ויטבול בחרוסת - 1073

"כורך" – למנהג חב"ד

הרב יעקב הלוי הורוביץ

ראשל"צ, ארצנו הקדושה

שיעור מעלה אבעבועות

א. לענין הזהירות ממצה שרוי' הנדרשת בטיבול המרור בחרוסת ב"כורך" שבסדר ליל פסח – כתב רבינו[1], וז"ל: "ויטבול בחרוסת – רק החזרת [חזרת היא החסה (=סאלאט)[2]] ולא המצה. והמדקדקין בזהירות ממצה שרויה, אין טובלין [היינו, אפילו לא החזרת לבדה], ורק נותנין מעט חרוסת יבשה על החזרת ומנערין אותה אחר-כך ממנה. וכן הוא מנהג בית הרב".

ובספר 'אוצר מנהגי חב"ד' ניסן-אייר, הובאה הנהגת הרבי בפועל בזה[3], ש[הי' דרכו ליקח גם חסה וגם חריין[4] הן למרור והן לכורך (כמנהג חב"ד הידוע[5]), וש]מהחריין עצמו הי' אוכל כמות גדולה ביותר ובשני אופנים: מגורד וחתיכה שלימה[6]. וקודם אכילת ה'כורך' היה נוטל מן החרוסת וממרחה על החריין המגורד (ולא על עלי החסה), ואוכלו בכריכה. בסוף ה'כורך' היה טובל את חתיכת החריין השלימה בחרוסת ואוכלה כשהיא עטופה בעלי החסה[7].

מדברים אלה עולה ברור: א) שרבינו לא טבל את החסה כלל. ב) שלא ניער את החרוסת מהחריין[8]. ולכאורה שני פרטים אלה דורשים ביאור, כי אינם מתאימים למה שכתב הרבי בעצמו במנהגיו. וכן יש לבאר מדוע הקפיד רבינו לעטוף את החריין בעלי החסה[9]. ובספר 'אוצר מנהגי חב"ד' עבר על כל זה בשתיקה ולא ביאר בזה מאומה.

*

ניעור החרוסת

ב. ותחילה יש לבאר את כללות ענין ניעור החרוסת מהמרור בכורך. דהנה בשו"ע אדה"ז הובא לענין המרור "שצריך לנער החרוסת מעליו מיד לאחר הטיבול"[10], אמנם לענין המרור שבכורך לא הובאה הוראה זו[11]. וכן בסידור אדה"ז בהוראות הנוגעות לאכילת המרור כתב "יטבל בחרוסת וינער החרוסת מעליו", אך בפיסקא של כורך לא הזכיר מאומה מענין הניעור, ונראה ברור שלדעתו בכורך אי"צ לנער החרוסת מהמרור[12]. וכן נראה מהנהגת רבינו (כפי שתוארה בספר 'אוצר מנהגי חב"ד'[13]) הנ"ל, שלא חש לנער החרוסת מהמרור בכורך.

אמנם במנהגים שהוסיף הרבי בהגדה הוסיף בכורך גם את הניעור, וז"ל: "נותנין מעט חרוסת יבשה על החזרת ומנערין אותה אחר-כך ממנה". וטעמא בעי מדוע הוסיף כאן את הניעור, שכן אם בשו"ע אדה"ז ובסידורו לא נזכר מזה מאומה מדוע יהי' עלינו לעשות זאת. ונראה, שמעיקר הדין (מצד מצות אכילת מרור עצמה), וגם למנהג חב"ד בזה, אכן אין המרור שבכורך זקוק לניעור, והניעור שהוסיף רבינו הוא רק למניעת חשש שרוי' מהמצה, וכפי שעולה מדבריו ש"המדקדקין בזהירות ממצה שרויה, אין טובלין, ורק נותנין מעט חרוסת יבשה על החזרת ומנערין אותה אחר-כך ממנה", הרי שענין הניעור שנתחדש כאן הוא למניעת חשש שרוי' מהמצה.

חשש מפני שרוי'

ג. ומעתה יש לבאר את חשש השרוי' שבזה. והענין יובן בהקדם ביאור לשון רבינו הנ"ל "המדקדקין בזהירות ממצה שרויה, אין טובלין, ורק נותנין מעט חרוסת יבשה על החזרת ומנערין אותה אחר-כך ממנה", דלכאורה טעמא בעי מה ענין זהירות ממצה שרויה לכאן, שהרי כבר כתב ש"נותנין מעט חרוסת יבשה על החזרת" ואם היא יבשה מה יש לחשוש בה. ועוד יש להבין, שאם "נותנין (רק) מעט חרוסת יבשה על החזרת" לשם מה "מנערין אותה אחר-כך ממנה", והרי כאמור כל ענין ניעור זה הוא מחשש שרוי' בלבד (ולא שצריך לנער החרוסת מצד מצות אכילת מרור) - ויש להבין מה חשש מצאו בה?

וביאור הענין הוא ע"פ הנפסק בשו"ע לענין מי פירות, שמי פירות (לבדם) אינם מחמיצין[14], אמנם לאידך גיסא אם נתערבו בעיסה מי פירות יחד עם מים "אפילו כל שהוא [מים] . . הם ממהרים להחמיץ העיסה יותר ממים לבדם"[15].

והנה לענין חשש שרוי' (במצה שכבר נאפתה) כתב בשו"ת אדמו"ר הזקן[16]: "במי פירות פשיטא דאין להחמיר כלל כל הפסח[17]". וב'אוצר מנהגי חב"ד'[18], הובא שאדמו"ר מהורש"ב לא היה אוכל מצה עם דגים או בשר, אלא רק עם יין, והכוונה[19] היא ליין השמור ונקי מחשש תערובת מים. כן הובאה שם הנהגת אדמו"ר מהורש"ב, שאכל מצה גם עם חלב שמור[20]. והחילוק בין דגים ובשר ליין וחלב מובן ע"פ הנ"ל, שבדגים או בשר מעורבים מים עם הרוטב שלהם ויש בזה חשש גדול לחימוץ (כנ"ל שהם "ממהרים להחמיץ העיסה יותר ממים לבדם"), משא"כ ביין או חלב שנזהרו בהם מכל תערובת מים אין שום חשש.

אך זאת יש להדגיש שבמה דברים אמורים (שיין וחלב יכולים להיות שמורים), רק ביין או חלב הנעשים במסגרת ביתית שבהם אפשר לפקח ולהשגיח היטב שלא תתערב אף טיפת מים בתהליך הייצור שלהם, אך ביין או חלב הנקנים בשוק, אף אם הם עומדים תחת השגחה ראוי' והם כשרים למהדרין לפסח, ההכשר הוא רק לענין חמץ, שאין בהם אפילו חשש תערובת חמץ, אך בהחלט יתכן שמעורבים בהם קצת מים (נקיים וכשרים לפסח, כמובן...). וכן שמעתי ממשגיח כשרות באחד היקבים הגדולים באה"ק, הנודע בטיב תוצרתו וגם ברמת הכשרות הגבוהה שלו, שאמנם בעיקרון מקפידים אצלם שלא יתערבו מים ביין, אך עם כל זה אי אפשר להבטיח זאת במאת האחוזים[21]. נמצא איפוא שהיין הנקנה בשוק אינו "יין שמור" שנזהרו בו מתערובת מים (וכנראה עד"ז הוא המצב גם בחלב הבא ממחלבות תעשייתיות).

וע"פ כל זה יובן מה שכתב רבינו שבכורך "נותנין מעט חרוסת יבשה על החזרת", היינו חרוסת שאינה מעורבת ביין, (לא כמו החרוסת שהטבילו בה מקודם את המרור שערבוה ביין, אבל בכורך שהמרור עתיד לבוא במגע עם המצה, נזהרים שהחרוסת תהי' יבשה ולא מעורבת ביין), וזהו כנ"ל שסתם יינות שלנו אי אפשר להיות בטוחים שלא נתערבו בהם מעט מים ואם הם יבואו במגע עם המצה יש בהם חשש של שרוי' (ואדרבה, חשש יותר גדול ממים לבד).

חשש שרוי' מצד החרוסת

ד. אמנם, אף שנזהרים שהחרוסת שמשתמשים בה לכורך תהי' יבשה בלי יין, מ"מ עדיין יש לחשוש בה מתערובת מים מצד אחר, והוא מצד החרוסת עצמה, מפני שבתהליך הכנת החרוסת, הנעשית מתפוחים ואגסים, יתכן ששטפו תחילה את התפוחים והאגסים ולא ייבשום היטב, וכן יתכן שהסכין שהשתמשו בה לקילוף הפירות או הכלי שהשתמשו בו לריסוקם היו רטובים מעט[22]. לכן כתב רבינו שרק "נותנין מעט חרוסת יבשה על החזרת ומנערין אותה אחר-כך ממנה", היינו שיש ליזהר זהירות גדולה ולמעט עד קצה גבול האפשרי בהרטבת עלי החסה בחרוסת, כדי שלא תגיע הרטיבות למצה.

והנה עד כאן הוא ממה שרשם רבינו את מנהג חב"ד בזה, וגם העיד ש"כן הוא מנהג בית הרב". אמנם לעצמו החמיר רבינו עוד יותר ובכמה פרטים, ויש לבארם כדלהלן.

א) מה שלא טבל את החסה בחרוסת - זהו:

(1) כי לא הוצרך לזה, שכן רבינו "היה טובל את חתיכת החריין השלימה בחרוסת)[23] וכבר יצא בזה י"ח טיבול שציוו חכמים, שהרי הלכה היא[24] שאי"צ להטביל את כל המרור בחרוסת אלא די בהטבלת חלק ומקצת מהמרור[25], ואת זה הוא כבר קיים בהטבלת החריין כאמור.

(2) ויש להוסיף עוד, כי (לא רק שלא הוצרך לזה, אלא) כנראה רבינו במכוון לא רצה להטביל את החסה בחרוסת, ואפילו לא לתת עלי' "מעט חרוסת יבשה", מחשש שמא נתרטבה החרוסת או אחד ממרכיביה, במים, במהלך הכנתם כמוסבר לעיל, וזה יכול לגרום לבעיית שרוי' בבוא החרוסת במגע עם המצה, ואפילו אם ינערו אותה אחר-כך ממנה.

(3) ואדרבה, דוקא בנוגע לחסה הי' רבינו יותר רגוע שהיא לא תיצור בעיית שרוי' בבואה במגע עם המצה, כי (אף שגם את החסה שוטפים במים בתהליך הכנתה, אך הרי טורחים לייבשה אחר-כך ו)רבינו הי' יכול לווודא את נקיונה ויבשותה ע"י הסתכלות בעין בוחנת ועוד יותר ע"י משמוש היד, משא"כ בחרוסת ש(כשהיא מוכנה, כבר) א"א לברר ולהבטיח את ייבשותם המוחלטת של כל מרכיביה, [וכן גם החריין, הרי הרגילות היא לשוטפו במים בתהליך הכנתו (שהרי הוא שורש הגדל בתוך האדמה ובדרך כלל אינו נקי משיירי האדמה הדבוקה בו)]. ונמצא איפוא, כי דוקא החסה היבשה "שמרה" על המצה שלא תווצר אצלה בעיית שרוי' מצד החרוסת והחריין[26].

ב) מה שלא ניער את החרוסת מהחריין – זהו מצד שכבר נקט בזהירות יותר מופלגה למנוע חשש שרוי' (עיטוף החריין בעלי החסה היבשים), כמבואר לעיל.

ג) ועפ"ז מובן גם מדוע הקפיד רבינו לעטוף את החריין בעלי החסה, שזהו מפני שהחסה היבשה "שמרה" על המצה שלא תהי' אצלה בעיית שרוי' מצד החרוסת והחריין, כנ"ל[27].

 


[1]) ב'לקוטי טעמים ומנהגים' להגדה של פסח, פיסקא 'כורך'. ומשם לספר המנהגים - מנהגי חב"ד ע' 41.

[2]) ראה בשו"ע אדה"ז סי' תעג סעיף כז. וראה גם שם סעיף ל. ובהגדת רבינו (הנ"ל הערה הקודמת) קטע ד"ה "ותחת המרור החזרת שעושים כורך".

[3]) ובפתח דבר לספר זה מפרט, שהנהגות אלו הן ממה שזכו לראות בסדרים אצל הרבי, הרב יהושע שי' מונדשיין (עורך הספר) והרב יוסף יצחק שי' אופן.

[4]) החריין הוא התמכא הנזכרת במשנה (ראה בהנסמן לעיל הערה 2).

[5]) הובא ע"י רבינו בהגדה (נסמן לעיל הערה 2).

125) ראה שם ע' קלה אות לט [ב].

[7]) שם ע' קפא אות קלג.

[8]) כי כתב רק שהי' ממרח את החרוסת על החריין המגורד (ולהלן בהמשך על החתיכה השלימה "טובל") ואוכל, ולא נזכר שהי' מנער תחילה החרוסת ממנו.

וכן משמע ממ"ש באוצר מנהגי חב"ד להלן שם לענין מירוח החרוסת על החריין (המגורד) - שי"א שבדרך כלל הי' טובל את החריין בחרוסת, ורק אם נפלה החרוסת מהחריין הי' ממרחה עליו. ע"כ. ולכאורה אם החרוסת צריכה ניעור, מה בכך שנפלה החרוסת מהחריין, הרי רוצים שהיא תיפול ממנו, ואף עושים מעשה, הוא הניעור, כדי שתיפול החרוסת ממנו. ומכל זה משמע בבירור שרבינו לא הי' מנער את החרוסת מהחריין.

[9]) בנוגע לחריין המגורד י"ל בפשטות הטעם לעטיפתו בעלי החסה (כמובא באוצר מנהגי חב"ד שם אות קכט שהי' עוטפו), שהוא כדי שלא יפלו החתיכות המגורדות ארצה. אבל חתיכת החריין השלימה טעמא בעי מדוע הקפיד לעוטפה.

 129) ראה שם סי' תעה סוסי"ב. והטעם לזה מבואר שם כדי שלא יתבטל טעם המרירות ע"י החרוסת.

[11]) ראה שם סעי' יט.

[12]) וכן נראה ברור בב"י בשם האגור בשם מהרי"ל (שכתב "הכריכה שעושין זכר למקדש כהלל יש לטבל החזרת בחרוסת . . אבל באכילת מרור יטבול החזרת בחרוסת וינענע החזרת מן החרוסת שלא יבטל טעמו"). וכ"ה המשמעות בשו"ע הב"י (שם ס"א), שבמרור כתב לנער ובכורך לא הזכיר מזה מאומה. וכ"כ בכה"ח (שם אות לב) שכ"ה דעת השו"ע שבכורך אי"צ לנער. אמנם במ"ב (שם סקי"ז) כתב שצריך לנער, ובפמ"ג (שם א"א סק"ז) תמה מדוע א"צ לנער ושקו"ט בזה.

[13]) ראה לעיל בהערה 8.

[14]) שו"ע אדה"ז סי' תסב ס"א-ב. וראה שם סוס"ז.

134) שם סעי' ג.

[16]) סי' ו (במהדורה הישנה של השו"ע - כרך ה-ו ע' 1788, ובחדשה - בכרך השו"ת ע' יא). בס' 'שאלות ותשובות הרב' (להרב שלמה שי' סגל, כפר חב"ד תשס"ה), הוא בסי' כח.

[17]) והוא דלא כי"א שיש מקום להחמיר שלא לבשל מצה אפילו במי פירות, וסברתם די"ל (ע"פ מ"ש הפמ"ג מ"ז סוס"י תס"ז אות א) שאף שנתיבשו המים מ"מ ע"י הבישול נתעורר כח המים שבמצה ועם מי פירות ממהר להחמיץ (ראה במעדני שמואל על קצור שו"ע סי' קי סו"סק סו בשם סמא דחיי).

[18]) ע' מה, מס' השיחות ה'ש"ת ע' 37 (בלה"ק ע' מג). וכ"ה בס' השיחות תש"ב ע' 105. ס' השיחות תש"ג ע' 64 (בלה"ק ע' סט). ובתורת מנחם - רשימת היומן ע' רכג ('רשימות' חוברת לח ע' 9-10).

138) שם ע' מו. וכן מפורש בסה"ש תש"ג (שבהערה הקודמת) הערה 23.

[20]) שם ע' מו, מס' השיחות תש"ג הנ"ל. (וכ"ה גם בסה"ש תש"ב הנ"ל). ופירש שהכוונה לחלב ששמרוהו גם מתערובת מים.

[21]) לדוגמא, הבקבוקים (גם החדשים) עוברים שטיפה לפני מילויים ביין (כדי להבטיח שלא ימצאו בהם גופים זרים, כגון חתיכות קטנות של זכוכית שיכולות להשאר בהם מתהליך ייצורם), ואף שאחרי השטיפה הופכים את הבקבוקים כדי שיצאו מהם המים, אך עכ"ז א"א לומר בבטחון מלא שברור שיצאו כל טיפות המים מהבקבוק ולא נשאר מהם מאומה בשעת מילויים ביין.

[אך מה שכל יום לאחר העבודה רוחצים את המכונות המפרקות את הענבים מהאשכולות והסוחטות אותם ליין, והמכונות אינן מתייבשות עד תחילת העבודה ביום שלמחרת ומרטיבות במים את הענבים והמיץ הנסחט מהם - זה אינו בעי', כמבואר בשו"ע אדה"ז (סי' תסב ס"ה) ש"אין חוששין למים הללו, דכיון שנתערבו בו בעודו תירוש שלא היה עדיין יין וכל שהוא תוסס הוא נתבטל ונעשה יין, א''כ גם המים שנתערב בו הופג טעמן ונשתנו להיות יין כדרך שנשתנה התירוש ונהפך ליין"].

[22]) ואין לומר שברטיבות מועטת אין חשש – כמפורש בשו"ע אדה"ז (סי' תסב ס"ג) שאם "נתערב בהם מים אפילו כל שהוא הרי אלו מחמיצים ע"י המים שבהם חימוץ גמור שחייבים עליו כרת, ולא עוד אלא שהם ממהרים להחמיץ העיסה יותר ממים לבדם . . אף אם לא שהתה [העיסה] שיעור מיל בלא עסק".

[23]) כנ"ל (אות א) מאוצר מנהגי חב"ד.

143) שו"ע אדה"ז סי' תעה סי"א.

144) ואדרבה, בהגדה (סוף קטע ד"ה ויטבול בחרוסת) הוסיף רבינו (שלא רק שאי"צ, אלא) שגם "עדיף שלא לשקוע כולו . . כן אפשר לומר".

[26]) לכללות הענין יש להעיר מהנהגת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בזה שהיתה באופן אחר – ראה ברשימת היומן (הנ"ל הערה 18).

[27]) ואף שגם באכילת המרור לבד (שאינו בכריכה עם המצה) נהג רבינו כן (כנרשם באוצר מנהגי חב"ד שם אות קכט), אפשר שהיו לרבינו טעמים נוספים בזה. אבל בפנים נתבאר הדיוק והמעלה שי"ל בזה לענין כורך.