קוראין את ההלל - 1086

מי קורא את ההלל?

פיענוח חילופי מכתבים בין הרבי להרש"י זווין

על הביאורים להגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים*

הרב שלום דובער הרצל

שליח כ"ק אדמו"ר – ראש פינה, אה"ק

כרך ב' אגרת רצ"ה

ב"ה, צום השביעי יהפך לששון,

ברוקלין, נ.י.

כבוד הרה"ג הוו"ח אי"א חו"ב וכו' מהורש"י שי'

שלום וברכה!

. . .

ועתה אבוא להערותיו במכתבו:

א) מעיר, על מה שכתבתי בליקוטי ההגדה עמוד 5 "קוראין את ההלל - הלוים", שאין זה פשוט כל כך, כי לדעת רש"י (פסחים סד, א[1]. סוכה נד, ב[2]) ישראל קראו את ההלל.

- והנה מה שכתבתי הוא ל' סדר קרבן פסח של היעב"ץ[3], ואני לא הוספתי מדילי, אלא ציון המקור לתוספתא[4].

ובגוף הדבר - כבר פסק הרמב"ם (הל' קרבן פסח פ"א הי"א[5]) שהלויים קוראין את ההלל, ולעת עתה, לא מצאתי פוסק חולק בפירוש על דעה זו (וגם בדעת ברש"י ראה לקמן). וידוע אשר רש"י מפרש הוא ולא פוסק ובפירושיו רגיל לפרש יותר קרוב לפשוטו אף על גב דלית הלכתא הכי[6] (ביד מלאכי כללי רש"י המקורים[7]. ועוד[8]).

עוד זאת: מה שהביא[9] דעת רש"י, כנראה נגרר בזה אחרי לשון התוס' בסוכה שם[10] בשטחיותו, ודעת המנ"ח מצוה שצד[11].

אבל אם תאמר שרש"י בא לומר ולחדש בפירוש שהישראלים גם כן קראו את ההלל[12], כמה קושיות בדבר:

א) למה לא פירש ב"תקעו" מי היו התוקעין[13].

ב) הוי ליה למימר "אכתות קאי" ותיבת "כל" מיותרת[14].

ג) והוא העיקר: דעה זו היא היפך מה שכתוב בתוספתא[15], וכמ"ש בתוס' סוכה שם[16].

וגם אם תמצי לומר שכיון שאין כאן יין גם ישראל מותר בשירה זו, ועל דרך מה שכתב במנ"ח שם[17] [18], עדיין צריך עיון מה הכריחו לרש"י לחלוק על התוספתא ואיפוא המקור לזה[19].

והנה מחוייבים לתרץ דברי הראשונים, גם אם נראה לנו שהם בסתירה למאמר רז"ל מפורש. אבל, במה דברים אמורים כשברור שזהו דעת הראשון, מה שאין כן כשספק בדבר, ואדרבה.

ובנידון דידן כיון שהסתירה על דעה זו מהתוספתא ברורה, נלפענ"ד שמעולם לא נתכוון רש"י לדעה זו.

וכוונת רש"י היא פשוטה - דהנה במשנה (פסחים שם) מבאר כל סדר קרבן פסח עד גמירא של כת הראשונה, ומסיים "כמעשה הראשונה כך מעשה הב' והשלישית קראו את ההלל אם גמרו כו'". ובשטחיות הלימוד משמע דאינו מדבר אלא בכת ב' וג', דאם גם כת א' קראה את ההלל, הוי ליה לשנות זה בסדר כת א' במקומו[20].

ולכן מפרש רש"י "אכל הכתות קאי"[21]. והוא מכוון למה שנוגע ברש"י לפרש בסוכה שם ד"כל כת קוראה"[22], דאין נפקא מינה בסוגיא שם אם הלוים קוראים או גם הישראלים, כמובן[23] -

(ומה שלא שנה "קוראין את ההלל" בסדר כת א', יש לומר משום דנפישין מילי, דפליג ר"י[24]) –

ורש"י אינו מדבר אלא בזמן אמירת ההלל[25], שהוא גם בזמן הקרבת כת הא', ובזה מדברת המשנה גם כן. אבל לא בא לפרש מי הוא הקורא, כמו שלא פירש מי הוא התוקע, כי גם המשנה אינה עוסקת בזה. ועל ידי זה סרו כל הדיוקים הנ"ל ועוד[26].

וגם בתוס' סוכה (נד, סע"א), יש לומר[27] שלא בא אלא לבאר לשון רש"י, שלא נטעה לומר דכל אנשי הכת קראו, ולא הביא זה התוס' בלשון של קושיא ופירכא. ודלא כפירוש המנ"ח בדברי הרע"ב.

. . .

 

כרך ב' אגרת שח

ב"ה, ח' מרחשון תש"ח

כבוד הרה"ג הוו"ח אי"א חו"ב וכו' מהורש"י שי'

שלום וברכה!

במענה על מכ' מער"ס.

בענין אמירת הלל בשחיטת הפסח

א) קודם שאעיר מה שנראה לפענ"ד במה שכתב במכתבו, הנני להדגיש עוד הפעם במה שכבר כתבתי במכתבי הקודם, אולי בלי הדגשה הנחוצה, והוא: בענין זה מצינו מפורש בתוספתא על אתר, וכן הוא בתוס' ורמב"ם, שהלוים הם האומרים את ההלל. והנה רוצים לחדש פלוגתא ודעה דרש"י חולק על כל הנ"ל וסבירא ליה דכל ישראל אמרו את ההלל. ועל זה כתבתי דהיסוד לומר דרש"י פליג מצאתי לעת עתה רק לשון רש"י בפסחים וסוכה ולשון התוס' בסוכה, והיסוד אינו מכריח ומספיק כלל וכלל לחדש מחלוקת ודעה מוזרה.

ולא עוד אלא שבלשון רש"י זה גופא ניחא יותר לומר שאין זה כוונת רש"י, וכמו שכתבתי כבר.[28]

והנה כותב במכתבו שברש"י פסחים נכון לומר שלא נתכוון רש"י לפרש שגם הישראלים אמרו את ההלל, אבל בפרש"י סוכה קשה לומר כן[29].

והגע עצמך: לפי זה הרי בפסחים, ששם הוא מקום דין זה, לא נחית רש"י לבאר את הנ"ל, ובסוכה, ששם הובאה המשנה רק להודיענו מספר התקיעות שתקעו בעת שחיטת הפסח ולזה נחוץ לדעת רק זה ששלש כתות אמרו את ההלל ג' פעמים, יפרש רש"י הדין אם הישראלים אומרים אותו! –

וכבר כתבתי שגם לשון התוס' בסוכה[30] יש לתרץ[31]. ואף אם תמצי לומר שהוא תירוץ בדוחק,[32] הנה דוחק הרבה יותר לומר שרש"י ברמז (ובפירושו שלא במקומו, בסוכה, כפי דברי כת"ר) חולק על דעת התוספתא המפורשת על אתר, ובלי הוראת מקור.

עוד כותב שיש "תלמוד ערוך[33] שכמעט מפורש שישראל אמרו", - אבל הרי על כרחו יתרץ מאמר זה אליביה דתוס' ורמב"ם[34] ואם כן הוא הדין לרש"י.

בגוף ראיתו דממאמר רז"ל (פסחים צה, ב וקיז, ב): "אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין את לולביהן ואין אומרים הלל", מוכח "שאין זה עבודה של קרבן אלא דין מיוחד, וישראל הם שאומרים כמו בלולב".

וכנראה[35] ראיתו בשתים: א) שכיון שאין זה עבודה אינו שייך ללוים[36]. ב) כמו שבלולב אמרו גם ישראלים, כן צריך להיות גם בפסח[37].

ויש לומר א) כיון דזה דין בקרבן הרי שייך כאן דין לוי'[38] - (ולהעיר מהטעם שפרש"י צ"ה, ב ד"ה אפשר - דכיון דדבר מצוה הוא טעון הלל. וכנראה כונתו שנוסף על שמחה שבדבר יש כאן מצוה, והמצוה היא הקרבת קרבן[39]. ועצ"ע[40]). ב) מי הם האומרים. יש לומר שלצדדין קתני: בלולב כל אחד ואחד אומר, ובפסח - הלוים. וזה מתאים לענין המצוה, אשר נטילת הלולב שהיא מצוה שבגופו וכל אחד ואחד נוטל, ולכן על כאו"א לומר את ההלל, מה שאין כן בשחיטת הפסח דאינו שוחט אלא אחד (קדושין מא, ב) בשליחות[41], לכן גם אמירת ההלל היא על ידי הלוים שהם נתונים נתונים מבני ישראל[42].

(ויש לעיין קצת במה שכתוב בספר מעשה נסים להר"א מימון סימן א'[43] הובא בפירוש ספר המצות להרס"ג להרב פערלא מ"ע נט-ס). – ופשוט שאין רצוני לקשר זה לפלוגתא אם כהני שלוחי דרחמנא וכו' [44]-

הערה דרך אגב: אליבי' דמאן דאמר הנ"ל דאפשר ישראל שוחטין כו' - הרי מי שלא נזדמן לו לולב עד לאחר התפלה צריך לומר הלל עוד הפעם[45]!

שו"ת צפנת פענח ח"ב[46] וס' חוקת הפסח[47] אין תח"י.

ולהעיר מתיאור סדר ק"פ המובא בסדה"ד (שנת ב"א תתקל"ה) שכותב שהכהנים אמרו את ההלל[48]. ובנוסח סיפור זה שבסי' יעבץ שגם בעל הקרבן אמרו[49]. והס' שבט יודא, שממנו העתיקו[50] הנ"ל, אין תח"י להשוות.[51] [52]

. . .

 

תקציר

בהגש"פ עם טעמים ומנהגים כתב רבינו שהלוים אמרו ההלל. והעיר הרשי"ז שמרש"י פסחים וסוכה משמע שהישראל (ג' כתות עצמן) קראו ההלל.

רבינו ביאר שכתב כן:

א. זהו העתקת לשון היעב"ץ ורק הוסיף את המקור לכך מהתוספתא (שהלוים קראו).

ב. כן כתב הרמב"ם (כפסק הלכה) שהלוים קראו (רש"י אינו פוסק רק מפרש).

ג. גם ברש"י צריך לפרש שסובר שהלוים קראו, וזה שכתב שהכתות עצמן קראו הכוונה שבכל כת וכת קראו הלוים ג' פעמים, ורש"י ביאר כך בכדי שחשבון כ"ז התקיעות שהיו בקרבן פסח (המבואר בסוכה) יהיה נכון, שזה רק כשבכל כת מהג' כתות אמרו ג' פעמים הלל ועל כל הלל תקעו ג' תקיעות, ולכן כתב 'אכל כתות קאי' אמירת ההלל.

ובמכתב השני האריך רבינו לחזק דבריו:

א. רוב המקורות (תוספתא, רמב"ם, תוס', יעב"ץ) מוכיחים שהלוים אמרו ההלל.

ב. גם בדעת רש"י יש לבאר בלשונו שהלוים אמרו וכנ"ל.

ג. גם לשון הגמרא (פסחים) 'אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין לולביהן ואין אומרים הלל' אפשר וצריך ליישב שהלוים אמרו, שהרי גם הרמב"ם והתוס' ידעו מגמ' זו וס"ל שהלוים אמרו ד. אמירת ההלל היא דין 'בקרבן' ולכן שייך בלוויים ה. לשון רש"י 'כיון דדבר מצוה הוא טעון הלל' מוכיח שהלל זה הוא מצווה ולא רק 'שמחה'.

ד. יש לחלק בין אמירת הלל בפסח שהלוים אמרו משום שהם שלוחי עם ישראל, לבין אמירת הלל בנטילת לולב שהנוטלין (ישראל) אמרו בעצמם.

 


*) רקע: לאחר שהתפרסמה ההגדה של כ"ק רבנו, כתב הרש"י זווין לרבנו כו"כ הערות על ההגדה. רבנו השיב לו על כך ובתגובה העיר שוב הרשי"ז ורבנו השיב לו בפרוטרוט. סגנון המכתבים דורש פיענוח מג' סיבות א. סגנון ההתכתבות הוא בקיצור נמרץ ולפעמים במילים ספורות נמצא שקו"ט עמוק ב. אין בפנינו את מכתבי הרשי"ז לרבי, כך שלעיתים קשה להבין על מה התבסס הרשי"ז ומכוח איזה מקור מוכיח דבריו ומה משיב לו רבנו על דבריו ג. ספרים מסויימים שעליהם התבסס הרשי"ז לא היו תח"י רבנו באותה תקופה (ראה באגרת הב') ד. במשך הזמן התבארו בקובצים כו"כ ביאורים וקושיות על המכתבים הנ"ל.

[1] רש"י פסחים סד, א ד"ה קראו "קראו את ההלל. אכל כיתות קאי".

[2] רש"י סוכה נד, ב ד"ה ערב הפסח "ערב הפסח. שיש בשחיטת פסח כ"ז תקיעות שהפסח נשחט בג' כתות כת אחר כת כדאמר בתמיד נשחט (פסחים סד.) וכל כת קוראה את ההלל ג' פעמים שהיו פסחיהם מרובין והיו טעונין הלל בשחיטתם ולא היו מספיקין לשחוט פסחם כל כת וכת עד שיקראוהו שלש פעמים, ואף על גב דתנן התם אע"פ שלא שילשו מימיהן היינו לא גמרו פעם שלישית כולו, אבל מיהו אין כת שלא היתה גומרתו שתי פעמים ומתחלת בו פעם שלישית".

[3] סידור יעב"ץ שער הקרבן "ובעוד שהן שוחטין ומקריבין. הלוים קוראין את ההלל".

[4] תוספתא פסחים פרק ד' ה"ט "הלוים עומדין על דוכנן וגומרין הלל בשורה, אם גמרו שנו ואם שנו שלשו ואע"פ שלא שלשו מימיהן".

[5] רמב"ם, קרבן פסח פ"א הי"א "וכל זמן שהן שוחטין ומקריבין קוראים הלויים את ההלל".

[6] כלומר: ולכן מתאים יותר להביא הדעה שנפסקה כוותה להלכה.

[7] יד מלאכי כללי רש"י ותוספות הרא"ש סעיף א: "רש"י בפירושיו רגיל לפרש יותר קרוב לפשוטו אע"ג דלית הלכתא הכי, כי כן דרך הש"ס ג"ם לאתויי הדרשה יותר פשוטה אף ע"ג דאתאמרה לפום סברא דאמורא דלא קי"ל כוותיה, באר שבע דף ב' ד' וע"ש עדים נאמנים".

[8] רדב"ז סימן קט: "כלל גדול יש בידינו כי רש"י ז"ל מפרש הוא ולא פוסק ויותר יש לסמוך על בעלי הפסק", וכעין זה מצינו בבית יוסף אורח חיים סימן י': "ולענין הלכה נראה אף על גב דהרא"ש מפרש כפירוש רש"י, כיון דרש"י מפרש הוא ולא פסקן הוו להו הרמב"ם והרא"ש ז"ל חד לגבי חד והלכה כרמב"ם".

[9] הרשי"ז בהערתו.

[10] תוספות סוכה נד, א ד"ה שייר ערב פסח: "ומה שפירש בקונטרס שהכת קוראה את הלל, לא היתה הכת קוראה אלא הלוים קוראים. וכן איתא בתוספתא דפסחים הלוים היו עומדים על דוכנן ואומרים את ההלל בשיר, אם גמרו שנו ואם שנו שלשו ואף על פי שלא שלשו מימיהם. אמר ר' יהודה מימיהם של כת שלישית לא הגיעה לומר אהבתי, כלומר לא הגיעו הלוים לומר אהבתי בשחיטת פסחיהן". שמשטחיות הדברים נראה שהתוספות חולקים על רש"י, שלדעת רש"י הכת עצמה קוראה את ההלל ועל זה באו התוספות לחלוק ולהוכיח מהתוספתא שהלוים היו קוראים.

[11] מנחת חינוך מצוה שצד: "להיות הלוים עובדים במקדש להיות שוערים ומשוררים בכל יום על הקרבן. . והנה מצות עשה על הלוים שיהיו משוררים ושוערים במקדש . . והנה זה מבואר ודאי דמצות עשה על הלוים, אבל אם הישראלים עוברים בלאו או עשה אם הם עובדים עבודת הלוים לא מצאתי בביאור . . ואפשר לומר דעוברים בלאו הבא מכלל עשה, דהתורה ציותה ללוים משמע דישראל לא . . וראיתי בתוס' בערכין י"א. ד"ה אל תקרי, שכתבו דנפקא מקראי שהשירה היא עבודה וזר חייב מיתה עיי"ש, מפורש בדבריהם דזר בעבודת לוים חייב מיתה, ולאו דוקא שירה, הוא הדין שוערים דמפורש בתורה דהוי עבודה . . והנה פסקינן דעיקר שירה הוא בפה וזהו בלוים".

[12] כלומר: דזה שהלוים קוראים את ההלל זה ודאי כדמוכח מהתוספתא, ומהמבואר במנחת חינוך, ואפילו אם תמצי לומר שחידושו של רש"י הוא שמלבד שהלוים קראו גם הישראל הצטרפו (ויש מקום להביא בביאור ההגש"פ שלרש"י גם הישראל קראו) הנה עדיין קשה לומר כן מכמה קושיות כדבפנים.

[13] כלומר: שלהבנה הנובעת משטחיות לשון רש"י וכן שטחיות לשון תוס' בהבנת דברי רש"י, ש"קראו את ההלל, אכל כתות קאי" בא לחדש שגם הישראל קראו, אם כן מדוע רש"י לא ביאר גם בדברי המשנה "תקעו הריעו ותקעו" מי היו התוקעין? הלא גם בזה לא ביארה המשנה מי אלו שתקעו. ומוכח שבא לבאר דבר אחר וכפי שיתבאר לקמן בפנים. 

[14] כלומר: באם רש"י בא לחדש שגם הישראל קראו, הלשון 'אכל כתות' מיותר שאינו מוסיף להבנה שגם הישראל קראו. ומוכח שרש"י בא להבהיר דבר שונה, וכפי שיתבאר לקמן בפנים.

[15] בתוספתא שם, (הובא בהערה ד) מפורש להדיא שהלוים קראו. ובוודאי שאילו גם הישראל קראו הול"ל להתוספתא לומר כן ואיך נשמט פרט זה, ומוכח שדעת התוספתא שרק הלוים קראו ולא הישראל. ואם כן מהיכן יהיה מקורו של רש"י לחלוק על התוספתא  ומוכרח שרש"י לא בא לחלוק על התוספתא שגם הישראל קראו.

[16] תוספות סוכה סד, א ד"ה קראו: "קראו את ההלל, פירוש לוים, דתניא בתוספתא ישראל שוחטין את פסחיהן ולוים קוראים את ההלל".

[17] מנחת חינוך מצוה שצד: "והנה פסקינן דעיקר שירה הוא בפה [רמב"ם פ"ג מכלי המקדש ה"ג] וזהו הוא בלוים. ואימתי אומרים שירה על כל עולות החובות, כגון תמידין ומוספין ושלמי עצרת. ודוקא בעת ניסוך היין אז אומרים השירה".

[18] כלומר: עדיין היה מקום לומר שרש"י בא לחדש שגדר אמירת הלל בקרבן פסח שונה משאר שירת הלוים. שבשאר קרבנות אמירת ההלל היא כשיש ניסוך יין ולכן יש לה גדר דין 'שירה', על פי הכלל שאין אומרים שירה אלא על היין (ערכין יא, א. ברכות לה ,א), ו'שירה' שהיא עבודת הלוים אסורה לישראל. אולם בקרבן פסח שאין ניסוך יין, אמירת ההלל אינה בגדר 'שירה' ואינה חלק מעבודת הלוים ולא יהיה איסור לישראל לקרוא ההלל.

[אכן דעת הר"י בתוספות (פסחים סד, א ד"ה קראו) שונה. שהר"י הקשה האיך אומרים הלל בהקרבת קרבן פסח באם אין שם ניסוך יין ואין שירה אלא על היין. ותירץ שהכלל 'אין שירה אלא על היין' חל רק על שירה בעת הקרבת או אכילת קרבנות, אך בוודאי שיש פעמים שאומרים 'שירה' גם ללא יין, ולדוגמא בעת קידוש העזרות אמרו שירה שלא על היין וכן בעת שחיטת קרבן פסח שאין צורך שהשירה תאמר על היין, ולכן להר"י יש לאמירת הלל זה דין של שירה]. אך אולי לרש"י כשאין יין אין להלל דין 'שירה' ולא דין עבודת הלוים. ולפ"ז יתכן שלרש"י גם הישראל אמרו הלל וסברה זו בא רבינו לשלול וכדלקמן בפנים ובהערה הבאה.

[19] כלומר: רבינו דוחה את הסברה האמורה מב' טעמים: א) מהתוספתא לא משמע שישראל. ב) אין כל מקור שישראל קראו. ומוכרח שרש"י לא בא לומר שגם ישראל קראו, אלא בא לבאר דבר אחר וכדלקמן בפנים.

[20] ביאור הדברים: רש"י בדבריו בא למנוע טעות בהבנת המשנה. שמלשון המשנה בפסחים יש מקום לטעות שהכת הראשונה לא אמרה כלל הלל בעת שחיטת קרבן הפסח ורק הכת השניה והשלישית אמרו ג' פעמים. וזה משום שהתנא מסביר באריכות את כל פרטי שחיטת הקרבן וזריקת הדם של הכת הראשונה ("נכנסה כת ראשונה . . תקעו והריעו ותקעו . . שחט ישראל וקיבל הכהן . . כהן הקרוב אצל מזבח זורקו . . יצתה כת ראשונה ונכנסה כת שניה, יצתה שניה נכנסה שלישית) ולאחרי שסיים התנא לבאר את כל פרטי עשיית הקרבן דכת הא' ממשיך: "כמעשה הראשונה כך מעשה שניה והשלישית, קראו את ההלל אם גמרו שנו ואם שנו שלשו אף על פי שלא שלשו מימיהם". ומפשטות הלשון נראה שאמירת ההלל נעשתה רק על ידי הכת השניה והשלישית. שהרי התנא השמיט פרט זה כשמפרט את מעשה הקרבן בכת הא', ומשום כך היה מקום לטעות שהכת הא' לא אמרה הלל ורק הכתות ב' וג' אמרו.  

[21] כלומר: בכדי למנוע טעות זו כתב רש"י ש"קראו את ההלל, אכל כתות קאי", דהיינו: שכל הכתות קראו ולא רק ב' וג'. 

[22] כלומר: הדגשת רש"י בפסחים ש"אכל כתות קאי" שכל הכתות קראו הוא מב' טעמים: א) למנוע טעות בהבנת המשנה בפסחים. ב) ביאור זה נוגע גם להבנת הגמרא בסוכה (שם) כמה תקיעות שופר היו בעת הקרבת הפסח, שלצורך הבנת חשבון התקיעות מוכרח רש"י לבאר בפסחים שכל הכתות קראו, שאם לא כן יחסר חשבון התקיעות, וכפי שיתבאר בהערה הבאה.

[23] כלומר: בסוכה הדיון הוא כמה תקיעות יש בהקרבת הפסח ולא נוגע שם סדר הקרבת הפסח, אלא שבהקרבת הפסח יש כ"ז תקיעות, שמספר זה יהיה נכון באם כל הג' כתות אומרים ג' פעמים הלל. ולכן הדגיש שם רש"י ש"כל כת קוראה את ההלל ג' פעמים" שרק כך מובן שיש כ"ז תקיעות, (ג' כתות קוראים ג' פעמים ועל כל קריאה ג' תקיעות הרי זה כ"ז). 

[24] כלומר: עדיין קשה מדוע השמיט התנא דין אמירת ההלל כשמבאר מעשה הפסח בכת הא'. והביאור: כיון "שנפישי מילי", כלומר, אם היה מבאר הפרט של אמירת ההלל היה צריך התנא לבאר גם את הפלוגתא עם ר"י וזה היה מאריך את סידור המשנה, ולכן המתין התנא עד לאחר שביאר את כל סדר הקרבן ואז ביאר דין ההלל ופלוגתת תנא קמא ור"י. 

[25] כלומר: רש"י בא לבאר 'זמן' האמירה ולא 'מיהו' האומר, משום שזה פשוט שהלוים אמרו ולא הישראל, וכדמוכח מהתוספתא, ומהמנ"ח. 

[26] כלומר: להביאור הנ"ל שגם לרש"י רק הלוים קראו ושההדגשה היא שגם הכת הא' קראו יתורצו הקושיות דלעיל: א) מדוע רש"י לא ביאר מי תקע, משום שאין צורך לרש"י לבאר מי 'תקעו' אלא רק מתי אמרו ב) מדוע כתב רש"י ש"אכל כתות קאי", ולהנ"ל יובן שנוגע כאן לבארשכל הכתות קראו שרק לכן מובן חשבון כ"ז התקיעות בהקרבת הפסח ג) מהו מקורו של רש"י שהישראל אמרו, שלפי הנ"ל רש"י אכן לא פליג וגם הוא סובר שרק הלוים אמרו ולא הישראל. 

[27] כלומר: רבינו בא כאן לבאר לכאורה קושיה על כל ביאורו מפשטות לשון התוספות בסוכה (שם) ד"ה שייר: "ומה שפירש בקונטרס שהכת קוראה את הלל לא היתה הכת קראה אלא הלוים קוראים וכן איתא בתוספתא דפסחים הלוים היו עומדים על דוכנן ואומרים את ההלל בשיר". דמפשטות לשון התוספות נראה שבא לחלוק על רש"י, שלרש"י הכת עצמה (ישראל) אמרו את ההלל, ולתוספות רק הלוים אמרו.

ולכן מפרש רבינו שהתוספות לא באו לחלוק עם רש"י אלא לבאר דברי רש"י ולמנוע טעות בהבנת דבריו. שמשטחיות לשון רש"י (פסחים) "קראו את ההלל, אכל כתות קאי" ומלשון רש"י (סוכה) "וכל כת קוראה את ההלל" יש מקום לטעות שרש"י סובר שהכתות עצמם (ישראל) אמרו את ההלל, ולכן באו התוספות לבאר שגם לרש"י רק הלוים אמרו שכך מוכח מהתוספתא.

[28] שבאם כוונת רש"י לחדש שהישראל אמרו הלל, א) למה לא פירש ב"תקעו" מי היו התוקעין ב) הוי ליה למימר "אכתות קאי" ותיבת "כל" מיותרת. וכאמור במכתב הקודם.

[29] אולי הכוונה: משום שבפסחים סד, א ד"ה קראו לשון רש"י הוא: "קראו את ההלל. אכל כיתות קאי' ולא משמע שבא לחדש מי אמר (לוים או ישראלים אלא) מתי נאמר (בזמן הקרבת כל הכתות) ולזה הסכים הרשי"ז במכתב זה. אך מלשון רש"י בסוכה נד, ב ד"ה ערב הפסח משמע לכאורה כהרשי"ז שהכת הישראל בעצמם קראו ההלל שזה לשון רש"י: "ערב הפסח. שיש בשחיטת פסח כ"ז תקיעות שהפסח נשחט בג' כתות כת אחר כת כדאמר בתמיד נשחט (פסחים סד.) וכל כת קוראה את ההלל ג' פעמים . . אבל מיהו אין כת שלא היתה גומרתו שתי פעמים ומתחלת בו פעם שלישית' והבין הרשי"ז מלשון זה שרש"י בוודאי בא לחדש שהישראל עצמם קראו.

[30] מלשון התוספות סוכה נד, א ד"ה שייר, משמע שלרש"י אכן הישראל קראו הלל והתוס' באים לחלוק עליו שהלוים קראו, שזה לשון התוס': "ומה שפירש בקונטרס שהכת קוראה את הלל, לא היתה הכת קוראה אלא הלוים קוראים. וכן איתא בתוספתא דפסחים הלוים היו עומדים על דוכנן ואומרים את ההלל בשיר". עכ"ל, שמזה נראה כהבנת הרשי"ז שלרש"י הכת עצמה קוראה את ההלל ועל זה באו התוספות לחלוק ולהוכיח מהתוספתא שהלוים היו קוראים,

[31] כפי שתירץ רבינו במכתב הקודם: "יש לומר, שלא בא אלא לבאר לשון רש"י, שלא נטעה לומר דכל אנשי הכת קראו, ולא הביא זה התוס' בלשון של קושיא ופירכא", כלומר, שהתוספות לא באו לחלוק על רש"י מי קרא ההלל ישראל או לוים, אלא שרק באו למנוע טעות בהבנת לשון רש"י: "וכל כת קוראה את ההלל ג' פעמים" שהכת (ישראל) עצמה קראה, ועל זה כתבו התוספות שבאמת גם לרש"י רק הלויים שהיו בזמן שהכת הקריבו הפסח אמרו ההלל.

[32] שסו"ס פשטות לשון וסגנון התוס' משמע שבאו לחלוק על רש"י ולא רק לבארו.

[33] פסחים צה, ב וקיז, ב "אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין את לולביהן ואין אומרים הלל", שלשון גמרא זו כמעט מפורש שהישראל עצמם אמרו את ההלל.

[34] שראשונים אלו כתבו להדיא שהלוים קראו את ההלל למרות ש"תלמוד ערוך" זה היה לנגד עיניהם, והרי מוכרח שלראשונים אלו היתה דרך אחרת בהבנת הגמ'. ומה שראשונים אלו יתרצו מתלמוד ערוך זה, נוכל לומר שגם רש"י מתרץ כן.

[35] הסיבה שרבינו כותב "כנראה" היא משום שהרשי"ז כתב דבריו מיוסד על פי ספר 'חוקת הפסח' בשם הגריז"ס מבריסק, ועל פי שו"ת צפנת פענח להראגאטשאווער רק שהרשי"ז לא ציטט את כל לשון הספרים הנ"ל רק קיצר דבריו, ולרבינו לא היו ספרים אלו תחת ידו באותה תקופה (כפי שכתב בהמשך המכתב) ולכן שיער מה כוונתו של הרשי"ז להוכיח מגמרא זו.

[36] כלומר: מלשון הגמרא "אפשר ישראל שוחטין . . ואין אומרים הלל" משמע שאין אמירת ההלל חלק מעבודת הקרבן, שאם היה לזה דין וחלק מעבודת הקרבן הול"ל להגמ' לומר כן להדיא שאמרו הלל מאז יציאת מצרים ועד זמנו של דוד המלך (כמבואר שם) משום שזה חלק מעבודת הקרבן. ומכך דהגמ' לא אמרה כן הסיק הרשי"ז שהלל אינו חלק מ'עבודת' הקרבנות אלא דבר נוסף כמו האמירה של 'אנשי מעמד' הישראל בעת הקרבת הקרבנות. ומה שאינו חלק מעבודת הקרבן אינו שייך ללויים ומוכח שהישראל אמרו ההלל.

[37] מהשוואת הגמ' בין "נוטלין לולביהן" לבין "שוחטין את פסחיהן" נראה שדינם שווה, וכשם שבנטילת לולב ברור שהישראל אמרו הלל כך הוא בשחיטת קרבן הפסח. וב' סברות אלו דחה רבינו כדלהלן בפנים:

[38] כלומר: שאפילו באם נאמר כהרשי"ז שאין זה דין "עבודה של קרבן" אך עדיין מוכרח שזהו "דין בקרבן" – אמירה שקשורה ושייכת לקרבן, שהרי אמירת ההלל היא דווקא בעת שחיטת הפסח. ומכיון שזהו "דין בקרבן" שייכת עבודה זו בלווים. וכשעבודה כלשהי שייכת בלוים הרי לישראל אסור לעשותה כפי שביאר המנ"ח שצ"ד הובא במכתב הקודם, ומוכרח שרק הלווים אמרו ההלל.

[39] מלשון רש"י 'דכיון דדבר מצוה הוא טעון הלל', משמע שסיבת אמירת ההלל היא (מלבד חיוב מצד 'שמחה') בעיקר משום גדר ה'מצווה' של הקרבת הפסח וזה מה שטעון הלל, ואם כן וודאי שזה חלק מעבודת הקרבן ושייך ללווים ודלא כהבנת הרשי"ז שאמירת ההלל יש לה רק 'דין מיוחד' שאינו חלק מעבודת שירה שעל הקרבן.

ובאמת דהרשי"ז כתב את דבריו בהתבסס על (שו"ת צפנת פענח דווינסק כמבואר להלן) ועל ספר חוקת הפסח על הרמב"ם שהאריך להוכיח שלדעת רש"י יש בקרבן פסח ב' דינים באמירת ההלל, א) דין שירה שעל הקרבן, שמצד דין זה הלויים אכן אמרו את ההלל כמו בכל קרבן ב) 'דין מסויים' (כלומר דין שונה ומיוחד) בקרבן פסח שטעון הלל בעשייתו, ומצד דין זה אמרו הישראל עצמם.

ולרבינו לא היה הספר תח"י כפי שכתב בהמשך המכתב, ורק השיב להרשי"ז על מה שביאר בשם חוקת הפסח (שכתב בשם הגריז"ס מבריסק). ולכן סגנון הלשון של רבינו 'דין מסויים' מתייחס ללשונו של חוקת הפסח שהגדיר כך את אמירת ההלל ע"י הישראל בעצמם.

ועל זה כתב רבינו להוכיח מכך שרש"י כתב דבריו 'דבר מצווה שטעון הלל' על הגמרא 'אפשר ישראל שוחטין פסחיהם . . ואין אומרים הלל', שחיוב אמירת ההלל היא משום 'מצווה' שזה חלק מהקרבן ולא משום 'דין מסויים' ואם כן דין זה שייך בלווים.  ויעויין באנציקלופדיה תלמודית ערך הלל הערה 187.

[40] אולי ה'עדיין צריך עיון' הוא משום שסוף סוף אם יש כאן גם גדר שמחה מלבד מצווה, אם כן יתכן שטענתו של הרשי"ז (בשם חוקת הפסח) נכונה, שמצד דין 'שמחה' אמרו הישראל, ומצד 'המצווה' שבקרבן אמרו הלוויים.

[41] קידושין מא, ב "דא"ר יהושע בן קרחה מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל הקהל כולן שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד, אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו".

[42] במדבר ג, ט "ונתת את הלויים לאהרן ולבניו נתונים נתונים המה לו מאת בני ישראל". ומכך, שיש באמירת ההלל על ידי הלווים כעין דין שליחות מהישראל.

[43] מעשה ניסים להר"א מימון בנו של הרמב"ם: "בכל יום אשר הראה אלקים בו לישראל נצחונו וישועתו כולם מחוייבים מן התורה בקריאתו . . כי הם ימים אשר נראו בו נצחון האומה והוראת גבורת האל ית' שמו, ואם כן מחוייבים כולם" שמזה יש מקום לדון ולהביא ראיה כשיטת הרשי"ז, שלא רק הלוים קראו את ההלל אלא גם הישראל, משום ש'כולם מחוייבים מן התורה בקריאתו'. וזה שכתב רבינו 'ויש לעיין קצת', יש לבאר בדרך אפשר: משום שהמעשה ניסים להר"א מימון לא בא לדקדק מי מחוייב בקריאתו בשעת שחיטת הפסח, אלא בא לחלוק על שיטת דניאל הבבלי האם יש למנות את אמירת ההלל כמצווה נפרדת בתרי"ג המצוות, שלכן לאו דווקא שניתן להוכיח משם מי קרא ההלל בשחיטת הפסח. 

[44] נדרים לה: "איבעיא להו, הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא, למאי נפקא מינה, למודר הנאה, אי אמרת דשלוחי דידן הוו, הא מהני ליה ואסור, ואי אמרת דשלוחי דשמיא, שרי." כלומר, דלא בא כאן רבינו לבאר דהגדר ההלכתי של הלוים הוא רק כשלוחים דידן ולכן הם אומרים ההלל. אלא רק לבאר החילוק הכללי שבין לולב שכל אחד נוטל ומתאים שכל אחד יאמר הלל, לבין שחיטת פסח שרק אחד מהמנויים שוחט עבור כולם ומתאים שלא כולם יאמרו את ההלל רק חלק והם הלווים.

[45] משום שלמאן דאמר זה משמע שחיוב אמירת ההלל אינו רק בפני עצמו משום שמחת החג, אלא (גם) כחיוב הנובע מנטילת הלולב, שכיון ש'דבר מצוה הוא טעון הלל' כפי שכתב רש"י. ואם כן למי שנזדמן לולב רק לאחר התפילה מתחייב באמירת הלל נוספת מצד הדבר מצווה (נטילת לולב) שטעון הלל. אולם בהלכה לא מצאנו מי שיפסוק כך להלכה למעשה.

[46] כמבואר לעיל בהערה לה הרשי"ז התבסס גם על ביאור הרוגוטשובי בצפנת פענח שלא היה תח"י רבינו באותה שעה, ומכיון שאין לנו את מכתבו של הרשי"ז לרבינו, ניתן לשער שכנראה הכוונה היא לשו"ת צפנת פענח דווינסק ח"ב סי' ח' אות ג' ששם מבאר הגאון שבהלל יש ב' גדרים, גדר שירה וגדר קריאה, ומבאר הנפק"מ ביניהם, ובסוף דבריו כותב וזה לשונו: "ועיקר הגדר תליא דפליגי רש"י ותוס פסחים דף ס"ד וסוכה דף נ"ד בזמן שחיטת הפסח אם רק לווים אמרו הלל כן שיטת הרמב"ם והתוס' ובתוספתא, אך רש"י ז"ל סבירא ליה דכל ישראל וזה לנו האנ"ש אומרים זה בבית הכנסת כמבואר במ"ס ובירושלמי ותוס' פסחים", וכפי שכתב רבינו לא היה באותה עת תחת ידו את הספר הנ"ל. אך הרשי"ז הסתמך כנראה על הצפנת פענח ועל חוקת הפסח ששיטת רש"י היא שכל הכתות אמרו הלל, אך לביאור רבינו כאן ובמכתב הקודם עדיין יותר נכון לפרש שגם שיטת רש"י היא שרק הלוים אמרו ההלל. 

[47] כמבואר לעיל בהערות לה, מו הרשי"ז התבסס גם על ביאור הגריז"ס מבריסק שהובא בספר חוקת הפסח שלא היה תח"י רבינו באותה השעה. וזה לשון חוקת הפסח בהשמטות: "והנה ראיתי בכתב יד של רבינו הגאון הרב מבריסק ז"ל (שליט"א) לברר שיטת רש"י דסובר דהלל הכתות היו אומרים ולתרץ קושית התוס' מהתוספתא על רש"י . .  והנה מדברי רש"י אנו למדין דהלל זה של שחיטתצ הפסח אין זה דין שיר של קרבן רק דהוא דין בפני עצמו דהפסח טעון הלל בעשייתו . . וע"כ אינו שייך כלל ללוים רק הכתות בעצמם המקריבין אומרים אותו דלאו שיר של קרבן הוא שיהא דינו בלוים. . . והנראה מוכרח ומבואר בזה בשיטת רש"י דס"ל דבאמת תרי דיני איכא בשחיטת הפסח, חדא הדין דעל זבחי שלמיכם האמור גבי חצוצרות דקמרבינן מיניה גם זביחת פסח ובהך ריבויא נכלל גם דין חצוצרות גם דין שיר של קרבן הנאמר ע"י לויים . . ועוד איכא בפסח דין מסויים של אמירת הלל שטעון הלל בעשייתו . . וס"ל לרש"י דשני דינים נפרדים הם לגמרי, הדין דפסח טעון שיר הנאמר בקרא דעל זבחי שלמיכם הוא דין בפני עצמו וזה דוקא בלוים כמו כל שיר של קרבן, והדין המיוחד שיש בפסח שטעון הלל בעשייתו הוא דין בפני עצמו שאינו שייך כלל לדין שיר של קרבן רק הוא אמירת הלל בעלמא, כמו הלל של שעת אכילה, ומשו"ה ס"ל לרש"י דהלל זה לא שייך ללוים רק הכתות בעצמם קראו את ההלל בשעת שחיטה. אבל מ"מ זה עכ"פ דגם הלוים אמרו שירה בשעת שחיטת הפסח משום הדין השני שיש בשחיטת הפסח דנלמד מקרא דעל זבחי'.

[48] ספר הדורות (היילפרין) שנת תתקל"ה: "אופן קרבן פסח . . ושם ב' עמודים גדולים וגבוהים ועליהם ב' כהנים תוקעים בחצוצרות כסף בתחלת הקרבן כדי להשמיע לכהנים העומדים על הדוכן שיאמרו הלל בקול רם ובכלי שיר".

[49] סידור יעב"ץ חודש ניסן: תיאור הקרבת הפסח שהובא בספר שבט יודא "עדות בן נכר נציב הרומיים שהיה עד בירושלים ומאשר ומקיים כל הכתוב . . עם הרחבה ותפארת בדברים שאינם מגופי הלכותיו . . ושני עמודים גדולים גבוהים ועליהם שני כהנים . . כדי להשמיע לכהנים העומדים שם על דוכנן שיאמרו ההלל בקול רנה ותודה . . וכן בעל הקרבן אומר ההלל".

[50] נראה שספר הדורות וסידור היעב"ץ העתיקו את תיאור הקרבת הפסח מאותו מקור שבט יודא, ובשני התיאורים הכהנים אומרים ההלל רק שבסידור היעב"ץ הוסיף גם המשך התיאור שגם בעל הקרבן היה אומר, רק שהספר שבט יודא לא היה תח"י רבינו בכדי להשוות דבריהם למקור.

[51] להעיר שגם לאחר ההתכתבות עם רבינו לא חזר בו לגמרי הרשי"ז משיטתו ובשנת תשי"ט כשהו"ל חלק ט' של האנציקלופדיה תלמודית כתב בערך הלל: "הלוים הם היו הקוראים את ההלל, ויש מהראשונים כתבו שישראל שבכיתות שהביאו את הקרבן הם היו קוראים" ובהערה 187 מבאר שרש"י ס"ל כן: "רש"י סוכה נד ב ד"ה ערב הפסח, ועי' רש"י פסחים סד א ד"ה קראו. ועי' ס' חוקת הפסח על הרמב"ם ק"פ שם בשם הגריז"ס מבריסק שהאריך להוכיח בדברי רש"י ששירת הלוים בהל הוא דין שירה שעל הקרבן וקריאת ישראל ההלל הוא דין מיוחד בפסח שטעון הלל בעשיתו'.

[52] עיין בקובץ הערות וביאורים גליון תשעב עמ' 33, ובמה שהעיר שם מלשון הרע"ב, תוס' הרא"ש והמאירי.