הערות על ביאורי הרבי להגדה - 1107 [גליון]

הערות בהגדת רבינו (גליון)

הת' אברהם שניאורסאהן

תות"ל ברינוא

בקובץ הערות וביאורים שיצא לאור ז"ע לכבוד י"א ניסן כתב הרב אברהם אלאשוילי שיחי' הערות להגדת רבינו והנני להעיר על כמה מדבריו כדרכה של תורה:

ויזהר לבדוק תחלה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה ולא ילכו מחדר לחדר

ועל המילים "ויזהר לבדוק תחלה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה" כתב רבינו "לפי שהליכה מבית לבית חשובה הפסק בין הברכה לתחלת עשיית המצוה"[1].

וכתב הנ"ל "מביא הטעם המובא בשו"ע אדה"ז "שהליכה מבית לבית חשובה הפסק", וצ"ע שהרי אדה"ז כאן מדבר לענין ללכת "מחדר לחדר" שגם זה נקרא הפסק, ואילו בשולחנו מדבר "מבית לבית", שזה נקרא הפסק משא"כ מחדר לחדר" וכו'.

אבל אחר עיון קל בלשון אדה"ז בשו"ע שם רואים שקושיא מעיקרא ליכא דז"ל "ויזהרו שמיד אחר ששמעו הברכה יתחילו לבדוק בחדרים הסמוכים לבית ששמעו הברכה בתוכו אבל לא ילכו מיד לבית אחר לבדוק לפי שהליכה מבית לבית חשובה הפסק" כו', וזהו כמעט כמו לשונו בסידורו כאן: "ויזהרו לבדוק תחלה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה", והרבי רק העתיק סוף הסעיף "לפי שהליכה מבית לבית חשובה הפסק", ואדרבה הרבי מבאר כאן דיוק בלשון אדה"ז בסידורו, דהנה אחרי שאדה"ז כותב "ויזהרו לבדוק תחלה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה", ממשיך אדה"ז וכותב "ולא ילכו מחדר לחדר", ולכאורה אם כוונת אדה"ז ב"ויזהרו לבדוק תחלה" וכו' הוא להליכה מחדר לחדר, א"כ ההמשך "ולא ילכו מחדר" כו' אינו אלא כפל לשון, אלא שאדה"ז אומר כאן שני דברים: א) שיזהרו לבדוק בחדר הסמוך למקום[2] ששמעו הברכה, ב) שבבית זה גופא לכתחילה יבדקו תחלה באותו החדר ששמעו בו הברכה, ולכן בתחילת דבריו כותב אדה"ז "ויזהרו לבדוק" כו', לפי שהליכה מבית לבית לפני התחלת עשיית המצוה הוא הפסק גמור וצריך לחזור ולברך, ואילו בנוגע לענין הב' כותב רק "ולא ילכו" כו', מפני שהפסק הליכה מחדר לחדר הוא רק לכתחילה אבל בדיעבד אי"ז הפסק, כמבואר בסי' קס"ז ס"ט ומרומז גם בדברי אדה"ז בשו"ע שם ס"ז "וכן אם הולך ובודק מחדר לחדר ומבית לבית אין הליכה זו שבאמצע מצוה חשובה הפסק" כו' (והיינו אפי' לכתחילה – ראה פעמי יעקב גליון ד' ע' י"ח).

בהגדת רבינו: "דמוכח במשנה והירושלמי דגם בזמן בית המקדש היו לוקחים שני תבשילין".

וכתב הנ"ל "אך ברמב"ם[3] מפורש: "ובזמן הזה מביאין על השולחן שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה". וכן מפורש בשו"ע אדה"ז[4]: "ועכשיו שחרב בית המקדש תיקנו חכמים שיהיו על השולחן בשעת אמירת ההגדה שני מיני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה".

והנה כבר שו"ט בזה בכמה במות ונקודת הענין שבאמת היו שני תקנות זכר למקדש, אחד בזמן שביהמ"ק הי' קים, ואחד אחר החורבן, והטעם שהצריכו חכמים לחדש התקנה אחר החורבן י"ל כי הם גדרים שונים, דבזמן שביהמ"ק הי' קים התקנה היתה זכר למה שיש בירושלים, אבל אחר החורבן התקנה הוא זכר למה שהי' בירושלים, אבל לא נמצא עכשיו, (ע"פ הגמ' במס' ר"ה[5] מנלן דעבדינן זכר למקדש דאמר קרא כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה׳ כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה), ונפק"מ רבתי אם בירושלים גופא עבדינן זכר למקדש, דהתקנה הראשונה היתה רק בגבולין (חוץ לירושלים), משא"כ התקנה שלאחר החורבן היא גם בירושלים גופא, ומובן שתקנה כזו אינה שייכת בזמן שבית המקדש קיים, רק שחכמים חידשו התקנה אחר החורבן, ולכן הרמב"ם ואדה"ז שמדברים במה שנוגע לזה"ז כותבים רק על התקנה השני' שבזמן שבימ"ק קים היו מביאין הקרבנות ועכשיו עושים זכר לזה בשני תבשילין[6].

ולא יבצע מהם אלא יניח המצה השלישית להשמט מידו ויברך על הפרוסה עם העליונה טרם ישברם ברכה זו

וכתב הנ"ל: "צריך להבין מה מוסיף אדה"ז בהמשך שוב "טרם ישברם", הרי כבר הזהיר ש"לא יבצע מהם". ורבינו לא נעמד על זה".

ונראה לומר בפשיטות שאדה"ז מבהיר שאין הפירוש שאחר שהניח המצה הג' להשמט מידו יכול לבצעות מהם אלא שגם הברכה צ"ל "טרם ישברם", ובמיוחד צריך אדה"ז להבהיר זאת כי בדרך כלל הסדר הוא שמיד אחר ברכת המוציא בוצעים מהלחם ולכן על כל דבר שעושים לפני הבצעיה צריך הבהרה שהוא קודם לכן. וראה לקו"ש חכ"ד[7] "אין סדר ברכת הנהנין וואס איז הוראות למעשה, קומט אויך א הוספה בלשון וואס באווארנט אפילו דבר המובן, אבי די הנהגה בפועל זאל זיכער ארויסקומען כדבעי".

ויטבול בחרוסת ויכרכם ביחד ויאמר זה

באות ל"ו כתב הנ"ל "ומשמע שאין צריך לנער החרוסת לאחר הטיבול, וכן כתב מהר"י מולין הביאו הב"י, וצ"ע הטעם. וראה פמ"ג א"א סק"ז". עכ"ל

והנה לכאורה רצונו לדייק שממה שאין אדה"ז מזכיר כאן שצריך לנער החרוסת מעל החזרת (כמו שכתב לגבי מרור), משמע שבכורך אין צריך לנער החרוסת לאחר הטיבול, ונשאר בצ"ע בטעם החילוק.

אכן י"ל הטעם לזה בפשטות שהרי הסיבה לנער החרוסת מהמרור הוא כמ"ש אדה"ז "כדי שלא יתבטל טעם המרירות" (עפמ"ש במסכת פסחים[8] – הגדת רבינו שם), אבל בכורך בין כך מתבטל טעם המרירות ע"י המצה שאוכל עם החזרת ובמילא אין סיבה לנער החרוסת מהחזרת של הכורך.

האומנם שבפיסקא זו עצמה כתב רבינו "והמדקדקין בזהירות ממצה שרוי', אין טובלין ורק נותנין מעט חרוסת יבשה על החזרת ומנערין אותה אח"כ ממנה. וכ"ה מנהג בית הרב".

ולכאורה אם כנים הדברים הנ"ל לכאורה אינו מובן מפני מה למנהגינו מנערין החרוסת מהחזרת, אבל באמת לא קשה מידי שהרי הטעם לזה שלמנהגינו מנערין החרוסת מהחזרת הוא מצד הזהירות ממצה שרוי' כמ"ש רבינו "והמדקדקין בזהירות ממצה שרוי'" ולא כדי שלא יתבטל טעם המרירות ופשוט.

 


[1]) שו"ע אדה"ז סתל"ב ס"ח.

[2]) בשולחנו אדה"ז כותב "בחדרים הסמוכים לבית" כו' רק ש"מקום" כולל גם שאר המקומות החייבים בדיקה ולכאורה לכן נקט אדה"ז בסידורו לשון זה.

[3]) הל' חו"מ פ"ח ה"א .

[4]) סי' תעג ס"כ.

[5]) דף ל, א.

[6]) וראה מה שכתב בזה הרב שלום שפאלטער שיחי' בקובץ הערות התמימים ואנ"ש מוריסטאון גליון י"ג דזה לכאורה גם מכוון בלשון אדמוה"ז שם שכתב וז"ל: ועכשיו שחרב ביהמ"ק . . וכבר נהגו מדורות הראשונים שהבשר יהי' . . והשני יהי׳ ביצה וכו' ע"ש, ומציין להירושלמי, היינו שהתקנה שנעשה אחר שחרב ביהמ"ק לקחת שני תבשילין ושהשני תבשילין יהיו זרוע וביצה הי' כבר בדורות הראשונים, והפי' בדורות הראשונים הוא בזמהמ״ק, שהרי מביא זה מ"מ מהירושלמי שמיירי בזמן המקדש, אלא שהתקנה נתחדשה עוד הפעם לאחרי שחרב ביהמ"ק, ומכיון שבדורות הראשונים היתה התקנה לקחת זרוע וביצה, לכן גם בהתקנה שתקנו לאחר שחרב ביהמ"ק תקנו ג"כ שיקחו זרוע וביצה.

[7]) ע' 72.

[8]) דף קטו, ב.