילא דמסאבו ואעיל לן בחילא דדכיו (זהר חדש ר"פ יתרו בקיצור לשון. ועיין בת"ז תל"ב).

מ"מ נ' פעמים שהוזכרה יצי"מ בתורה - ראה פרדס להרמ"ק שער השערים בתחלתו.

צריך להגבי' - האריז"ל. כ"כ בסי' השל"ה ויעבץ - וכן נוהגים - אף כי במ"ח, סי' האריז"ל ושו"ע רבינו סתע"ג סמ"ד כתבו:יקח (יאחוז) הכוס בידו.

מנהג בית הרב: מכסין את הפת ורק אח"כ מגביהין את הכוס, מתאים למה שאומר בסיום פיסקא זו: יעמיד הכוס ויגלה הפת. וכן בפיסקא לפיכך - מקדים כסוי הפת להגבהת הכוס. - והטעם י"ל, דכיוון דכיסוי הפת הוא כדי שלא יראה בושתו כדלקמן, נכון שלא יראה גם הגבהת הכוס. ובפרט שלא נמצא טעם לדחות כסוי הפת לאח"כ. וזכר לדבר - סדר קדוש שויו"ט, שהפת מכוסה בעת ההגבהה. ומה שכתב כאן: להגבי' כו' ולכסות, הוא כי כאן בא להשמיענו החידוש שכתב האריז"ל וכדלקמן, והחידוש ה"ה הגבהת הכוס (אלא שבמילא, עי"ז צריך לכסות הפת) ולכן הקדימו. והתיבות ולכסות הפת הם מאמר המוסגר.

להגבי' את הכוס. ע"ש כוס ישועות אשא (עפמ"ש בשל"ה ויעבץ שם). בשעה"כ מבאר שייכות פיסקא זו להכוס מפני שאין אומרים שירה אלא על היין (ברכות לה, א). והוא תמוה כי אין פיסקא זו שירה ושבח אלא ספור דברים, ולכן רק יש נוהגין לאחוז הכוס, משא"כ כשמגיע ללפיכך כו' להודות כו' כ"ע נוהגין (כדיוק הל' בשו"ע רבנו). אלא הטעם הוא ע"ד הקבלה. וכלשון הרוקח הובא בשל"ה ריש מס' פסחים שלו.

ולכסות הפת. שלא יראה בושתו (אגור. שו"ע רבינו שם). אף שהטור בסי' רע"א פי' ענין בושת הפת, כשמקדש על היין, מפני שהפת מוקדם לברכה לגבי יין, וכאן הרי אין מקום ברכה - מ"מ גם כאן הוי בושת לפת כשאומר חלק זה מההגדה על היין בה בשעה כשכללות ההגדה צ"ל נאמרת על המצה דוקא, שלכן נקראת לחם עוני, ולא על היין.

כן כתב האריז"ל. מה שהעתיק רבינו ג"ז, אף שאין דרכו בסי' לציין המקורים, י"ל שהוא ע"פ הנ"ל, להורות שאינו רק ע"ד הקבלה, כי אין זה שירה כמו הפיסקא לפיכך.

והיא -ההבטחה - היא שעמדה. ראה לעיל פיסקא הבטחתו.

אחד כו' לכלותינו. בסי' רס"ג, רמב"ם, שבה"ל וז"פ השמיטו תיבת לכלותינו (הראשונה). והטעם לפי שהאחד כיון בו אל פרעה ולא היתה כונתו לעקור את הכל (ז"פ). וי"ל טעם הנוסחא שלנו (וכ"ה בסי' האריז"ל, של"ה, יעבץ), כי אף שבתחלה לא גזר אלא על הזכרים, הרי אח"כ אמר אריק חרבי תורישמו ידי שבקש לעקור את הכל וכמ"ש מהר"ל וכ"מ בת"א ות"י עה"ת שם.

צא ולמד כו'. ע"פ מ"ש במשנה (פסחים קטז, א) ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, הוא דורשה עתה כדאיתא בספרי (אבודרהם).

צא ולמד. בטוי זה אף שאין יציאה במקום - נמצא גם בקדושין לז, א. סנהדרין פו, א. חולין סג, א. ובכ"מ במדרשים. ובז"פ מפרש: צא מענין מצרים שעתה עוסק בו ולמד מספורי לבן ויעקב.

ולמד - שהקב"ה מצילנו מיד הקמים עלינו - שלבן בקש לעקור את הכל - לולא שהצילם הקב"ה (מח"ו, שבה"ל אבודרהם).

ארמי אבד אבי (דברים כו, ה) וכתרגומו: לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא. ובספרי (שם): מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא להאבד.

וירד מצרימה כו' וגם אז הצילנו הקב"ה.

אנוס, כמרז"ל (שבת פט, ב) ראוי הי' יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל - ע"פ הדבור - דגזרת גר יהי' זרעך.

ובמאמר זה בא לספר איך היתה הירידה, אבל לא שלומד זה מן הכתוב (ולכן אינו אומר: מלמד שירד אנוס) כי אדרבה: וירד -ולא הורד - ברצון הטוב משמע. ובספרי ובהגדת הרמב"ם דרשה זו - אינה. וי"ל הטעם, כיון דבפועל הרי ירד יעקב ברצונו הטוב.

ויגר שם - דצ"ך עד"ש באח"ב (ספרי שם בשנוים קלים).

ויאמרו גו' (בראשית מז ד).

כי כבד הרעב - אבל כעבור הרעב יחזרו לכנען, הרי שלא ירדו להשתקע (שבה"ל, מח"ו).

במתי מעט כמה שנאמר - ונתבאר בקרא בפרטיות. וכן להלן יש אשר רק זוהי כוונת מסדר ההגדה באמרו כמה שנאמר. ובזה מתורצות כמה מקושיות המפרשים.

בשבעים (דברים י, כב).

ועתה שמך גו'. קשה למה הביא הסיום דפסוק זה (ובספרי אינו), ועוד דהי' לו להביא מבראשית (מו, כז) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים (מע"נ. ותירוצו צ"ע). וי"ל דהכתוב בשבעים נפש גו' עיקרו בא להדגיש איך שמועטים היו בירידתם למצרים ועל כוונה זו מורה סיום הכתוב: ועתה שמך גו'. ולכן הביא בעל ההגדה פסוק זה דוקא וגם סיומו ועתה שמך גו'.

ויהי שם לגוי מלמד. במח"ו, אבודרהם, של"ה, יעבץ קו"י גריס כאן לגוי גדול, אבל בסי' רס"ג, רמב"ם, מהר"ל, סי' הרש"ר נשמטה תיבת גדול. והטעם י"ל: הציון הלז נדרש על מלת גוי בלבד. ועוד דרש המגיד על מלת גדול מה שאמר הכתוב ובני ישראל גו' (ז"פ). וכיון שאין מלת גדול נדרשת כאן - לדעת אלו - השמיטוה.

מצוינים - מסומנין, שלא שינו את שמם לשונם דתם ומלבושיהם (ז"פ).

ובנ"י (שמות א, ז).

ורב כמ"ש ואעבור גו' רבבה גו' (יחזקאל טז, ו-ז).

ואעבור עליך. פסוק זה קבעוהו מסדרי ההגדה באמצע הגדת ליל פסח (שעה"כ ענין פסח סוף ד"א. פע"ח שעחהמ"צ פ"א. מ"ח. סי' האריז"ל - ותימה על היעבץ שכותב שהוא ואביו, החכם צבי, היו אומרים פסוק זה אבל לא נמצא בשום ספר). והנה כמה נוסחאות ישנם בזה: א) ואעבור עליך בא אחרי ותמלא הארץ אותם, קודם דרשת ורב כמש"נ (מ"ח. סי' הרש"ר). ב) אחריעירום וערי' (קול יעקב, יעבץ). ג) נוסחת רבינו (וכ"ה גם בהגדות הספרדים בח"פ ומגי"ד) ובשמחה"ר כתב שכן היא נוסחת האריז"ל.

והטעם לסדור רבינו י"ל, ע"פ דרך הפשט: א) ואעבור גו' אין לו שייכות לדרשת גדול עצום. וגם לא מצינו שיביא בעל ההגדה פסוקים ממקומות שונים בדרשה אחת. ב) סידר הפסוקים כמו שהם כתובים בקרא. והספור ואעבור עליך מבאר ענין ורב, כמו שמסיים בדמיך חיי, וכמש"נ (שמות א, יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה.

וירעו אותנו (דברים כו, ו) - המשך הדרשה בפרשת ארמי אובד אבי. וכן לקמן בפסוקים: ונצעק, ויוציאנו.

וירעו - דלכאורה מה בא להוסיף על ויענונו. וע"כ פירוש וירעו שכל כוונת המצרים (ולא רק מה ששמו עליו שרי מסים) היתה למצוא עצה איך להרע לישראל. וע"ז מביא ראי' כמש"נ הבה.

הבה נתחכמה (שמות א, י).

וישימו עליו (שם א, יא).

ויעבידו גו' וימררו גו' (שמות א, יג-יד). פסוק וימררו לא מצאתי לע"ע, בשום נוסח הגדה אחר. מלבד בסי' תפלה למשה להרמ"ק משמע דגם הוא גריס לי' בהגדה ואין לברר בשינויי גירסאות הספרי, כי המדפיסים, התחל מדפוס הראשון ויניציא ש"ו, השמיטו מן הספרי (וכן מן היל"ש) כל ההגדה. - בספרי הנדפס עם פי' המלבי"ם נדפסה גם ההגדה ובה הפסוק וימררו,אבל איני יודע מי הוא המצווה לעשות זה. - אבל נוסחת רבינו מוכרחה היא, דהנה כוונת בעל ההגדה בדרשותיו היא, לבאר ולפרט יותר את הענינים ע"פ מש"נ במק"א. וכשבא להספור איך שנתנו על ישראל עבודה קשה, הרי ביאורו מפורש, בכתוב דוימררו, מה היתה עבודה זו ואופנה, ומובא בו גם הבטוי עבודה קשה. ובודאי הביאו בעל ההגדה ולא הי' מסתפק בקרא דויעבידו, שאין בו אלא הודעה כללית בלבד, שהעבודה היתה בפרך - ובפרט אשר "בפרך" זה, ר' אלעזר מפרש אותו בפה רך (סוטה יא, ב), ולפי"ז אין מדבר כתוב זה בעבודה קשה כלל (ודברי האמרי שפר בפיסקא זו - צע"ג ולכאורה גם סותר דברי עצמו). ומה שנשמט פסוק זה בשאר הנוסחאות, י"ל: סופרי כת"י הראשונים של ההגדה (והספרי) רשמו בקיצור ויעבידו מצריםגו' בפרך. וכוונתם היתה על תיבת "בפרך" השני' שבסוף פסוק וימררו. ובא מעתיק שלא שמש כל צרכו וכשהעתיק עד תיבת "בפרך" הראשונה - עמד. ולא שם לבו שגם פסוק שלאחריו מסתיים בתיבה זו.

ונצעק (דברים כו, ז).

ויהי בימים (שמות ב, כג).

וישמע אלקים (שם ב, כד).

ענינו זו פרישות דרך ארץ. ענינו מל' עינוי, ופרישות ד"א קרוי' ענוי (בראשית לא, נ. יומא עד, ב).

פרישות ד"א. כי גם לזה נתכוון פרעה בגזרתו וכספור רז"ל (שמ"ר פ"א, יב. וראה ג"כ ס' הלקוטים ע"פ וכאשר יענו אותו).

כמש"נ וירא (שמות ב, כה) כמה מפרשים הקשו שאין מפסוק זה שום ראי', ותרצו באופנים ורמזים שונים. - ולכאורה כוונת הדורש מובנת בפשיטות, כי הראי' כמש"נ מתייחסת לתיבת וירא, ולא לדרשת זו פרישות דרך ארץ, שהיא אינה באה אלא במאמר המוסגר. וכאלו אמר: וירא את ענינו כמש"נ וירא אלקים גו', אלא שדרך אגב מפרש מהו ענינו. ועד"ז הוא ג"כ לקמן במ"ש ואת לחצנו זה הדחק כמש"נ כו' ובמורא גדול זה גילוי שכינה כמש"נ כו' - שאין הראי' על פירוש התיבות לחץ, ובמוראגדול, אלא על הענין (ועי"ז סרו תמיהות המפרשים שם) - ופי' התיבות בא במאמר המוסגר. ואין להקשות דא"כ הי' לו להביא בפסקא זו רק התיבה וירא, ולעשות פסקא בפ"ע ענינו זו פרישות ד"א - די"ל דתיבת וירא בפ"ע הוא דבור מקוטע.

עמלנו אלו הבנים. שהם כחו ואונו של האדם וכמש"נ (בראשית מט, ג) כחי וראשית אוני (מח"ו). ודרז"ל (שבת לב, ב) איזה הן מעשה ידיו של האדם הוי אומר בניו ובנותיו (שבה"ל).

כמש"נ כל הבן (שמות א, כב) - ראי' על הענין (ולא על הפי'), שגזרו על הבנים.

לחצנו זה הדחק. מלת לחץ תאמר על מעיכה גופנית, ועל אונס ונגישה בעשית איזה דבר וזהו הנקרא בדבריהם ז"ל דוחק. ואומר שכאן הוא כפירוש השני, שלא די שהעבידו אותם אלא שגם לא היו נותנים להם מנוחה בעבודתם וכמש"נ (שמות ה, יג) והנוגשים אצים (ז"פ).

וגם ראיתי (שמות ג, ט) - ראה לעיל פיסקא כמש"נ וירא.

ויוציאנו ה' (דברים כו, ח).

מלאך, שרף, שליח. חילוק מדריגות אלו ראה: רמב"ן ובחיי (שמות יב, יב), ז"פ, מהר"ל, אלשיך, סי' קול יעקב, יעבץ, הגר"א. בלקו"ת ד"ה להבין מ"ש בהגדה ס"ג: מלאך, שרף, שליח - עשי', יצירה, בריאה.

ולא ע"י שליח. בסי' רס"ג יש כאן הוספה: לא ע"י הדבר, אלא כו'. וצע"ק מזהר (ח"א קיז, ב).

בכבודו ובעצמו (כן הוא בסי' האריז"ל, אבודרהם, ז"פ, סי' של"ה, יעבץ) - מלכות דאין סוף ועצמות דא"ס שלפני הצמצום (כתבי כ"ק אדמו"ר נ"ע).

ועברתי (שמות יב, יב).

ועברתי בארמ"צ אני ולא כו' ולא אחר. ברמב"ם אינו וכן בשבה"ל כתב שרבו לא אמרו אבל נמצא הוא, לגירסתנו, בספרי וכן בסי' האריז"ל, ז"פ, מהר"ל, אלשיך, של"ה, יעבץ.

אני ולא מלאך - הובא ונתבאר בזהר (ח"א קיז, א).

אני הוא ולא אחר - (כ"ה בכל הנ"ל, לבד מספרי שאינו שם) - מה בא למעט עוד, ראה: מהר"ל, אלשיך, יעבץ, לקו"ת שם.

זה הדבר כו' זו החרב כו' זה הדם. הקשו המפרשים למה ייחד ופרט ג' מכות אלו ובסדר זה דוקא - ולפענ"ד י"ל דמבאר הגדולות אשר עשה: הרג את ממונם (מקניהם). גדולה מזו - הרג את בכוריהם (חרב). ועוד גדולה מזו - גם באלקיהם עשה שפטים, שלקה היאור שהיו עובדים לו כמרז"ל (שמ"ר פ"ט, ט).

הנה יד (שמות ט, ג).

כמש"נ וחרבו (דה"א כא, טז) - הרי מצינו לשון נטוי' במכת חרב (שבה"ל. ז"פ), והיא החרב שהרג בה את הבכורות (ז"פ. שמחה"ר).

ובמורא גדול - (לשון מראה. וכן ת"א ות"י ובחזונא רבא) - זה גלוי שכינה - בלילה בעת מכת בכורות וגאולת ישראל (שבה"ל אבודרהם).

כמש"נ או הנסה (דברים ד, לד) - הרי שהי' מורא גדול. ותיבות זה גילוי שכינה הם מאמר המוסגר, כנ"ל. וסרה תמיהת המפרשים.

ואת המטה (שמות ד, יז).

ובמופתים זה הדם. מכה הראשונה מעשר המכות, שמונה אותם בסמוך - כ"פ רוב המפרשים. אבל הכלבו מפרש: לא מכת היאור קאמר, אלא מאשר היו המים לדם ביבשת כאשר עשה האותות לעיני העם, שע"י אותו האות האמינו בו כל ישראל. - ובתפלה למשה פי': הוא הדם שהי' יוצא מגופם (של המצריים) במותם. - ולשני פי' אלו צ"ע, דא"כ הי' לו, לבעל ההגדה, לפרש כוונתו.

ונתתי מופתים - עשן (יואל ג, ג).

באמירת דם - ארור). באמירת עשר - יוסיף יין. לשון המ"ח - בשנויים קלים. אלא שמה שאינו שייך לעשי' - הקיף בחצע"ג.

והזעם "שבה" (בה"א ולא באלף).

המשמח לכך) (גם תיבת לכך מוקפת) - כ"ה בכמה דפוסים. ולפענ"ד כצ"ל.

וצע"ג מפני מה לא כתב שצריך להטיף באמירת דצ"ך עד"ש באח"ב, וכמ"ש בשו"ע (תעג ס"נ) וסי' של"ה וכן הוא המנהג. ואין לומר דנכלל במ"ש באמירת עשר מכות - שהרי מסיים עשר שפיכות, וא"ת כנ"ל, הי' לו לומר יג שפיכות (ובמ"ח אין התיבותעשר שפיכות וי"ל כנ"ל).

ואין ליטול באצבע לשפוך כ"א בכוס עצמו (פע"ח שחהמ"צ פ"ו. מ"ח. סי' האריז"ל. של"ה. ש"פ).

ויכוון. אדמו"ר בסידורו אין דרכו לבאר מה שיכוון, ומה שביאר כאן, נ"ל שהוכרח בזה, מפני שארז"ל (ברכות נא, ב) אין מברכין על כוס של פורעניות ובס' פסח מעובין (הובא בח"י ס' תע"ג סקל"ז) כתב דיש שופכין היין הנשאר ושוטפין הכוס משום שנזכר שם המכות. וראה בד"מ הובא בשו"ע רבינו (תע"ג ס"נ) אשר טז' השפיכות הם כנגד חרבו של הקב"ה מלאך הממונה על הנקמה (יעויין בזה מעבר יבק מ"ג פ"ט). ולהוציא מכל הנ"ל צריך לכוון שהפורעניות האף והזעם הוא על היין ששופך לתוך כלי השבור, ומה שנשאר בתוך הכוס הוא יין המשמח (יעויין שעה"כ).

ושופך כו' ע"י כח הבינה. הפירוש: ושופך, ע"י כח הבינה, מהיין שבתוכו (שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר).

ד"א ביד - סתם מורה לכה"פ: מכה אחת. כשהוסיף - חזקה - ה"ז - שתים.

ובאותות - לשון רבים. ה"ז - שתים.

ר"י הי' נותן בהם סמנים. לדעת סדר המכות. כי בתהלים (עח, קה) לא נמנו בסדר זה. ותאמר אין מוקדם ומאוחר בתורה, על כן בא להודיענו סדרם (שבה"ל ואבודרהם. ועיי"ש עוד טעמים. וראה מנחות - צו, א - ר"י אומר שלא תטעה כו').

דצ"ך עד"ש באח"ב. באמירת תיבות אלו ישפוך ג' שפיכות, ורק אח"כ מוסיף יין בכוס.

בסי' קול יעקב העתיק מכתהאריז"ל סוד תיבות אלו. ראה בתוי"ט אבות (פ"ה מ"ד) וסי' יעבץ פי' התיבות ע"ד הדרוש.

ניקוד תיבות אלו שוה בכל הנוסחאות שראיתי. ועדיין לא מצאתי טעם לניקוד זה דוקא.

ר"י הגלילי, ר' אליעזר, ר' עקיבא (מכילתא בשלח יד, לא). בהגדת הרמב"ם ליתא. אבל ישנם בסי' רע"ג, רס"ג, מח"ו, ז"פ, סי' האריז"ל וכו'.

ר' אברהם בנו של הרמב"ם כותב (הועתק בס' מעשה רוקח) אשר הרמב"ם לא הביא הנ"ל בנוסח ההגדה לפי שהוא בלתי מפורסם בכל המדינות ולא הכרחי, אבל "אמירת זה מנהגנו ומנהג קדמונינו אבא מארי ז"ל והקודמין לו וחכמי המערב".

נ' מכות, ר' מכות, ר"נ מכות. אבל כולם היו מעשרה המינים ההם אשר ירדו במצרים, ונחלקו למינים רבים על הים (פיה"מ אבות פ"ה מ"ד). וא"כ אינו חולק על מ"ש באדר"נ פל"ג (ולנוסחא אחת כ"ה גם במשנה אבות פ"ה) דעשר מכות הביא על המצרים בים (ז"פ).

בס' תפלה למשה מפרט החמשים מכות, ר' ור"ן מכות.

ויאמרו החרטומים (שמות ח, טו). אף שנאמר במכת כנים, אבל, פשוטו של מקרא הוא, שמזה נוכחו החרטומים, אשר כלהמכות אצבע אלקים היא (ז"פ).

וירא ישראל (שמות יד, לא).

"שכל מכה" כו' היתה של ד' מכות כו' ה' מכות. וי"ל דאין ריה"ג חולק עליהם, כמו שאין ר"א ור"ע חולקים עליו. ומצינו לשון ר' פלוני אומר אף שאין מחלוקת בדבר וכמ"ש בתיו"ט (בכורים פ"ג מ"ו) ועוד.

על המצרים "במצרים". לכאורה תיבת במצרים אינה בדוקא, שהרי גם מכה שעל הים היתה של ד (או ה') מכות, וכמו שמסיים. ואולי נכתבה מפני שהכתוב שעליו נשען מדבר במכות שבמצרים. ודוחק.

ישלח בם (תהלים עח, מט).

כמה מעלות כו' על אחת כמה. ברמב"ם ליתא אבל ישנם בכהנ"ל בפיסקא ריה"ג, ולא מצאתים, לע"ע, בשום מדרש אבל בז"פ משמע דזהו סיום מאמר רע"ק אומר!

אלו כו' דינו. אין מפסיקין באמירת הארבעה עשר דינו.

במ"ח כתב: דיינו מספרו יסוד וחמשה עשר דיינו כו' (ועד"ז הוא בסי' הרש"ר). - כנראה, מפני שהיו"ד דגושה, לכן חשובה לשנים. והנה לפי נוסחא שלנו אינם אלא יד וי"ל - בדוחק - שהכונה על המעלות - שבהם דינו. שוב מצאתי אשר בשבלי הלקט הגירסא היא: אלו הכניסנו לא"י ולא בנה לנו את בית המקדש (היינו שילה ונוב וגבעון) דינו. אלו בנה לנו את ביהמ"ק ולא בנה לנו את בית הבחירה (ביהמ"ק שבירושלים) דינו. וכ"ה גם בדפוס ראשון של ההגדה לפסח מתוך מחזור שונצינו - ה' רמ"ו. - וא"כ - לפי נוסח זה - הם טו דינו. ובשים לב אשר בעהמ"ס משנת חסידים חי באיטליא - מקום בעהמ"ס שבלי הלקט ודפוס שונצינו - קרוב לודאי, אשר גם הוא אחז בנוסחא שלהם ולכן כותב אשר טו דינו הם. אבל בסי' הרש"ר צ"ע.

אילו עשה באלקיהם ולא הרג את בכוריהם. לכאורה צ"ע שאין זה ע"פ סדר המאורעות, וכמש"נ והכיתי כל בכור גו' ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים (שמות יב, יב) וה' הכה כל בכור גו' וכל בכור בהמה (שם יב, כט. ובמכילתא ותנחומא דבהמה לקתה - שהיתה ע"ז שלהם).

וכן לאח"ז: הרג את בכוריהם, נתן לנו את ממונם, קרע לנו את הים - ג"כ אינו על הסדר.

וכן האכילנו את המן - באלוש - נתן לנו את השבת - במרה שלפני'.

וי"ל אשר כתובים הנ"ל פירושם: והכיתי כל בכור וזה מסבב אשר ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים. ועד"ז בכתוב השני. אבל זמן עשית השפטים והריגת בכור בהמה הי' קודם להריגת בכוריהם. - וכן מובן גם מהמכילתא (שמות יב, כט): וכל בכור בהמה שלא יאמרו יראתנו הביאה עלינו את הפורענות. וכ"מ גם ממרז"ל (סוכה כט, א): חמה לוקה סימן רע לעכו"ם כו' ואין לך כל אומה ואומה שלוקה שאין אלקי' לוקה עמה שנאמר ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים (עיי"ש בחדא"ג). וכ"ה בפירוש בזהר (ח"ב יח, א ושם. - בשמות רבה פכ"א, ה מדובר ע"ד שר האומה).

וכן בנתינת הממון - הכוונה למה ששאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וכו' והוחלט זה לרשות בנ"י כשנודע שאין הם חוזרים למצרים.

ובמן ושבת - י"ל שהוא לדעת האומר באלוש ניתנה שבת (ירושלמי ביצה פ"ב, ה"א, דברים רבה רפ"ג. וראה מכילתא לשמות טו, כה). או ע"פ המפרשים (ריב"א לשמות טז, א) דאף שניתנה במרה שכח משה להזהירם עד שבאו לאלוש.

ולא קרע לנו את הים. ואז לא הי' הקב"ה מצוום לשוב ולחנות על הים ולחכות לפרעה, ולא הי' מחזק לב פרעה לרדוף אחריהם, כי כ"ז נעשה בשביל נס דקרי"ס, וכמש"נ בתחלת פרשת בשלח (וסרו קושיות המפרשים) - דינו.

ולא העבירנו בתוכו "בחרבה" - אלא במעט מים או טיט דינו (ז"פ, אבודרהם, מהר"ל). וצ"ע דהי' צ"ל ביבשה - במקוםבחרבה: א) כלשון הכתוב. ב) יבשה מורה שיבשה לגמרי, משא"כ חרבה. וכמש"נ (בראשית ח, יג-יד) בראשון גו' חרבו פני האדמה ובחדש השני בכז' יום לחדש יבשה הארץ.

ולא ספק צרכנו במדבר - והיינו קונים צרכנו מתגרי אומות העולם, וע"ד מרז"ל יומא (עה, ב) - דינו.

אלו קרבנו לפני הר סיני - שעל זה נאמר: הן הראנו ד' אלקינו את כבודו ואת גדלו (דברים ה, כא). ובנוסח מוסף ר"ה: אתה נגלית בענן כבודך על הר סיני - ולא נתן כו' דינו.

עוד י"ל: אלו קרבנו לפני ה"ס - והיו שומעים ג"כ עשרת הדברות - ולא נתן לנו את התורה - אח"כ, היינו הלוחות והתורה והמצוה - דינו.

רבן גמליאל - ונאמר לפניו הללוי' (משנה פסחים קטז, א-ב. ולהרמב"ם גירסא אחרת שם ולכן נ"א לו גם בהגדה).

כל שלא אמר - שלא פירש טעמן (רשב"ם).

לא יצא ידי חובתו - כראוי, אבל יצא מן התורה (ר"ן פסחים שם. וכ"מ דעת הרי"ף רשב"א אבודרהם ועוד - שכתבו שבדיבור בעלמא יוצא מ"ע של סיפור יצי"מ. ראה לעיל פיסקא מצוה עלינו לספר).

שהיו אבותינו אוכלים כו' שאנו אוכלים כו' כל זה אינו במשנה והוא הוספה ממסדר ההגדה (וכבר הקשה בשמחה"ר על הרשב"ץ שכתב אחרת).

ואמרתם זבח (שמות יב, כז).

נוטל הפרוסה בידו כו' נוטל המרור בידו, בפסחים קטז, ב הל' להגבי'. אבל בסי' רש"י ובמח"ו כתב: כשמגיע למצה זו מרור זהמניח ידו עליהם (ואולי נ"א הי' להם בש"ס). ומנהג בית הרב לאחוז המצות, השני' והשלישית (ע"י המפה שעליהם) ולהניח ידיו על המרור והכורך - עד על שום השני.

מצה זו כו' על שום שלא הספיק כו'. במשנה (שם) הוא בקיצור: על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. ובעל ההגדה מפרש ומבאר: על שום שנגאלו ועל אופן הגאולה, שהיתה במהירות כל כך עד שלא הספיק כו' - אשר רק בזה יובן מה שגאולת אבותינו מחייבת לאכול מצות.

וי"ל אשר ב' הדברים - עצם הגאולה ואופנה - אחד הם ע"פ מ"ש בספרים (סי' הרש"ר וקו"י כאן. צרור המור - הובא בשל"ה פיסקא עבדים היינו - שמחה"ר שם) שאם היו שוהים ישראל עוד רגע במצרים לא היו נגאלים לעולם - ועפי"ז מובן ג"כ מה שמדגיש במכילתא (שמות יב, מא): שמכיון שהזמן הגיע לא עכבן הכתוב כהרף עין.

על שום שלא הספיק. אף שנצטוו על המצות קודם לזה (שמות יב) - הקב"ה ציום לעשות המצה לזכרון הפלא שהוא עתיד לעשות להם. וכן נצטוו בפסח - ע"ש ופסח ד' כנ"ל - קודם מעשה הנס (ז"פ, שבה"ל אבודרהם. לקו"ת סד"ה להבין מ"ש בהגדה).

מלך מלכי המלכים. מלכים - שלמטה בעוה"ז. מלכי המלכים - שרים העליונים שבצבא המרום כמ"ש (דניאל י, יג) ושר מלכות פרס. והקב"ה נקרא מלך על מה"מ (לקו"ת שם).

עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. שאלו יכלו להתמהמה היו אופים חמץ כי פסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום (ר"ן, שבה"ל, לקו"ת שם).

ויאפו את הבצק (שמות יב, לט).

וימררו (שמות א, יד).

בכל דור ודור. - ובכל דור ודור - בכל יום ויום וכאילו הוא יצא היום ממצרים (תניא ר"פ מז. עיי"ש).

והגדת לבנך ביום ההוא וגו' עשה ד' "לי" (שמות יג, ח) - הרי שצ"ל לי אף ביום ההוא, היינו גם כמה דורות אחרי יצי"מ (מהרש"א פסחים שם).

לא את אבותינו. הוספת מסדר ההגדה, וכפל הדבר כדי לחזקו. ובמשנה אינו.

ואותנו הוציא (דברים ז, כג). בפסחים (קטז, ב): צריך שיאמר ואותנו הוציא גו'.

יכסה כו' ויגבי' כו' גאלנו. (טור ושו"ע). וצ"ע דהי' לו לומר - כלשון הגמ"יי - עד שיברך בפה"ג ושותה. ואולי הטעם מפני שלברכת בפה"ג אין צריך אלא אחיזת הכוס, ולא הגבהה.

יכסה את הפת כו'. בסי' תורה אור (דף קפ"ח ע"ב) העתיק הגהת הצ"צ על זה: ויאחזנו בידו עד שיחתום גאל ישראל. והטעם מבואר בטור בשם המדרש. - מזה מוכח אשר התיבות ואוחזו כו' גאלנו לא היו בסידורו. וכן אינם בסי' קול יעקב, של"ה, יעבץ.

מנהג בית הרב (למרות מ"ש בהגהות אדמו"ר נ"ע שבסי' תורה אור ע' רלג) להגבי' הכוס ואוחזו עד שמסיים ונאמר לפניו הללוי'- הובא מנהג זה בהגמ"יי - ומעמידו על השולחן וחוזר ומגבי' לברכת אשר גאלנו (וכ"כ בערוך השולחן).

יכסה את הפת - שלא יראה בשתו - ויגבי' את הכוס - כי אין אומרים שירה אלא על היין (ראה לעיל פיסקא צריך להגבי').

לפיכך - שהוציא אותנו וגאלנו - אנחנו חייבים להודות כו' - ט' שבחים (כ"ה לגירסתנו במשנה שבבבלי. מח"ו. מהר"ל. מט"מ בשם הרוקח. תויו"ט פסחים שם, סי' הרש"ר) - לפניו הללוי' - שבח עשירי, כנגד עשר לשונות של שבח שאמר דוד בתהלים וגדול בכולם הללוי' שכולל שם ושבח בבת אחת (פסחים קיז, א. מח"ו).

ונאמר לפניו הללוי' (כ"ה במשנה. רי"ף. רמב"ם. שבה"ל. אבודרהם - דעת עצמו. מהר"ל. סי' יעבץ).

הללוי' הללו - למעינו מים (תהלים קיג-קיד). - יאמר הלל כשם שאמרו ישראל כשיצאו ממצרים כמרז"ל - פסחים קיז, א (מח"ו). עד היכן הוא אומר - בית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים (פסחים קטז, ב).

אין מברכין על הלל זה. ר' צמח גאון זצ"ל פי' לפי שמפסיקין בו בסעודה ורה"ג זצ"ל פי' שאינו אלא כקורא בתורה (או"ז ח"א ר"ס מג).

ובלילה זה קורין אותו אפילו מיושב, אע"פ שמצות קריאת הלל מעומד, לפי שכל מעשה לילה זה הוא דרך חירות (שו"ע אדה"ז סתע"ג ס' מז-מח).

הפרקים הללוי' ובצאת המדברים ביצי"מ קרי"ס ומ"ת (פסחים קיח, א), לשעבר, מפסיקין בהם ותקנו אחריהם ברכת הגאולה ואכילת המצה שכל זה זכר ליצי"מ. והפרקים שלאחריהם המדברים בלעתיד לבוא (פסחים שם) באים אחרי הסעודה, כי הם ענין בפ"ע (ז"פ).

ברוך כו' אשר גאלנו (משנה פסחים קטז, ב כדעת רע"ק וכגירסת הרי"ף הרא"ש וכו'. ראה בד"ס שם) - ברכה זו היא במקום ברכת שעשה נסים (רש"י בס' האורה. אבודרהם וראה לעיל פיסקא שהחינו).

גאלנו - כנ"ל אשר אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו משועבדים היינו. וא"כ אנו מרגישים הגאולה. ולכן מקדים גאלנו לגאל את אבותינו שזה אינו אלא מה שאבותינו ספרו לנו. משא"כ בפיסקא לפיכך אומר: שעשה לאבותינו - ואח"כ - ולנו את הנסים - כי האבות ראו וקרובים אל הנסים (חתם סופר).

למועדים - ר"ה ויוהכ"פ - ולרגלים - פסח שבועות וסוכות (שבה"ל. אבודרהם).

מן הזבחים - חגיגה (הבאה קודם הפסח כדי שיהא נאכל על השובע. פסחים ע, א) ואח"כ - ומן הפסחים.

במוצאי שבת - (שאין החגיגה באה בערב פסח שחל להיות בשבת. פסחים סט, ב) נאכל שם - מן הפסחים ומן הזבחים - החגיגהשתבוא למחרתו (שו"ע אדה"ז תע"ג סמ"ט).

קיר מזבחך. לשון הכתוב (ויקרא א, טו). וצ"ע מה ששינה כאן דוקא להביא ל' זה. ובסי' יעבץ פי' ע"ד הסוד. וראה זח"א (רכח, ב).

שיר חדש - לשון זכר (מכילתא. הובאה בתוד"ה ונאמר פסחים קטז, ב).

ונוטל הכוס בידו. תיבות אלו הם טה"ד (שעה"כ).

ומברך. מברכין על כל כוס וכוס מארבע הכוסות ברכה ראשונה, - אבל אין מברכין ברכה אחרונה כ"א אחרי האחרון (רב שרירא ורב האי גאון). והטעם: כל אחד מארבע הכוסות חשוב מצוה ודרך חרות בפ"ע ואין נפטר בברכת השני. אבל לענין ברכה אחרונה - אפילו היסח הדעת אין מזקיק לברכה זו שתהי' מיד אחר האכילה ושתי', ויכול להמתין עד שיהא נמלך לאכול או לשתות ויברך אחריהם ויפטור גם את זו (שו"ע אדה"ז סו"ס תע"ד וש"נ).

 
רחצה

רחצה. ואחר כך. צ"ע מפני מה לפעמים מוסיף התיבות ואח"כ, ולפעמים לא.

 

מוציא מצה

מוציא ואח"כ מצה, כי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (ראה ברכות נ"א, ב) ואורחא דמילתא לברוכי לקב"ה דאפיק לחמא מן ארעא והדר לברוכי על מצה דמתעביד מינה מצוה (סי' רע"ג).

ואין מברכין שהחיינו על מצות מצה, כי די לו בברכתו והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור. אי נמי כבר אמרו בקידוש (אבודרהם. ברכ"י סתע"ג). וטעם השני צע"ג, דא"כ צריך הי' לכוון בשהחיינו דקדוש גם על מצה, וע"ד שהחיינו דקריאת מגלה שצריך לכוון על משלוח מנות והסעודה, וכמש"כ השל"ה ומג"א ר"ס תרצ"ב.

מצה. גם בזמה"ז דאורייתא (פסחים קך, א). הן אנשים הן נשים (שם מג, ב). וחידש הכתוב בלילי פסח, אף שגם בשאר יו"ט חייב לאכול פת, שאינו יוצא במצה עשירה (ר"ן פ' הישן). וי"א שחיוב פת ביו"ט אינו אלא מדברי סופרים - (שו"ע רבינו סתקכ"ט ס"ה. וראה רמב"ם הל' יו"ט פ"ו הט"ז. - וצע"ק ממ"ש רבינו בסי' רמ"ב ס"א במוסגר. ודעת ר"י, ברא"ש ברכות שם סכ"ג, משמע שהוא מה"ת - ראה שם במיו"ט - משום שמחה. אבל אין שמחה בליל יו"ט הראשון מה"ת - שאג"א סי' סח באריכות - וא"כ גם לדבריו לא הוי אז אלא מד"ס. מלבד ליל א' דחה"ס) - לבד ליל א' דחה"ס דילפינן ממצה דחה"פ. (ומ"ש בשו"ת רעק"א ס"א רק ליל פסח, ושם בהשמטות כ' בפשיטות דאין פת שייך לשמחה - צע"ק) ואכמ"ל.

מצה. א מקובל'דיקער וואָרט:

מצה שמורה ווערט גערופען בשני שמות עצמיים ופנימיים: מיכלא דמהימנותא און מיכלא דאסוותא, עס גיט א חיזוק אין דעת.

דאס איז דער פנימי נקודי עצמי וואָרט וואָס מורנו הרב המגיד ממעזריטש האָט מקבל געווען ממורו הקדוש מורנו הבעש"ט בשם מורו הבעל ח"י ומסרו להוד כ"ק תלמידו המקבל פנימי רבנו הזקן ובא ביחוד ובירור מרבי לרבי.

כל אחד ואחד מהוד כ"ק אבותינו רבותינו הק' זי"ע בדורו חזר מסר וביאר את ה"נקודה וואָרט" האמור (שיחת י"א ניסן תש"ט, בס' המאמרים ה'תש"ט).

מצה. אדמו"ר הזקן אמר: מיכלא  דמהימנותא - לילה הראשון. מיכלא דאסותא - לילה השני. והסביר אדמו"ר האמצעי החילוק: כשהרפואה מביאה לאמונה, הרי הי' חולה אלא שאח"כ נתרפא ומודה לה' על רפואתו; הרפואה הבאה ע"י האמונה - היינו שמלכתחילה אינו בא לידי חולי. והוסיף: כן הוא בגשמיות וברוחניות, כי בבנ"י הגשמיות אינה נפרדת מן הרוחניות, מהרוחניות נמשך בהגשמיות והגשמיות מהפכים לרוחניות (שיחות חה"פ תש"ב). (וראה זח"ב קפג, ב. זח"ב מא, א. לקו"ת צו יג, ד).

הפרוסה בין שתי השלימות. כי, כמו בכל יו"ט, חייב לבצוע על לחם משנה (שו"ע או"ח סתקכ"ט) ודרז"ל שבפסח, מוסיף עליהן עוד מצה פרוסה משום לחם עוני (רא"ש. מרדכי. שו"ע אדה"ז תע"ה ס"ג).

ויאחזם בידו ויברך, כי כל דבר שמברך עליו לאכלו צריך לאחזו בימינו כשהוא מברך (שו"ע סי' רו ס"ד), וכאן י"א דברכת המוציא היא על השלמה וברכת על אכילת מצה על הפרוסה (רש"י, רשב"ם, ר"י ורא"ש בפסחים קטז, א. וכן עיקר), וי"א להיפך (סמ"ג. ראבן. תוס' ושאר גאונים כמ"ש בהגמ"יי סוף הל' חו"מ), ולצאת ידי שניהם אוחז שתיהם בידו (שו"ע רבנו סתע"ה ס"ה. וראה בפמ"ג מש"ז סק"ב).

ולא יבצע מהן. כדי שתהא ברכה על השלימה.

יניח המצה הג' להשמט מידו ויברך (מהרי"ל). אף שמכוון לפטור בברכה זו גם אכילת מצה הג', וכמו שמסיים. וי"ל - כדי להראות שבכ"ז עיקר שייכות ברכה זו היא למצה א' וב', ואפילו לדעת הלל וכנ"ל פיסקא כורך. ויותר נ"ל שהוא כדי שלא יטעה ויבצע גם ממצה הג', וכמו שמצינו שמצניע האפיקומן מפני טעם זה (ראה לעיל פיסקא חלק הגדול).

ויכוין לפטור ג"כ אכילת הכריכה. ולכן נזהרין בינתיים משיחה שלא מעין הסעודה (ר' יחיאל אחי בעה"ט. אבן הירחי).

לפטור כו' אכילת האפיקומן - (של"ה) - וחומרא יתירה הוא (שו"ע רבינו סתע"ה סי' יח). ולכן בזה אין נזהרין בהפסק שיחה - מנהגי בית הרב.

"על" אכילת מצה כו' מרור - ולא לאכול מצה כו' מרור (פרדס לרש"י. רי"צ גיאות בשם רע"ג. רמב"ם וכו') מפני שמוציא גם אחרים השומעים (הה"מ הל' חו"מ פ"ח הי"ב. וראה מגדול עוז פי"א מהל' ברכות הט"ו).

ואח"כ יבצע כזית מכ"א - כיון שאכילת מצה צ"ל בכזית, וי"א שזהו ממצה הא' וי"א שזהו ממצה הב', כנ"ל.

ויאכלם. ואינו טובל במלח מפני חיבוב מצוה שלא יהא תערובות טעם אחר כלל (מהרי"ל. שו"ע רבינו סתע"ה ס"י) - וכן הוא מנהג בית הרב (וצ"ע שהרי כתב השל"ה שע"פ כתהאריז"ל יטבול במלח. ולהעיר מלקו"ת ביאור לד"ה ולא תשבית ס"ח).

ביחד. דהיינו שיכניסם לפיו בב"א. והטעם שלא יהא הפסק בין הברכה דאכילת מצה לאכילת כזית השייך לה שהוא ממצה הא' או ממצה הב' כנ"ל (טושו"ע שם).

 

מרור

מרור. בזמה"ז שאין פסח אינו אלא מדרבנן (פסחים קך, א). וגם נשים חייבות בזה כשאר מצות שבלילה זה (שו"ע רבינו סתע"ב סכ"ה).

ויטבול - ואחר כך - ויברך. כדי לתכוף הברכה לעשיית המצוה כנ"ל פיסקא ויטבול.

ויטבול בחרוסת. וקודם הטבילה מרכך החרוסת ביין שבתוך כלי (שו"ע רבינו סתע"ג סל"ב-ד). ואין משקע כל הכזית בחרוסת, לפי שעתה אין מצוי קפא (מין תולעת) במרור כמו בימי הש"ס, ואין מטבילין בחרוסת אלא משום מצוה זכר לטיט (פר"ח. שו"ע רבינו סתע"ה סי' יא) - ועדיף שלא לשקוע כולו, כדי שלא לבטל טעם המרירות, כן אפ"ל.

וינער החרוסת (עפמ"ש פסחים קטו, ב).

ויברך. צ"ע מפני מה לא העתיק מ"ש בשו"ע שלו (תע"ה סי' יח) - וכן מנהגנו - שצריך לכוון לפטור בברכה זו גם מרור שבכורך.

ברכה זו. לכאורה יתור לשון הוא. ואולי מרמז דרך אגב, שהי' מקום גם לברכה אחרת והיא ברכת המצות על החרוסת (ראה פיה"מ להרמב"ם פסחים פ"י מ"ג, ולח"מ להל' חו"מ פ"ז הי"א), אף שאין חייב עלי' ברה"נ. והא דאין מברכין על מצותה הוא מפני שהיא טפלה למרור ונפטרת בברכתה (אבודרהם) - ועל כרחך כונתו שמצותה טפלה למצות מרור. ויש לבאר עפמ"ש מהר"ל, וז"ל: חרוסת מצוה, מפני שלא נזכר במרור רק שמררו את חייהם בעבודה קשה, ויש מרירות לאדם בעבודה קשה, אבל אינו מרירות גמור. לכן עושין זכר לטיט ואין דבר יותר קשה מן מלאכת הטיט שכן אמרז"ל שמ"ר (פ"א, כז).

ברוך אתה כו' מרור. ל' הכתוב מרורים (וראה פסחים לט, א). וכן הוא בנוסח הברכה אשר ברמב"ם (הל' חומ"צ פ"ח ה"ו, ה"ב. וראה ג"כ ירושלמי פסחים ט, ג. יו"ד, ה. - אבל בל' יחיד ברמב"ם שם ה"ד, ה"ח, הי"ב. ועייג"כ השינוים בנוסח ההגדה שלו: הלילה הזה מרור כו' מרורים אלו שאנו אוכלים. וצ"ע).

 

כורך

כורך (פסחים קטו, א). לדעת הלל הזקן: בזמן שיש פסח אינו יוצא אלא א"כ כורך פסח מצה ומרור ואוכלן ביחד. בזמן שאין פסח אינו יוצא ידי חובת מצה - שהוא מן התורה - אלא אם אוכלה בפ"ע. ואינו יוצא ידי חובת מרור - שתקנוהו חכמים זכר למקדש - אא"כ כורכו עם מצה ואוכלן ביחד (כמו שעשה בזמן ביהמ"ק). נמצא יש עליו, בזמה"ז, חיוב מצה שני מדרבנן, לדעת הלל. ולא נפסקה הלכה לא כהלל ולא כחבריו וצריך לצאת ידי שניהם. (שו"ע רבנו סתע"ה ס' טז-יח ובאחרונים ובס' שבח פסח האריכו).

ויטבול כו' ובהסיבה, כיון שאנו עושין זכר למקדש כהלל, והוא הי' טובל ומיסב (שו"ע רבינו סתע"ה ס' יט-כ).

ויטבול בחרוסת - רק החזרת ולא המצה. והמדקדקין בזהירות ממצה שרוי', אין טובלין ורק נותנין מעט חרוסת יבשה על החזרת ומנערין אותה אח"כ ממנה. וכ"ה מנהג בית הרב.

ויאמר זה. לכאורה זה יתור לשון הוא. ואולי מדגיש שיאמר דוקא בנוסחא זו. היינו בהשמטת התיבות זכר למקדש כהלל,ובהוספת התיבה פסח.

כן עשה כו' הי' קיים כו' פסח כו'. כ"ה בסי' קול יעקב. וכ"כ גם בח"י, באה"ט ומשנה ברורה (וע"פ הוספת הט"ז) אלא שהם השמיטו תיבת הי' (הראשונה) וכן אינה בשו"ע רבינו סתע"ה סי' יח. וראה לקמן בזה.

וי"ל בדיוק נוסחא זו: א) אין אומרים זכר למקדש כהלל, כמו שא"א באכילת מרור זכר למקדש. - ובפרמ"ג (סתע"ה מש"ז סק"ז) מפרש האמירה - להודיע שהוא רק זכר למקדש אבל בזמה"ז אין יוצאין בכריכה. וכיון שאומרים זה אחרי שכבר אכל מצה ומרור ויצא י"ח, ע"כ שכונת הפרמ"ג - שההודעה היא להזהיר שלא יטעה לשנה הבאה לומר שהלכה כהלל, ויטעה שהלל ס"ל שגם עתה יוצא בכריכה, וישכח שאשתקד אכל מקודם מצה, ויזכור שאמר זכר למקדש. והוא דוחק גדול. - ובפרט שבכורך הוא כפל לשון קצת, דמיד אומר: כן עשה הלל בזמן שבהמ"ק כו'. ובין הברכה והכריכה אין להפסיק במה שא"צ, כנ"ל (ובמשנה ברורה סתע"ה ס"א בבה"ל רוצה לדחות כל האמירה לאחר שיאכל - מטעם זה). וביחוד לדעת אדה"ז, שלהלל לא יצא ידי חובת מרור אלא בכורך, כנ"ל.

עוד זאת שע"י אמירה זו יבוא לטעות שאין הכריכה אלא לזכר. ובאמת - רק עתה יוצא י"ח מרור להלל, וצריך לצאת גם לדעתו, כנ"ל (משא"כ להפרמ"ג, דהוא לשיטתו שבזה"ז גם להלל יוצא י"ח מרור כשאוכלו בפ"ע. וא"כ לא הוי אלא לזכר).

ב) שביהמ"ק הי' קיים. וכ"ה בסי' קול יעקב, הרש"ר, שמחה"ר. אבל לרבינו צ"ע כיון שבאמירת פ' הקטורת הנוסחא שלו היא: אתה הוא כו' בזמן שביהמ"ק קיים. וכ"כ לעיל: פסח שהיו כו' שביהמ"ק קיים.

אבל בסי' קו"י והרש"ר - בכל הנ"ל איתא: הי' קיים. - בסי' יעבץ ושל"ה אין לתיבת הי' בכל ג' מקומות אלו.

ג) כורך פסח מצה ומרור - דלדעת המפרשים (מלבד הרמב"ם בהל' חו"מ פ"ח ה"ו. אבל עיי"ש בלח"מ) כן עשה הלל. ואם ישמיטפסח, ידבר שקרים בספורו. - ומה שהקשה בח"י, דא"כ איך יאמר: כן עשה הלל, ואין פסח בידנו. י"ל, דתיבת כן נמשכתלמטה, והיא התחלת ענין: כן עשה הלל כאשר יספר. ולא הוצרך לסיים וכריכתי זכר לזה (אף שאינו דומה ממש), כי מבואר הוא, וכנ"ל שממעטין בדיבור בין הברכה להכריכה. או י"ל כן - כמו שאני כורך המרור ואיני אוכלו עתה בפ"ע, כן - עשה הלל, לכרוך המרור. - ובפרט, שלשיטת אדה"ז, הכורך עיקרו בא בשביל חובת אכילת מרור.

עשה הלל בזמן שביהמ"ק הי' קיים. כל ימי הלל היו בפני הבית - וא"כ, לכאורה, התיבות בזמן כו' מיותרות. ובש"ס אינם. ואולי אפ"ל שהוא להדגיש, שדוקא מפני שביהמ"ק הי' קיים עשה כן, משא"כ בזמה"ז לא יצא י"ח מצה בכריכה.

על מצות (במדבר ט, יא) והוא כתוב בפסח שני. ולא הביא ממ"ש בפסח ראשון (שמות יב, ח) ואכלו את הבשר גו' ומצות על מרורים יאכלוהו, כי אדרבה, מיתור תיבת יאכלוהו שבפסוק זה ילפינן דאוכל פסח אף שאין לו מצה ומרור (מכילתא שם), וגם פשוטו של מקרא זה משמע כמ"ש הרמב"ן שם, כי  מצות נמשך למעלה, ואכלו את הבשר ומצות, וחזר וצווה עם מרורים יאכלוהו לבשר. וא"כ אין ראי' שצריך לכרוך גם עם מצה, לולא שבא הכתוב בפ"ש וממנו נלמוד גם לפ"ר (ראה רש"ש שם). - אבל הרשב"ם משמע דגריס בש"ס הפסוק דפ"ר, וכמ"ש בהגהות הר"ב מרנשבורג.

 

שלחן עורך

שלחן עורך מנהגנו: אוכלין שלא בהסיבה. מתחילין - בשני הלילות - באכילת הביצה (שעל הקערה) וטובלה במי המלח - והוא זכר לאבלות חורבן ביהמ"ק, שכשהי' קיים היו מקריבין ואוכלין פסח (שו"ע רבינו סו"ס תע"ו).

נזהרין ביותר ממצה שרוי' (ראה שו"ת אדה"ז ס"ו. וראה שע"ת סוסת"ס). ולכן המצות שעל השולחן מכוסות, שמא יפלו עליהם מים. קודם ששופכין מים, או משקין שמים מעורבים בהם, לכוס או קערה בודקין שלא יהיו בכלי פירורי מצה. למים אמצעים ואחרונים אין להעביר ידיו על שפתיו. (וכן כל ז' ימי הפסח, משא"כ אחש"פ שמהדרין לשרות). התחל מבקר ע"פ עד אחרי כורך של סדר השני אין אוכלין מכל המינים הנכנסים בחרוסת ומרור.

לאחר זמן מצאתי: יש נוהגים שלא לאכול חזרת קודם הפסח וכן הי' נוהג הרשב"א (ר' ירוחם נתיב ה' ח"ד).

להעיר אשר י"א שבזמן שביהמ"ק קיים הי' אוכלין כל הסעודה (בברכת המוציא על מיני בצקת וכו') קודם הסדר ואח"ז הי' בא הסדר ואכילת מצת מצוה מרור ופסח (מרדכי סוף פסחים. ופליג בזה על הרמב"ם הל' חו"מ פ"ח).

אוכל ושותה כדי צרכו. בפע"ח: ואוכל די צרכו. ועד"ז הוא בטור ומ"ח. בסי' יעבץ: אוכלין ושותין כל צרכן. וי"ל דמשמיענו שתים: א) שיאכל די צרכו, כדי שיאכל האפיקומן על השובע, כיון שהוא זכר לפסח שהי' נאכל על השובע. ב) שלא יאכל יותר מכדי צרכו, כדי שלא תהא אכילת האפיקומן אכילה גסה.

 

צפון

צפון כו' כזית. בשו"ע (תע"ז ס"ג) כתב: ולכתחילה טוב לאכול שני זיתים, אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עם הפסח. וכ"ה מנהג בית הרב.

- פי' ישנן שתי דיעות: שכזית האפיקומן הוא זכר לפסח או שהוא זכר למצה שנאכלת (עם הפסח) על השובע, ולצאת ידי שתיהן טוב לאכול ב' זיתים. [וי"ל שאם קשה עליו שאז אוכל רק כזית א', עליו להתנות שהוא זכר ע"פ הדעה שהלכה כמותה] - ולא תקנו לדיעה השני' זכר גם למרור הנאכל על השובע, כיון שבזמן שאין פסח חיובו רק מדרבנן (ראה ב"ח סתע"ז. דו"פ שם).

- אין לומר הטעם על אי-תקנה זו, כי כל עיקר המרור - מן התורה - הוא רק מכשיר הפסח (פסחים צ, א) ואינו מצוה בפ"ע (רמב"ם הל' חומ"צ רפ"ז) - כי ישנו חיוב למרור גם אם אין מחוייבים בקרבן פסח (עיין פסחים צא, ב. קידושין לז, ב. תוספתא פסחים ספ"ב. צפנת פענח על הרמב"ם שם).

ויזהר שלא ישתה אחר אפיקומן (רי"ף - כ"כ בח"י ובמ"מ בשו"ע רבינו סתע"ח. אבל צ"ע וכמ"ש בפרמ"ג בא"א רסתע"ח). שלא יבטל טעם האפיקומן (כן משמע מהב"י ורמ"א ר"ס תפ"א).

לכאורה צ"ע: א) הו"ל להזהיר שלא יאכל אחר האפיקומן ובפרט שאכילה חמורה מן השתי', כמ"ש בטושו"ע ונ"כ סי' תע"ח ותפ"א. ב) הול"ל ואסור לשתות, או ואין לשתות אחר אפיקומן, וכמ"ש כל הפוסקים. ומהו פי' ויזהר שלא ישתה. ג) אזהרה זו הו"ל לכתוב אחר גמר דיני אכילת האפיקומן, כיון שזמנה אח"ז.

וי"ל: פירוש ויזהר שלא ישתה, היינו ע"י שישתדל שלא יהי' צמא. ובזה מובן כהנ"ל: א) לא הוצרך להזהיר על אכילה, כיון דבלאה"כ האפיקומן צ"ל נאכל על השובע. ב) לא בא להשמיענו דין איסור אכו"ש אחר האפיקומן, כי מקום הדינים הוא בשו"ע ולא בסידור. ורק הנהגות הסדר קמ"ל, שישתה, באופן שלא יצמא אח"כ. ג) מובן שזהירות זו זמנה היותר אחרון הואסמוך לאכילת האפיקומן וקודם לה, ולכן כתבה סמוך וקודם לתיבות ויאכל. - באו"א קצת י"ל: אם לא ישתדל שלא יצמא, ויתאב הרבה לשתות הרי יתירו לו לעבור על דעת קצת פוסקים ולשתות שאר משקין (סתפ"א ס"א, בשו"ע רבינו) ולכן מזהירין ע"ז, משא"כ באכילה.

שלא ישתה - מדסתם דבריו משמע: א) שמכל שתי' יזהר, ואפילו מים (ר"ש מאוירא במרדכי ס"פ ע"פ). ב) שגם בלילה השני צריך ליזהר (שבה"ל). וכן נוהגין.

ויזהר שלא ישתה אחר אפיקומן. מעיקר הדין אין איסור כו' והאוכל ושותה (בליל ב') אין עליו כלום אלא שנמצא מוציא עצמומכלל המהדרין ועובר על דברי חכמים שאמרו לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל (אדה"ז בשו"ע סתפ"א סוס"א - משבה"ל וכו'). פס"ד ברור עד כמה מחוייב כאו"א בהידור מצוה אפילו כשאינו מעיקר הדין ואין עליו כלום!

ויאכל בהסיבה (רא"ש פ' ע"פ סי' כ"ו וטושו"ע סתע"ז ס"א. ודלא כמשמעות הרמב"ם הל' חומ"צ פ"ז ה"ח ופ"ח ה"ט. עיין הגמ"יי שם ומ"מ לשו"ע רבינו תע"ז ס"ב).

קודם חצות (תוד"ה לאתויי מגילה כא, א) כמו הפסח שלא הי' נאכל אלא עד חצות.

בשו"ע שלו כתב, שלכתחילה טוב לגמור את ההלל ג"כ קודם חצות (ר"ן ס"פ ע"פ וספ"ב דמגילה). אבל אין מדקדקין בזה בבית הרב.

 

ברך

מים אחרונים. נשאל אדמו"ר הזקן מבנו (אדמו"ר האמצעי): מה יהי' ענין מים אחרונים לעת"ל כשיקוים מש"נ את רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ויענהו: ענינם אז יהי' בנוגע לאלה שעסקו בעניני עולם בטהרה (שיחות חה"פ תש"ב).

ברך. כל מעיני - בברהמ"ז כל בחול"ם. אוחזין הכוס בידו, מוגבה, עד סוף בונה ברחמיו ירושלים אמן. מעמידו אח"כ, וחוזר ונוטלו לברכת בפה"ג. ביעלה ויבוא: המברך מגבי' מעט קולו באמירת זכרנו כו' בו (בי"ת דגושה) לטובה כו' בו (בי"ת רפוי') לברכה כו' לחיים טובים - וכל המסובין עונין אמן אחרי: לטובה, לברכה, טובים. הנוסח: מלך חנון ורחום אתה. אין עונין אמן אחר יחסרנו. כאו"א אומר אבי מורי בעה"ב הזה ואת א"מ בעה"ב הזה, אף אורח או מי שאין לו או"א - כ"ז נוהגין כך גם בכל השנה.

כוסו של אלי' (ח"י. שו"ע רבינו ס"ס תפ). מזיגת כוס זה אחר ברהמ"ז (חוץ מזמנים ידועים - שיחת חה"פ תש"ג). כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' מדקדק למזוג בעצמו כוס זה, ומדור לדור דקדקו האדמורי"ם בזה.

טעם כוס זה - כי אלי' הוא המעיד שישראל מקיימים מצות מילה (עפמש"כ בפדר"א פכ"ט) המעכבת בפסח כמש"נ וכל ערל לא יאכל בו (הר"מ חאגיז בס' ברכת אליהו). ויש להמתיק זה עפמש"כ (שמ"ר פי"ט, ה) שבלילה זה מלו ישראל עצמם [ואף שאין מלין אלא ביום - וכמו שהקשו ע"ז בכמה ספרים - י"ל בפשיטות, דהדין דמילה שלא בזמנה אינה אלא ביום - נתחדש לאחר מ"ת (תוד"ה מר, יבמות עב, ב)].

אבל קשה דלטעם זה הי' צריך למזוג כוס זה בתחלת הסדר, ועכ"פ לפני אכילת האפיקומן שהוא זכר לפסח.

מוזגין כוס כו' שפוך גו'. צע"ק שחלק הגדה זה אינו נכלל בסימן קדש כו', כי פיסקא ברך כבר נגמרה, והלל נכתבה אח"ז. ובסי' קו"י נכתב הסימן הלל קודם שפוך.

מוזגין כוס ד'. קודם אמירת שפוך חמתך (סי' רע"ג. ר"ן ר"פ ע"פ. בחיי פ' וארא. אבודרהם). כי ד' כוסות הם כנגד ד' כוסות של פורעניות שעתיד הקב"ה להשקות את או"ה - ירושלמי פסחים רפ"י - ואנו אומרים: בזה הכוס הננו משלימין המצוה לכן עשה מה שהבטחתנו ושפוך חמתך גו' (שם).

וצ"ע מפני מה לא ביארו, שהוא ע"פ דברי ר' לוי בירושלמי שם, שד' כוסות הם כנגד ד' מלכיות. וא"כ כוס ד' הוא רמז לגלות וגאולה האחרונה, ולכן אז דוקא אומרים שפוך (וסרה קושית הרשב"ץ על טעם הא' מפני מה אומרים דוקא בכוס ד' ולא באחרים).

ופותחין הדלת. מנהג בית הרב: (כשחל בחול לוקחים מנורת נרות דולקים ו)הולכים לפתוח כל הדלתות שבין החדר שבו עורכים הסדר ורה"ר (או החצר), ואומרים שפוך - השלוחים אומרים אותו אצל הדלת. קרה ואדמו"ר בעצמו, בלוית א' מבני ביתו, הלך לפתוח הדלת ואז גם הוא אמר שפוך חמתך גו' אצל הדלת - בחזירת השלוחים מתחילין לא לנו.

אמירת שפוך חמתך בישיבה, וא"צ לעמוד.

ופותחין הדלת. כדי לזכור שהוא ליל שמורים ואין מתיראין משום דבר ובזכות אמונה זו יבוא משיח וישפוך הקב"ה את חמתו על הגוים (שו"ע רבינו שם).

פותחין הדלת שיכנס אליהו כו' כי אכל את יעקב גו' ויעקב נטל מאליהו משכון אות הוא"ו שיבוא ויבשר גאולת בניו (סי' מהרי"ד).

שפוך גו' כי אכל גו' (תהלים עט, ו-ז). - שפך גו' (שם סט, כה) - תרדוף גו' (איכה ג', סו) - כן הוא בסי' האריז"ל, של"ה, יעבץ (בסי' רע"ג וז"פ אין כ"א שני הפסוקים שפוך גו' כי אכל גו'. במח"ו מוסיף כמה פסוקים על נוסחא שלנו).

שפוך גו' - ואע"פ שאין אנחנו ראויים - לא לנו ד' לא לנו כי אם לשמך גו' (ז"פ).

 

הלל נרצה

הלל נרצה. פי' נרצה - אם עשה כסדר הזה הוא מרוצה לשמים (של"ה). וצ"ע דסימן נרצה מקומו צ"ל בסוף הסדר, ולא כאן. הרש"ר ושל"ה כתבוהו לבסוף.

הלל. פי' רבנו הזקן: הלל - הוא לשון שבח וגם לשון בהילו נרו (תו"א ל, א). ובכל זמן שתקנו לומר הלל, הוא זמן התגלות אמת ה' שמלמעלה למטה, שהוא - להיות מה שלמטה נקרא אין, ושלמעלה - נקרא בחי' יש (לקו"ת רד"ה ביום השמע"צ - השלישי).

לא לנו גו' אהבתי גו' הללו גו' הודו גו' (תהלים קטו-קיח) - משנה פסחים (קיז, ב): רביעי גומר עליו את ההלל.

הודו לה' גו'. הגדול (או הש"ץ בשאר ימות השנה) מקריא הודו גו' וכל המסובין עונין אחריו הודו גו' יאמר גו'. וחוזר הגדול ומקריא: יאמר גו' ועונין אחריו: הודו גו' יאמרו גו'. וכן ביאמרו, אנא ה' (ד' פעמים). - אחרי הפסוקים יאמרו גו' - אומרים: הודו גו' כל"ח.

יהללוך כו' הודו לד' גו' נשמת כו' ובכן ישתבח כו' יחיד חי העולמים. משנה וגמרא שם. הדעות בפי' הגמרא ובנוסח ההגדה נקבצו בפרמ"ג אשל אברהם ר"ס ת"פ. ונוסחת רבינו היא כמ"ש הרא"ש והטור (ע"פ פירוש הט"ז ס"ס תפ"ו), וכ"כ הלבוש בס' תפ"ו, חק יעקב ובה"ט סת"פ, סי' יעבץ, חיי אדם.

יהללוך. נזכר בגמרא שם.

ה' אלקינו כל מעשיך. ולא: על כל מעשיך (וכהגהת אדמו"ר הצ"צ על הסידור שלו) - וכ"ה בסי' רע"ג, רס"ג, רמב"ם הל' מגילה וחנוכה פ"ג ה"י, אבודרהם, סי' יעבץ ועוד. והוא ע"פ הכתוב (תהלים קמה, י) יודוך ד' כל מעשיך (אבודרהם).

כי לעולם חסדו. צריך להתיז כל"ח (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד) דלא לישתמע כלעולם, וגם ס' של חסדו (רש"י ברי"ף שם).

הודו לד' גו' (תהלים קלו) - נקרא הלל הגדול.

- (הלל סתם נקרא הלל המצרי - ברכות נו, א) -

- ולמה, מפני דכתיב בי' נותן לחם לכל בשר והיינו דבר גדול (פסחים קיח, א. וראה ברכות ד, ב), יש בו כ"ו פסוקים של הודאה לשם יתברך כנגד מנין שם המיוחד כו' ואפשר כי מזה הטעם נקרא בדרז"ל הלל הגדול, ע"ש כי גדול ד' ומהולל מאד, ורז"ל נתנו בו טעם אחר דגרסינן בפ' ע"פ כו' (אבודרהם) - וראה בזה בסי' של"ה (שחרית לשבת). ומסיים שם אשר מ"כ בדברי המקובלים שזהו הלל הגדול של מלאכי השרת.

מהודו ועד ויוצא ישראל יכוון ביו"ד של שם הוי' ומפסוק ויוצא ישראל עד למוליך בה"א כו' (פע"ח ש' השבת פי"ט). וכנראה כוונה זו שייכת לרבים, מדהכניס רבינו בסידורו האותיות יו"ד, ה"א כו' מול פסוקים הנ"ל (בתפלת שבת), אף שבכלל לא כתב הכוונות בסידורו, כיוון שהוא שוה לכל נפש.

נשמת כל חי (נזכר בפסחים שם) י"א ששמעון בן שטח יסד אותו ורמז שמו למפרע: שוכן עד, מי ידמה, עד הנה, ואלו פינו נשמת (פי' סדור כלבו) - וראה זהר ח"ב (קלח, א) ואבודרהם.

הנוהגים לומר פזמונים. בבית הרב אין נוהגין לאמרם.

הנוהגים לומר פזמונים אין להפסיק בהם בין כו' לפי שאינם אלא מנהג (רש"ל, ב"ח וט"ז סת"פ. סי' האריז"ל, יעבץ) ותקנת חכמים היתה לגמור הלל וברכת השיר על כוס ד' (שו"ע רבינו סת"פ ס"ג).

אלא מיד אח"כ יברך. לכאורה אינו אלא כפל לשון. וי"ל שמדגיש הטעם: מפני מה אין להפסיק, כי צריך לברך מיד, שכך היתה תקנת חכמים לגמור כו', כנ"ל, והפזמונים אינם מהתקנה.

ואח"כ יאמר לשנה - רק פעם אחת (סי' האריז"ל, יעבץ. ולא כמ"ש בסי' של"ה - ג"פ).

מנהג בית הרב: אחר אמירת לשנה הבאה בירושלים, האדמו"ר מחזיר ושופך היין מכוסו של אליהו להבקבוק, וכל המסובין מנגנים בשעה זו הנגון שעל הפסוק: א-לי אתה ואודך - מעשרת הנגונים של רבינו הזקן.

דער רבי - רבנו הזקן - האָט ניט אריינגעשטעלט אין סידור נאָך דער הגדה די ווערטער "חסל סידור פסח", ווייל באַ חב"ד ענדיגט זיך ניט דער פסח, נאָר ער ווערט נמשך שטענדיג.

באמת - הארת כל המועדים מאירה בכל יום, נאָר חג הפסח ווערט נמשך שטענדיג (שיחות חה"פ ה'תש"ג מכ"ק מו"ח אדמו"ר).