ויזהר שלא ישתה אחר אפיקומן - 1086

איסור שתי' אחר אכילת אפיקומן

הרב יוסף יצחק הכהן יארמוש

תושב השכונה

ב'הגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים' פיסקא ויזהר שלא ישתה אחר אפיקומן, כותב כ"ק אדמו"ר "(רי"ף – כ"כ בח"י ובמ"מ בשו"ע רבינו סתע"ח, אבל צ"ע וכמ"ש בפרמ"ג בא"א רסתע"ח), שלא יבטל טעם האפיקומן (כן משמע מהב"י ורמ"א ר"ס תפ"א)".

וביאור הציון לב"י ורמ"א (בפשטות) יובן בהקדם הטעם דאסור לשתות, דמצינו בזה כמה טעמים:

א) לפי שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח וביציאת מצרים לספר בנסים ובנפלאות שעשה לנו הקב"ה ולאבותינו עד שתחטפנו שינה ואם ישתה – ישתכר (ר"מ הובא ברא"ש (פ' ערבי פסחים סי' לג), ועד"ז בבעל המאור על הרי"ף (פסחים כו, ב)). ב) כדי שלא יהא מוסיף על ד' כוסות ונראה כמו שמתחיל בסדר אחר (רמב"ן במלחמות ה' על הרי"ף, שם). ג) כדי שיהא היכר לד' כוסות שכנגד הגאולה (ראב"ד בהשגותיו על הרי"ף שם, וראה עוד בח"י לשו"ע או"ח תפא, א). ד) שלא יבטל טעם מצה (ע"פ תוס' ד"ה רביעי – פסחים קיז, ב).

והנה מהחילוקים בין טעמים אלו הוא שלפי ג' הטעמים הראשונים האיסור הוא ביין (או בשאר משקין המשכרין) משא"כ לטעם הד' הרי (לכאורה) כל משקין בכללו – שמבטלים טעם המצה[1].

והנה בב"י (על הטור סו"ס תפא) כ': "ומיהו שאר משקין נראה דלמאן דאסר לשתות יין הכי נמי אסר בהו". ובשו"ע (סי' תפא ס"א) כתב המחבר "אחר ארבע כוסות אינו רשאי לשתות יין אלא מים", וע"ז כ' הרמ"א "וכל המשקין דינן כיין" (ומציין לבית יוסף).

ולפי"ז מבואר ציון כ"ק אדמו"ר להב"י והרמ"א שמשמע משיטתם דטעם האיסור הוא "שלא יבטל טעם האפיקומן"[2].

אלא דעדיין יש מקום לעיון, דהנה בדרכי משה (סי' תפא ס"ק ב') כ': "ומהר"י ווייל כתב בדרשות דדוקא מים כמו שהן שריין, אבל מים שנתמדו שקורים עפיל טראנק גרע מיין ואסור דמבטל טעם המצה וכו'" (והובאו דבריו במגן-אברהם). וא"כ צ"ע למה לא מציין כ"ק אדמו"ר לתוס' הנ"ל או להדרכי משה שכתבו מפורש שהטעם הוא משום ביטול טעם מצה ומסתמך על משמעות של הב"י ורמ"א.

ועוד צ"ע שמחלק כ"ק אדמו"ר את הקטע לב' חלקים, דבתחילה כ' "(רי"ף – כ"כ בח"י ובמ"מ בשו"ע רבינו סתע"ח, אבל צ"ע וכמ"ש בפרמ"ג בא"א רסתע"ח)", ואח"ז ממשיך בהטעם "שלא יבטל טעם האפיקומן (כן משמע מהב"י ורמ"א ר"ס תפ"א)". ולכאו' אם כוונת כ"ק אדמו"ר להביא קושיית הפרמ"ג ולשלול שהרי"ף הוא המקור להאי שיטה, הי' יותר מתאים לכאו' לכותבו בסוף, אחרי שמביא המקור מהב"י ורמ"א – לכתוב שם שהח"י וכו' מביא הרי"ף כמקור אבל צ"ע, וא"כ יש להבין למה מביאו כאן בהתחלה[3].

ועוד צ"ע שציין כ"ק אדמו"ר ל"ב"י ורמ"א ר"ס תפ"א", והמעיין יראה שאכן הרמ"א הוא בריש הסימן, אמנם הבית יוסף הוא בסוף הסימן!

והנראה לומר בזה[4] בהקדם דברי הרי"ף (שם) שכ' "דבתר דאכלין כל מגדני ומיני דפירי אכלין בסוף כזית מצה דמינטרא ולא טעמין לבתר הכין כלום בר מכסא דברכת המזון וכסא דהלילא. ומאן דצחי לית ליה רשותא למישתי אלא מיא, אבל חמרא לא".

וכ' ע"ז הר"ן (על הרי"ף שם): "זו היא סברת הגאונים והרב אלפסי ז"ל דסבירא להו . . אסור ליה למשתי בתר כוס רביעי, ולא משום מצה (-דהיינו לא משום שמבטל טעם המצה) שהרי כבר שתי אחרי' שתי כוסות, ועוד אמרו כגון תמרים וקליות ומיני מיכלא (-הוא דאסרו) אבל מינא משתיא לא (-אסרו)" [הסוגריים הם הערות הכותב]. דהיינו שהר"ן מבאר דעת הרי"ף ע"ד שיטת המאירי "שאחר אכילתן אוכלים כזית מצה ואין טועמין אחרי' כלום חוץ משתיית שני כוסות כו' ומשם ואילך אף שתייה ביין נאסרה לו".

ולפי"ז תובן קושיית הפרי מגדים (א"א ר"ס תע"ח, המצויין ע"י רבינו בהגדה), דהנה המחבר כתב (סי' תע"ח ס"א) "אחר אפיקומן אין לאכול שום דבר", וכ' ע"ז המג"א (סק"א) "והוא הדין דאסור לשתות, עיין בטור סי' תפ"א ובב"י". וע"ז כ' החק יעקב (סק"א) "ומדכתב המחבר אין לאכול, משמע דלשתות שפיר דמי וכמ"ש הטור סי' תפא. כמו ששותין עוד השני כוסות, ורק אחר הכוסות אסור לשתות דברים המשכרין דוקא . . וכן עיקר, דלא כמגן אברהם שכ' בפשיטות דכמו שאסור לאכול כך אסור לשתות והוא כדעת הרי"ף שהובא בטור סימן תפ"א". ושואל על כך הפמ"ג "ולא מצאתי מבואר ברי"ף דאסור לשתות אחר אפיקומן, ומה שכתב 'בתר הכי לית רשות למשתי' – היינו בתר ד' כוסות, והר"ן ז"ל בפירוש כן דמשום מצה הא כבר שתה ב' כוסות אחרים, יעויין שם".

אמנם נראה שהב"י הבין את דברי הרי"ף באופן אחר, ובהקדם לשון הטור (ס"ס תפא): "כתב אדני אבי הרא"ש ז"ל יראה מדברי רב יוסף טוב עלם שאסור לשתות אחר ארבע כוסות, וכן כתב רי"ף בתר דאכלי כל מגדני ופירי אכלי בסוף כזית מצא דמינטרא ולא טעמין בתר הכי כלום בר מכסא דברכת מזונא וכסא דהלילא ומאן דצחי לית לי' רשותא למשתי חמרא אלא מיא. וכן כתבו כל הגאונים. ותימה מנא לן הא, דהא לא קאמר אלא אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומן – היינו שלא לאכול אבל למשתי שרי".

ובפשטות שיש כאן מחלוקת בין הרא"ש והרי"ף האם אסור לשתות אחרי הד' כוסות, שהרי"ף אוסר והרא"ש מתיר, אמנם בסי' תע"ח שמדבר אלאחרי אפיקומן (שאסור לאכול) כ' הב"י "ואם אסור לשתות יין אחר כזית מצה שאוכל בסוף הסעודה כתב רבינו בסימן תפא". ומבואר מדבריו שסובר שמח' הרא"ש והרי"ף היא (גם) אלאחרי אכילת אפיקומן, ושהרי"ף אוסר לשתות אחרי אפיקומן[5].

ולכאורה כן הבין גם החק יעקב את דברי הרי"ף ולכן הביאו כמקור לשיטת המגן אברהם שאוסר השתי' מיד אחרי אפיקומן, וכן יש לומר שהבין גם בעל מראי המקומות על שו"ע אדה"ז שציין בסי' תעח להרי"ף כמרא דהאי שיטה (וכדמוכח גם שציין להרא"ש כמקור לדעת המתירים, שזה כב"י שסובר שהמח' בהטור בסי' תפא שייכת גם לסי' תעח).

והנה אע"פ שהוכחנו שיש מקור להאוסרים מהרי"ף עדיין חובה עלינו לתרץ הקושיות המובאות בר"ן על שיטה זו[6], שהן: א) הרי בלאו הכי שותה אחר האפיקומן עוד שתי כוסות יין, א"כ לא יגרע מאומה אם ישתה עוד[7]. ב) הגמ' (פסחים קיט, ב) אומרת ש"אין מפטירין אחר הפסח (-מצה) אפיקומן", ומביאה על כך דוגמאות של מיני מאכל, ומשמע ששתי' מותרת.

והנה המהר"ל (גבורות ה' פרק סה) מתרץ קושיא הא', "ואחר כוס ד' אסור לו לאכול ולשתות כדי שישאר טעם המצה בפיו, דכמו שהאכילה מפיק טעמו מפיו כך השתי' ג"כ. ולא יקשה לך דבלאו הכי איכא ב' כוסות לאחר האכילה, שאני התם דמצוה הם, לכן כוס ה' בודאי יש בו מצוה וכיון דהוי מצוה שפיר, אבל שאר שתי' אסור דהכל מפיק טעם המצה חוץ מן המים, שהמים אין בהם טעם כלל וכיון שאין בהם טעם אינו מוציא טעם מצה ומותר".

ולכאו' תירוצו צריך ביאור: שהרי למאי נפק"מ שהב' כוסות לאחרי האפיקומן מצוות הן, הרי סוף סוף ע"י שתיית הכוסות האלו יעביר טעם האפיקומן (או כבר העביר אחרי הד' כוסות), ומה בכך שישתה עוד.

וי"ל בכל זה בהקדם שדין איסור שתיית משקין אחר האפיקומן הובא בשו"ע בשני מקומות:

א) בסימן תעח ס"א כ' "אחר אכילת אפיקומן אסור לאכול שום מאכל בעולם חוץ ממצה שמורה משעת קצירה או משעת לישה כדי שלא יעבור מפיו טעם מצה שמורה שלא אפיקומן על ידי טעם אותו מאכל כמו שנתבאר בסימן תעז, אבל מותר לשתות כל המשקין שאינן משתכרין . . לפי שטעם השתיה אינו מעביר את טעם האכילה מפיו. ויש חולקין על זה ואומרים שטעם כל המשקין מבטל מפיו את טעם מצה שמורה של אפיקומן חוץ ממים וכיוצא בהם כמו שית' בסי' תפא". ובמראי מקומות מצויין שמקור האי דין הוא מהרי"ף (וכנ"ל).

ב) בסי' תפא ס"א כ' "אחר ד' כוסות נהגו כל ישראל מדורות הראשונים שלא לשתות יין או שאר משקין המשכר לפי שחייב אדם לעסוק כל הלילה בהל' פסח וביציאת מצרים ולספר בנסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה ואם יהא מותר לו לשתות יש לחוש שמא ישתכר ולא יעסוק ויספר כלל, אבל לאחר שחטפתו שינה מותר לו לשתות. ויש חולקין על זה ואומרים שמעיקר הדין אסור לשתות כל משקה כדי שלא יעבור מפיו טעם מצה של האפיקומן חוץ ממים וכיוצא בהם וכו'". ובמראי מקומות מצויין שמקור האי דין הוא מהב"י ורמ"א.

וצ"ע בשניים: א) למה הוכפל הדין והובא בב' מקומות? ב) למה בסי' תעח צויין שהמקור הוא מהרי"ף ואולם בסי' תפא צויין לב"י ורמ"א[8]?

והנראה לומר בזה שבאיסור אכילה ושתי' אחר אכילת אפיקומן יש ב' דינים: א) דין על הגברא: איסור על האדם שלא יעביר ויבטל (דהיינו שלא יעשה מעשה המבטל טעם) האפיקומן מפיו, ע"י האכילה או השתי'. ב) דין בחפצא דאפיקומן: האיסור הוא פרט ותוצאה מזה שטעם האפיקומן צריך שישאר בפיו.

ויבואר יותר בהקדם לשון אדה"ז (בסי' תעז ס"א-ב): "בזמן שבית המקדש היה קיים היו אוכלים הפסח בסוף כל הסעודה, כדי שיהי' נאכל על השובע דהיינו שהפסח יהא גמר כל השביעה כדי שיהיו נהנין באכילתו ותחשב להם שאכילת כל הקדשים צריך להיות דרך חשיבות וגדולה וכו', ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כלומר שלא יהיו נפטרין מאכילת הפסח באפיקומן (פי' אפיקומן כלומר הוציאו והביאו מזונות ומאכלים על השולחן) דהיינו שלאחר אכילת הפסח לא יאכלו שום מין מזון ומאכל בעולם שלא יעבור טעם הפסח מפיו ע"י טעם אותו מאכל".

וי"ל בביאור המשך הדברים שיסוד התקנה לאכול קרבן פסח בסוף ולא להעביר טעמו הוא דין על הגברא להראות שאכילת הפסח חשובה - "דרך חשיבות וגדולה", משא"כ כשאוכל ומעביר טעם הפסח מפיו הוא מזלזל בקיום מצוות הפסח וחשיבותו, וכתוצאה מזה יש דין בחפצא דקיום מצות פסח שצריך שישאר טעם הפסח בפיו.

וי"ל שמקדים כל זה לבאר שכן הוא ג"כ גדר האפיקומן (וכדמשמע מלשונו בס"ג) שיש בו ב' הדינים דלעיל.

ולפי"ז יבואר תירוץ המהר"ל: דבשתיית הכוסות "מצוות הן", הרי אין כאן זלזול של הגברא שמפחית מהחשיבות של האפיקומן, שהרי שתייתו הוא מחמת חיוב מצוה (ואדרבה, ע"י שתייתו מוסיף בקיום ה"סדר" ומצות אפיקומן), ולא סתם שתיית משקין שמעבירים טעם האפיקומן, ולכן אפי' אם בפועל מעביר טעם האפיקומן בפיו אינו עובר על הדין שאין שותין אחר האפיקומן, משא"כ כששותה מחוץ לכוסות של מצוה – אפילו שנאמר שבין כך העביר (מקצת) טעם האפיקומן מפיו ע"י שתיית הכוסות של מצוה – בשתי' שאינה של מצוה מפחית הגברא מחשיבות האפיקומן.

והנה י"ל (עוד) בהחילוק בין אם איסור השתי' הוא דין באפיקומן (שישאר טעם מצה בפיו) או דין בגברא (שלא יעשה שום מעשה שמעביר טעם האפיקומן) בהבנת האיסור של כל המשקין, דאם האיסור הוא בגלל שצריך שישאר טעם משקין בפיו, הנה לא כל המשקין שוין, שהרי יש משקים שמעבירים יותר טעם ויש משקין שפחות מעבירין הטעם, וא"כ אע"פ שיכול להיות שגם שאר המשקין יהיו אסורים בפועל לשתות, אבל הי' צריך להיות נפק"מ בין המשקין (עכ"פ בהלכה)[9], וכמו שאכן מבואר ממהר"י וויל (הובא בדרכי משה לעיל) ש"מים שנתמדו שקורין עפיל טראנק גרע מיין ואסור דמבטל טעם המצה", והדרכי משה חולק עליו מכיון שלאקריץ מותר ("המנהג לשתות") א"כ גם עפיל טראנק מותר (וראה גם מ"א "טעם גדול"), הרי מבואר שהדיון הוא על גודל בטעם.

אבל באם האיסור הוא על הגברא, הרי מובן שבאם הוא רק משקין המעבירין טעם האפיקומן, הרי זה הכל אותו גדר – שהגברא עושה מעשה שמעביר טעם האפיקומן, ויש לכללם יחד. ולפי זה מובן שדוקא מזה שהב"י ורמ"א כ' ש"כל המשקין דינן כיין", ו"למאן דאסר לשתות יין הכי נמי אסר בהו" (ולא כתבו ששאר המשקין נמי אסור), מובן שגדר האיסור בשתיית שאר משקין הוא באותו גדר של יין, והוא משום שהבינו שגדר האיסור הוא על הגברא, שע"י ששותה משקין הוא עושה מעשה המזלזל באפיקומן שלא איכפת לו מהעברת טעמו[10].

ולפי"ז יש לתרץ קושיא הב' דלעיל, שהגמ' מביאה דוגמאות של מיני מאכלים להדין שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, שמשמע שדוקא אכילה אסור ושתי' מותר. דכל זה באם נאמר שהאיסור הוא דין באפיקומן שיש לדון בהמאכל גופא האם זה נקרא מעביר טעם האפיקומן, וכנ"ל, ומכיון ש(לכאו') פשוט שמשקין מוריד פחות טעם מאכילה הי' להגמ' להביא דוגמאות של שתי', באם גם שתי' אסורה. אבל לפי מה שהסברנו שהאיסור הוא על הגברא – הרי שבעצם אין נפק"מ בין מאכל ומשקה, ובאם רק שמעביר טעם האפיקומן הרי בזה עובר על האיסור שעל הגברא לא לזלזל באפיקומן ע"י העברת טעמו, וכמו שאין צריך להביא דוגמא של כל מיני מאכל, כך אינו צריך להביא דוגמאות של שתי'.

ולפי"ז י"ל בביאור דברי אדה"ז שבסי' תע"ח מדובר בעצם הדין שאסור לאכול ולשתות אחר אכילת האפיקומן (וככותרת הסימן "שלא לאכול אחר אכילת אפיקומן") – שהוא מפאת שני הגדרים ודינם שנתבארו לעיל – ולכן מציין להרי"ף שהוא (לשיטתו) מרא דהאי שיטה.

משא"כ בסי' תפא מדובר על איסור שתי' אחר הד' כוסות (וככותרת הסימן) – שלכו"ע יש אז איסור שתיית משקין המשכרין – ואדה"ז מביא שיטת היש חולקים שגם משקין מבטל טעם מצה, ובמילא כתוצאה של הדין שאין לאכול ולשתות אחר האפיקומן מפני שמבטל טעם מצה כל המשקין אסורין בפועל אחר הד' כוסות, לכן מציין לב"י ורמ"א שמשמע מדבריהם שהטעם להאיסור (בפועל), הוא דין על הגברא שלא יזלזל (בסוף הסדר) באכילת האפיקומן ע"י שישתה אחריו כל משקין[11].

ואם כנים כל הדברים דלעיל, יבואר לנו דברי קדשו של כ"ק אדמו"ר בהגדה, שכ' "שלא יבטל טעם האפיקומן" שיש לפרשו (לא על המשקין, אלא) על הגברא – שהוא לא יבטל טעם האפיקומן, וכדי לרמז על ההבנה בזה, שהכונה כאן לדין בהנהגת האדם בקיום הסדר – שלא יזלזל בחשיבות האפיקומן ע"י שיעשה מעשה שמבטל (ומעביר) טעם האפיקומן מציין למשמעות הב"י ורמ"א, שדוקא מדבריהם משמע שיש לכל המשקין דין אחד – מפני שאיסור שתי' הוא דין על הגברא[12], כנ"ל.

ומתורץ למה אין כ"ק אדמו"ר מציין לתוס' מכיון שאין בדבריהם שום משמעות שהאיסור הוא על הגברא, וי"ל שסוברים שאיסור הוא רק דין באפיקומן שישאר טעם מצה בפיו[13], וכן מובן למה אינו מציין לדרכי משה, שכנ"ל, משמע משם שהאיסור הוא רק דין באפיקומן, ולא איסור על הגברא.

ומתורץ למה מחלק כ"ק אדמו"ר לכתוב בהתחלה שהמקור הוא ברי"ף ולהביא הפמ"ג ולאח"ז להביא הטעם והציון לב"י ורמ"א, מפני שכ"ק אדמו"ר רוצה לרמז שע"י הבנה זו תתורץ קושיית הפרי מגדים, וכנ"ל בארוכה.

וע"פ זה י"ל שכוונת כ"ק אדמו"ר לציון הב"י הוא לא רק לסי' תפא, אלא לכל דברי הב"י גם בסי' תע"ח, שדוקא מדבריו בסי' תע"ח מבואר לנו הבנתו בדברי הרי"ף (שעי"ז מתורצת קושיית הפמ"ג), וכנ"ל.

וכ"ז הוא בדרך אפשר, ועצ"ע.

* * *

בגליון א'עב יצא הרב י.ד.ק. שי' לשאול על ביאור כ"ק אדמו"ר בדברי אדה"ז המובא בקטע צפון בהגדה (והמשיך השקלא וטריא בזה עם הרב פ"ק בגליונות שלאח"ז), דכתב כ"ק אדמו"ר וז"ל: "לכאורה צ"ע: א) הו"ל להזהיר שלא יאכל אחר האפיקומן ובפרט שאכילה חמורה מן השתי', כמ"ש בטושו"ע ונ"כ סי' תע"ח ותפ"א[14]. ב) הול"ל ואסור לשתות או ואין לשתות אחר אפיקומן, וכמ"ש כל הפוסקים. ומהו פי' ויזהר שלא ישתה[15]. ג) אזהרה זו הו"ל לכתוב אחר גמר דיני אכילת האפיקומן, כיון שזמנה אח"ז.[16] וי"ל: פירוש ויזהר שלא ישתה, היינו ע"י שישתדל שלא יהי' צמא. ובזה מובן בהנ"ל: א') לא הוצרך להזהיר על אכילה כיון דבלאה"כ האפיקומן צ"ל נאכל על השובע. ב) לא בא להשמיענו דין איסור אכו"ש אחר האפיקומן, כי מקום הדינים הוא בשו"ע ולא בסידור, ורק הנהגות הסדר קמ"ל, שישתה, באופן שלא יצמא אח"כ. ג) מובן שזהירות זו זמנה היותר אחרון הוא סמוך לאכילת האפיקומן וקודם לה, ולכן כתבה סמוך וקודם לתיבות ויאכל" (וממשיך כ"ק אדמו"ר לתרץ "באופן אחר קצת").

ומקשה הרב הנ"ל על קושיא ותירוץ הא' "ויש להבין, נכון ש"האפיקומן צ"ל נאכל על השובע", אבל גם על השובע יתכן שישכח ויאכל למשל ליפתן – "קומפוט" ש"שכחו" לאכלו לפני האפיקומן?".

וקושייתו תמוה ד"שכחה" מאן דכר שמיה? הרי אדה"ז אינו בא (לפי ביאור רבינו) להזהירנו משכחה ושוגג, אלא ש"ישתדל שלא יהי' צמא" – ומפני זה הי' לכאורה גם להזהיר להשתדל לא להיות רעב, אבל זה כבר מוזהר מזה ש"צ"ל נאכל על השובע". ובמילים אחרות: אפילו אם נאמר שהאזהרה היא בגלל שתתכן מציאות של שכחה, אבל בסוף יש לנו רק להזהירו שלא יבוא למצב שישכח ע"י שישתה ויאכל – והאכילה כבר מוזהר ועומד, ולכן לא הי' לאדה"ז להזהיר רק על השתי', ופשוט.

ושוב מקשה על קושיא ותי' הב' וג' "והנה מ"ש ד"רק הנהגות הסדר קמ"ל, שישתה באופן שלא יצמא אח"כ", לכאורה יש להבין, שאמנם זו היא עצה טובה, אבל לכאורה זה אינו כבר בגדר "הנהגת הסדר" ששייך לסידור, כמו הך ד"יאכל בהסיבה", שקשור ישירות לדיני הלכות הסדר, אבל הך "שישתה באופן שלא יצמא אח"כ" זה לכאורה ע"ד לומר שישכב לנוח בערב פסח כדי שיוכל לקיים יותר טוב מצוות ליל הסדר, ולספר יותר טוב סיפור ההגדה, שזה בעצם כבר אינו בגדר "הנהגות הסדר קמ"ל"?".

ושוב דבריו תמוהים: א) נראה ששאלתו היא שסבירא ליה שמ"ש כ"ק אדמו"ר "שישתה באופן שלא יצמא" לא נקרא "הנהגת הסדר ששייך לסדר", ו"בעצם אינו בגדר הנהגות הסדר", ורק דין (שלשיטתו) "קשור ישירות לדיני הלכות הסדר" נקרא הנהגות הסדר. אלא דלפי זה קיצר במקום שהי' לו להאריך, שהי' צריך לבאר ולנמק מה נקרא הנהגות הסדר ולמה דין ש"ישתה באופן שלא יצמא" לא נכלל בגדר זה (שהרי לכ"ק אדמו"ר זה מפורש כן נכלל בהגדרה זו)?

ונראה לי (כמעט ברור) ש"הנהגת הסדר" (ולא "דיני הסדר") כוונתו שנכלל בו הנהגות שצריך לדעת (ולקיים) כדי שינהיג סדר כראוי, ובלשון כ"ק אדמו"ר (אג"ק חלק ב' ע' שדמ) "הנהגות הנחוצות לדעת בשעת מעשה", וכמו שצריך לדעת שאפיקומן צריך לאכול בהסיבה כמו כן צריך לדעת (וי"ל בגלל גודל החשיבות של האפיקומן וצריך להיות נאכל על השובע, ואין מפטירין וכו') שצריך להזהר בעצמו שלא לבא למצב שיצמא ויצטרך לבטל מהסדר כפי שצריך להיות.

ומה שמדמה הרב הנ"ל את ההנהגה שיזהר שלא יצמא להנהגה לנוח בערב פסח – א', האם בזה (בהדמיון) מוציא את האזהרה שלא יצמא ל"עצה טובה"? ואולי גם לנוח בכדי לספר את ההגדה הוא ג"כ הנהגת הסדר – ואין אדה"ז מביאו מטעם אחר (אולי מרוב פשיטותו)?!

ב) גם לשיטתו הרי השינה היא רק שיוכל לקיים הסדר "יותר טוב" – אולם אדה"ז מזהיר שלא יבא לעבור על דעת קצת פוסקים.

 


[1]) ראה פר"ח סי' תפא, וח"י סי' תפא ס"ק א'. וראה גם משנה ברורה סי' תפא ס"ק (ומ"ש "שדעתם (-המחבר ורמ"א) להחמיר ככל הני טעמי" צ"ע), וכ"ז הוא דלא כגר"א (סי' תפא ס"ק ב') שכ' שכל המשקין דינן כיין הוא "לכל הטעמים", וצ"ע כוונתו.

[2]) ראה נחלת צבי על שו"ע או"ח סי' תפא. ולהעיר מהפרי מגדים (מש"ז סי' תפא סק"א) שמבאר כוונת הרמ"א ש"דווקא משקה המשכר אסור – שחייב לספר ביציאת מצרים", וזהו דלא כפשוטו. ועוד שצע"ג שהרי דבריו מיוסדים על הדרכי משה (המובא לקמן בפנים), ושם כ' מפורש הטעם "דמבטל טעם מצה".

[3]) שו"ר שהקשה עד"ז הרה"ג עב"ש שליט"א בגליון תתצח, ועיי"ש דבריו. ובגליון תתק העיר עליו הרה"ג אז"ו, עיי"ש. ויש לדון בכמה פרטים מדבריהם, ואכ"מ. וראה גם בשלחן המלך ח"ב עמ' קט בהערה שדיבר בזה, ואין בית מדרש בלא חידוש, והנראה לענ"ד כתבתי.

[4]) שו"ר שכמה מדיוקים דלקמן כבר קדמני בספר אתפשטותא דמשה (העכט), ושם ביאור באופן אחר ומקצת דבריו צ"ע.

[5]) ומפורש כן בשיטת הרי"ף במהר"ם חלאווה, ועוד. ובאמת שזו (לכאו') כוונת הפרמ"ג (שם) שכ' "ואמנם שהב"י בכאן הראה מקום לתפ"א אם אסור לשתות אחר כזית מצה באחרונה", ופשטות לשון הרי"ף ג"כ מורה כן (ד"ומאן דצחי וכו'" הוא אחרי שאכל כזית מצה דמנטרא) וכמ"ש המשנה ברורה בשער הציון (תע"ח ס"ק ג') "ולפלא על הפמ"ג שכתב דמהרי"ף לא מוכח רק דאסור בתר ד' כוסות והמעיין שם יראה דאינו כן".

ולפי המבואר מדוייק הציון במגן אברהם (המובא בפנים) ל"טור סי' תפ"א וב"י" (ולא טור וב"י סי' תפ"א) דכוונתו לב"י שבסימן תעח.

[6]) עד שגדולי האחרונים פסקו למעשה שמותר לשתות מפני קושיות אלו.

[7]) וראה גם בגדי ישע על המרדכי בסדר של פסח אות יב שמקשה כן.

[8]) לכאו' הי' אפשר לומר שהציון לב"י ורמ"א הוא שהיש חולקין סוברים שאיסור שתי' הוא מעיקר הדין (ולא סתם מנהג "מדורות הראשונים") – וכדמוכח ממקום הציון, קודם המילים "שמעיקר הדין אסור", והטעם שהובא לאיסור "כדי שלא יעבור מפיו טעם מצה" אינו מהב"י ורמ"א.

אבל מהא דכ"ק אדמו"ר הביא (בהגדה) הב"י ורמ"א כמקור להטעם "שלא יבטל טעם האפיקומן", י"ל שכן הוא גם לבעל המ"מ על השו"ע.

[9]) ראה בחידושי רבינו דוד (פסחים קיט, ב) שיש חילוקים בין מאכלים שונים בביטול טעם המצה.

[10]) ומדוייק הלשון בשו"ע אדה"ז (סי' תפא ס"א) שכ' "חוץ ממים וכיוצא בהם כגון מי זנגביל ומי שורש ומי תפוחים" שכל זה הוא כמים (ולא כדרכי משה שמדמהו לשתי' אחרת שהמנהג לשתות – אלא שזה כמים). וממשיך ש"עפיל טראנק שעושין באשכנז ויש לו טעם גדול – אינו כמים", דהיינו שלאדה"ז הדיון הוא האם הוא כמים – ואז אינו אסור – מפני שאין הגברא מוריד בזה טעם האפיקומן.

ויש להוסיף שבזה יש נפק"מ באם יש להחמיר בשתיית מים שהב"י מביא ש"הרב שמואל מאיוורא הי' מחמיר על עצמו ולא הי' שותה אפילו מים", דאם האיסור הוא משום שמעביר טעם האפיקומן לחוד, צ"ע למה להחמיר במים – הרי במים אין בהם טעם כלל ואינו מעביר טעם מצה, וא"כ למה להחמיר? משא"כ באם יש איסור על הגברא לעשות מעשה של שתי' שמוריד טעם האפיקומן – מפני שנראה כמזלזל באפיקומן, הרי שיש לנו מקום להחמיר בכל שתי', אפי' של מים, מפני שכל השתיות דומות זו לזו מצד מעשה הגברא שנראה שאין אכפת לו מטעם האפיקומן. ולפי"ז יומתק למה הביא הב"י חומרת שתיית המים.

[11]) ויש להוסיף, שמכיון שכבר העביר בפועל מטעם המצה שבפיו ע"י הב' כוסות, אין לנו לחוש להדין הב' הנ"ל באיסור שתי' הנאמר בחפצא של אפיקומן – שאין לאכול אחריו כו' שישאר טעמו בפיו, שהרי כבר העבירו (ברובו) ע"י שתיית הכוסות, ומה שנשאר הוא (פרט הא' הנ"ל) הדין שעל הגברא לא לשתות – מכיון שע"י שתיית משקין, שמבטלים טעם האפיקומן, מראה שאין (טעם) האפיקומן חשוב אצלו כלל עד ששותה עוד משקין – שמעבירין טעם מצה (המועט שנשאר?) שאינו מחייב בו, ובזה עובר על הדין הא' שעל הגברא, וכנ"ל, ולכן מצויין להב"י ורמ"א.

[12]) ולפי המובאר לעיל בהערה 10 שדוקא לפי הבנה זו מובן למה יש להחמיר במים יומתק הא שדווקא בטעם זה (המרומז בציון לב"י ורמ"א) מבואר למה לאדה"ז יש להחמיר במים, וכמו שכ' כ"ק אדמו"ר בהמשך הקטע בהגדה של פסח.

[13]) ולהעיר מתוס' ד"ה מפטירין (קכ, א) שכ' "דבעינן שיהא טעם מצה ופסח בפיו".

[14]) הרב הנ"ל רוצה לתרץ קושיא זו: ש"כיון ש"בדיעבד אם אכל אחרי אכילת אפיקומן שום דבר, יחזור ויאכל כזית מצה שמורה לשם אפיקומן", הרי שאכילתו הראשונה בטילה ונחשב כלא אכל כלל אפיקומן, והאכילה הראשונה נעשה כאכילה בעלמא ואין לחשבה כקיום מצות אפיקומן, א"כ יש כאן עדיין החיוב לאכול אפיקומן. וזה דין שמקומו בשו"ע ולא בסידור שהוא הנהגות הסדר, משא"כ גבי שתי'ה שבדיעבד אם שתה אחרי אכילת אפיקומן אינו צריך לחזור ולאכול אפיקומן לפיכך הוי "הנהגות הסדר"", ע"כ דבריו.

ודבריו צ"ע: א) אדה"ז אינו כ' הדין שבאם אכל אחרי אפיקומן צריך לחזור ולאכול אפיקומן, ומפורש באחרונים שיש מחלוקת בזה. וא"כ דוחק לבאר דברי אדה"ז ע"פ דין שאינו מבורר אם זו שיטתו (כן הקשה הרפ"ק).

ב) אפילו אם נאמר שצריך לחזור ולאכול מצה (אפיקומן) מה המקור שזה בגלל שאין לחשוב האכילה הראשונה כקיום מצות אפיקומן ושאכילה הראשונה בטלה? (וראה פמ"ג שזה רק דין לכתחילה לחזור ולאכול אפיקומן, א"כ לכאו' ברור שאינו סובר שאכילה הראשונה בטלה, ואדה"ז ורבינו כ' במפורש שבליל ב' אם אכל "אין עליו כלום").

ג) (ועיקר), יש "הנהגות הסדר" שהוא איך צריך להנהיג הסדר, והאם מפני שהדין ישתנה באם יעבור על הנהגת הסדר זה משנה מה נקרא "הנהגות הסדר"?!

במילים אחרות: יש ב"הנהגות הסדר" (א') לא לאכול אחרי אפיקומן, (ב') לא לשתות אחרי אפיקומן. האם מפני שאם עבר על האכילה צריך לאוכלו עוד הפעם, אינו נקרא הא דאין לאכול הנהגה, ורק בשתי' שאין צריך לחזור נקרא הנהגה. אתמהה.

[15]) הרב הנ"ל רוצה לתרץ קושיא זו: שמכיון שבדיעבד אם שתה מים וכיוצא בהם אחרי אכילת אפיקומן ואפילו שאר משקין, אינו צריך לחזור ולאכול כזית מצה לשם אפיקומן, לפיכך כתב רבינו "ויזהר שלא ישתה" על מנת שיקיים בשלימות ובהידור.

וצ"ע הרי לכתחילהה בודאי ש"יש לחוש לדבריהם" (סי' תעח ס"א, סי' תפא ס"א), וא"כ אין זה רק אזהרה על קיום מצוה בהידור, אלא על עצם קיום המצוה – באם אינו איסטניס או תאב הרבה שאז יש לסמוך על סברא הראשונה (וכן הקשה הרפ"ק).

דהיינו, נכון שאכילה חמורה מן השתיה, אבל משורת הדין (לכתחילה) שניהם אסורים וא"כ אין טעם להזהיר על אחד יותר מן השני (אא"כ אחד מהם כבר מוזהר ועומד).

[16]) הרב הנ"ל רצה לתרץ קושיא זו: שע"פ מה שהסביר שאם אכל אחר אפיקומן שאכילת האפיקומן בטילה היא, א"כ אין מה להזהיר גבי אכילה משא"כ בשתי', לכן שייכים "אזהורת" הללו (צ"ע לשונו איזה "אזהרות" – רבים?) לפני אכילת אפיקומן על מנת שיכול לקיים מצוות אכילת אפיקומן מן המובחר.

ולא הבנתי באם לשיטתו בין כך אין אזהרה זו אזהרה חיובית – אלא אזהרה שידאוג לקיים המצווה בהידור ע"י שלא ישתה, א"כ לא הסביר כלל למה זה נכתב לפני אכילת האפיקומן ולא לאחריו.