מוציא מצה - 1072 [גליון]

בענין שהחיינו דמצה (גליון)

הרב יוחנן מרזוב

שליח ורב דק"ק בית מנחם מענדל ד'פלאטבוש

בגליון הקודם (א'עא) הקשה ר' ע.ג.ו. על הגדה של פסח מרבינו זי"ע, ונפשו בשאלתו אם יוכלו קוראי הגליון לבאר ולברר שאלתו, אכן כבר קדמו הגרש"י זווין בשאלתו, וזכה לתשובה מאת רבינו, נדפס באג"ק חט"ו ע' מ, ועיי"ש בהערות העתיקו שאלת הרב זווין, ולחביבותא דמילתא אעתיק דברי השאלה והתשובה והנלע"ד לבאר בזה.

שאלת הרב זווין: כתב שם (רבינו בהגש"פ) צע"ג על אבודרהם בטעם שאין מברכין שהחיינו על אכילת מצה שכבר אמרו בקידוש היום, שא"כ היה צריך שיתכוין למצה כמו בשהחיינו על משלוח מנות.

הנה הרי גדולה מזו כתב הטור סי' תלב ובשו"ע אדמו"ר שם ס"ג דטעם שאין מברכין שהחיינו על בדיקת חמץ מפני שהיא לצורך הרגל ונפטר בשהחיינו שעל הרגל, אע"פ שהבדיקה היא קודם לכן, וכש"כ שברכת המצה תיפטר מטעם זה?

תשובת רבינו זי"ע: מה שצע"ג לפענ"ד . . הוא לא שלא יצא (דע"ז העיר מבדיקת חמץ דיוצא בשהחיינו שלאח"ז, ועדיפא הול"ל מברכת המצות בסוכה (או"ח סו"ס תרל"ט)), אלא – שצריך לכוין. וזה הרי לא שייך בבדיקת חמץ וסוכה – דאין מקום לכוונה על מאי דהוי כבר (וגם א"א לברך על הטפל).

[וזש"כ רבינו שהו"ל להקשות מסוכה, לכ' כוונתו שבגמ' סוכה (דף מו ע"א) איתא "העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו . . אמר ר' אשי חזינא ליה לרב כהנא דקאמר להו לכולהו אכסא דקידושא", וכ"פ בשו"ע סי' תרמ"א (וצ"ע שציין לסי' תרל"ט, ואולי ט"ס הוא), וז"ל אדה"ז (שם ס"א) "העושה סוכה . . שהחיינו היה ראוי לברך בשעת עשייה . . שהרי היא מצוה הבאה מזמן לזמן . . אנו סומכין על ברכת שהחיינו שאומרים בקידוש", סתם ולא התנה שצריך לכוין בשהחיינו של קידוש לצאת יד"ח שהחיינו על בניית הסוכה, א"כ גם בליל פסח נימא דשהחיינו בשעת קידוש מוציא יד"ח שהחיינו של מצות מצה אפי' בלי כוונה.

וזש"כ רבינו דקושי' זו 'עדיפא', נ"ל כי בבדיקת חמץ לא מפורש בש"ס שצריך לברך עליו שהחיינו, אדרבה הרשאונים פליגי אם לברך שהחיינו בבדיקה (עיין טור סי' תל"ב), א"כ אין להקשות משם כ"כ, אבל שהחיינו דסוכה מפורש בש"ס, ומפורש בש"ס שנפטר משהחיינו דבניית הסוכה ע"י שהחיינו שאומר בשעת קידוש, ואם היה צריך לכיון בזה, למה לא מצינו לחד מהרשאונים או הפוסקים שיעירו בזה, ומוכח שא"צ לכוין, ולכן הקושי' מסוכה 'עדיפא'].

והנה רבינו תי' "מה שצע"ג לפענ"ד . . הוא לא שלא יצא . . אלא – שצריך לכוין", היינו שקושיתו על האבודרהם הוא רק לכתחילה, דאם שהחיינו דקידוש פוטר המצה למה לא אמרו לכוין ע"ז בפירוש, אבל מסכים דאת"ל שצריך לכוין והוא לא כיון ליבו מ"מ היה יוצא יד"ח, דבידעבד יצא אפי' לא כיון כמו בבדיקת חמץ וסוכה, שאינו מכוין בשעת בנייה ובדיקה ומ"מ יוצא יד"ח, ויוצא מזה חידוש שאם בשעת שהחיינו דמגילה לא כיון למשלוח מנות, מ"מ נפטר המשלוח מנות בברכת שהחיינו דמגילה.

וצ"ע כי בבדיקת חמץ ובסוכה י"ל -כמו שכתב רבינו עצמו בסוף דבריו- דהו"ל עיקר וטפל, ושהחיינו שעל העיקר פוטר הטפל, וא"צ שיכוין לכך כמו בכל עיקר וטפל בברה"נ, שהעיקר פוטר הטפל ממילא, אבל במגילה ומשלוח מנות (ועד"ז השהחיינו דמועד ומצות אכילת מצה) דשניהם עיקר נימא שצריך לכוין דשהחיינו אחד יפטור שניהם, ואם לא כיון לא יצא?

עצ"ע דלכ' 'עדיפא' יש להקשות על האבודרהם, דבבדיקת חמץ וסוכה מסתבר לצרף ברכת שהחיינו של הטפל עם העיקר, (וגם במגילה מצרפים שהחיינו דמגילה עם משלוח מנות, כיון שיש ספק אם יוכל לברך על משלוח מנות גרידא, עיין במ"א סי' תרצ"ב), אבל למה נצרף ברכת שהחיינו ממצות אכילת מצה עם שהחיינו שעל המועד, הרי שני חיובים נפרדים הם? אבל רבינו לא הקשה זה על האבודרהם, ולמה?

נ"ל בהקדים דברי אדה"ז (סי' רי"ב ס"ח) "לעולם ירבה האדם בברכות הצריכות וימעט בשאינן צריכות . . ולא צוו למעט אלא כשיכול לפטור ב' דברים בברכה אחת המיוחדת לשניהם", היינו שאם יש ברכות מיוחדות לכל אחד יש מצוה להרבות בברכות כי בזה מרבה בכבוד שמים, ובברכה א' מצוה למעט בברכות כי לא יתוסיף בכבוד שמים באמרו אותו ברכה פעמים.

והנה אם דעתו לאכול כמה פירות האילן ובירך בסתם ולא כיון לכל הפירות בברכה א' יצא, דז"ל אדה"ז (סי' ר"ו ס"ט) "היה לפניו כשבירך עליו יצא . . והוא כשבירך עליו היה דעתו גם על השני לאכלו, אפי' לא היה בדעתו בפירוש לפטרו בברכה זו", דבסתמא דנינן ליה לכף זכות שלא ירצה להרבות בברכות נגד תקנת חכמים, אבל אם היה לפניו פרי העץ ופרי אדמה ובירך בסתמא, לא נפטר פרי העץ (כ"פ אדה"ז שם ס"ה וא"ר ס"ק ב'), כי מצות חכמים הוא שיברך על כל אחד בנפרד, ולמה נשווי' כעובר על תקנת חכמים, מוטב לדונו לזכות ולומר שברכתו היה רק על פרי האדמה.

ויל"ע מה הדין בשהחיינו אם יכול לצרף כמה דברים יחד ולפוטרם בחד שהחיינו, האם מצוה להרבות או למעט בשהחיינו? ולכ' מצוה למעט בו שהרי נוסח הברכה חדא היא, ואם ירבה בו לא יתוסף בכבוד המקום, וכ"נ מלשון אדה"ז (סדר ברה"נ פי"ב) "מברך שהחיינו . . קנה בגדים חדשים", משמע שאם קנה כמה בגדים בב"א שהחיינו אחד פוטר את כולם.

מ"מ לענין ליל ב' דר"ה פסקו בשו"ע סי' תר ש"יקח פרי חדש ויניחנו לפניו בעת הקידוש, ויברך שהחיינו ויהא דעתו גם על . . הפרי", היינו שיש לכוין בפירוש דשהחיינו דקידוש יוצא גם הפרי, והטעם הוא כי שם מצרפים שהחיינו דדברי רשות עם שהחיינו דמועד, דהם שני חיובים נפרדים, ולכן יש לכוין בפירוש לצרפם, אכן בסתמא ולא כיון לכ' יצא, דדנין אותו לכף זכות, ולאידך נ"ל שגם בשהחיינו שהם חיובים שונים יכול לצרפם, דאינו חייב לברך שנים כיון שנוסח הברכה חדא לא יתוסף בכבוד שמים אם יברך שנים, ועד"ז מסתבר בצירוף של שהחיינו דמצות אכילת מצה ושהחיינו דמועד, דודאי מותר לצרפם לחד שהחיינו, אלא דלכתחילה יכוין בפירוש לצרפם, אבל דיעבד שלא כיון נדון אותו לכף זכות דשהחיינו דקידש פטר גם המצה.