מטבילין, מצה, מרור, מסובין - 1071

מהות חלק מגיד בהגדה של פסח

ביאור טעמי מצה ומרור כחלק מסיפור יצי״מ

הרב משה אהרן צבי ווייס

שליח כ"ק אדמו"ר – שערמאן אוקס, קאליפורניא

איתא במשנה (פסחים קטז, א): מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל עכ"ל, ופרש"י כאן במזיגת כוס שני הבן שואל את אביו מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם האכילה עכ"ל וכן פירש הרשב"ם.

וממשיך במשנה ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה וכו' ומפרט כל הקושיות ע"ש.

ונשתלשל מזה נוסח הקושיות המפורסמות דמה נשתנה לסדריהם לפרטיהם ולדורותיהם.

ודקדקו המפרשים דמשמע מהמשנה דלכתחילה צריך הבן לשאול השאלות מעצמו אלא דאם אין דעת בבן הנה בדיעבד אביו מלמדו דאי נימא דמלמדין אותו לכתחילה, איך יקיים מה שכתוב בתורה כי ישאלך בנך דמשמע מעצמו? הרי אין זה שאלה אלא אמירה גרידא?

ואפילו אם ישאול השאלות לא יתכן דכולם ישאלו אותם השאלות דוקא.

וכן דקדקו איך יתכן לתינוק אפילו ממולח לשאול כאן בתחילת הסדר על דברים שעוד לא ראה – ולמשל טיבול שני וכו'?

ועל שאלה זו האחרונה רבו הביאורים ומהם שביאר הרשב"ץ בביאור להגדה שהבן רואה את החזרת המונח על השלחן ומבין מעצמו שבודאי לא יאכלוהו בלא טיבול, שכך היה מנהגם אז שכל מאכלם היו אוכלים בטיבול, וביאור זה נראה קצת דחוק.

ואכן הרש"ש (בביאורו להמשנה הנ"ל ד"ה במשנה בסופו) ביאר על פי זה הקושיא המפורסמת דלמה לא מקשה הבן על ארבעה הכוסות ומתרץ שכיון שאין הבן רואה כולם לפניו אינו יודע להקשות ע"כ

(וע"כ כוונתו דלמה אינו מקשה על שתיית ארבע כוסות כי הרי מזגו לו עכשיו כוס שני, וזה עצמו תמוה ושינוי – והוא, כמו שמביא רבינו בהגדתו (ד"ה ומוזגין לו כוס ב') משו"ע רבינו סי' תע"ג שמוזגין עכשיו קודם האכילה – (כנ"ל מפרש"י ורשב"ם) לעוררו לשאול שאר השאלות, ודו"ק).

ומצה ומרור הרי רואה על הקערה.

ובענין זה יש אריכות גדולה ונשתברו קולמוסי המלקטים ואכ"מ.

אלא שרבינו בהגדתו מבאר יסוד גדול ונפלא בענין זה דהד' קושיות שעפי"ז מבואר ויסולקו הרבה מתמיהות המפרשים הנ"ל –

 וזלה"ק "עפ"י דין אין מעכב לומר בדוקא כל הקושיות ואפילו לא לכתחילה וכו' ולכן הי' בזה מלכתחילה שינוי מנהגים, או שלא הי' מנהג בכלל עד שלאחרי זמן (בזמן שביהמ"ק הי' קיים – כדמוכח מהרמב"ם) איחדו המנהגים ותיקנו לומר כל חמש הקושיות בכל מקום – "שיהיו כל ישראל עושים מעשה א'" וע"ד הפי' דאתקין ר' אבהו בנוגע לתקיעת שופר" עכלה"ק. והוא ביאור הפלא ופלא שמתרץ המון קושיות הנמצאות בספרי המלקטים.

דמביאור רבינו יוצא שאכן עכשיו לאחר התקנה דתיקנו שכל ישראל עושים מעשה א' נכלל הקושיות כבר כחלק מההגדה ואכן מלכתחלה מלמדין התינוקות לומר קושיות אלו וכנהוג בכל תפוצות ישראל ולא איכפת לן יותר שיתעורר הבן לשאול מעצמו מחמת שהוא תמוה בעיניו כי זה כבר חלק מהסדר דליל זה אבל עוד עושים כמה דברים בלילה זה להתמיה התינוקות וכו'.

שעל פי זה אכן יש להבין ולבאר, דאם כן מה הועילו רבנן בתקנתם? שהרי עיקר ענין מעשי לילה זה הוא לכאורה לעורר לב הבן לשאול על מה שנראה בעיניו כשינוי מכל לילות השנה ולפועל עכשיו רק מלמדין אותו לומר הקושיות?

ונראה לבאר בהקדים, 

דמדברי רבינו הנ"ל נראה, וכן הוא לכאורה התפיסה הפשוטה מדברי המשנה וכאן הבו שואל. (אלא שכאמור מדברי המשנה שהיה ״לפני התקנה״ משמע שהבן ראה כבר דברים משונים שיעוררו אצלו שאלות. משא״כ עכשיו כבר לאחרי התקנה) 

דמקום שאלות אלו הוא כאן בתחילת הסדר ובתחלת סדר מגיד ועל שאלות אלו ששואל הבן עונים לו בהרחבה "עבדים היינו וכו'", ומזה סובב והולך ומספר כל סיפור יציאת מצרים והנסים והנפלאות שאירעו לאבותינו, כולל העשר מכות וכו'.

ויש לתמוה, דלכאו' הזמן הנכון לתקן לשאול שאלות אלו של הבן אינו כאן בתחילת הסדר כשמתחיל לקיים מצוות עשה של סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו, אלא היות שכל הקושיות של הבן הם על שאר המצוות מעשיות דליל זה: מצה, מרור, הסיבה וטיבול הי' צריך לשאול אותם לא בחלק המגיד אלא בעת שולחן עורך בזמן שאכן מקיים מצוות אלו, ואז הבן אכן רואה במוחש שינויים אלו שאוכלים בהסיבה רק מצה ומרור ומטבילין שתי פעמים ומה מקום לסדר הקושיות דוקא בהתחלת סדר מגיד כשעומד לבאר סיפור ניסי יציאת מצרים דבר שלכאורה אין לו קשר ישיר לאכילת מצה ומרור וכו'.

ולא עוד, אלא שמתחיל כל סדר מגיד בהגבהת הקערה עם המצה ומכריז הא לחמא עניא, שמבאר אכילת מצה דבר שלכאו' אין לו שייכות ישירה לסיפור כשיעבוד ויציאת מצרים!

והן אמת שכנזכר לעיל, שאחד מהחילוקים דסיפור יציאת מצרים בלילה זה הוא שצריך להיות בדרך שאלה ותשובה – כי ישאלך בנך ואמרת איליו– ושכן הוא מפורש בדברי רבינו הזקן בשלחנו (סי' תעג סי"ד) שאמירת ההגדה מצוותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו עכלה"ק, אבל לכאו' שאלות אלו – דמצה ומרור – אינם מעיקר ענין השעבוד ויציאת מצרים והניסים שאירעו לנו במצרים ועל הים אלא הם על מצוות הלילה, כנ"ל, ולא מענין הסיפור, אלא לכאו' ענינים צדדיים לגבי העקר שהוא הסיפור דיצי״מ!

ואכן הראשונים טרחו למצוא רמזים בהמשך ההגדה איפה הם באמת התשובות המדויקות על השאלות דמה נשתנה, ולמשל ראה פי' הריטב"א (על ההגדה) דעבדים היינו הוא מענה לשאלת מה נשתנה הלילה הזה, שמכיוון שיצאנו לחירות ע"ש.

והרשב"ם פי' שעבדים היינו הוא תשובה על הא דאוכלים מצה ומרור כאשר אכלו הם, ויושבים בהסיבה דרך חירות כשם שיצאו ממצרים ביד חזקה, וכהנה רבות.

אלא דעדיין לא יצאנו חובת ביאור דלכאו' חיוב סיפור יציאת מצרים הוא לספר נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו ומה מקום לעורר ולבאר עכשיו בשעת מגיד טעמי המצוות דליל זה שמקיים אח"כ?

ונראה שבעל המשנה-ברורה אכן הרגיש בקושיא זו.

דבשו"ע סי' תעב ס"ז כתב המחבר וז"ל יהיה שולחנו ערוך מבעוד יום כדי לאכול מיד כשתחשך וכו' מפני שמצוה למהר לאכול בשביל התינוקות שלא ישנו, עכ"ל.

והק' המשנה-ברורה שם סק"ד הרי שאילת הבן מה נשתנה היא קודם האכילה, א"כ מה צריך למהר לאכול הרי אין מצוות סיפור יציאת מצרים ושאלת הבן תלויה באכילה כלל?

ומתרץ דה"ק המחבר דיזדרז לעשות הסדר כדי שלא יישנו התינוקות כשידעו שלא ישתהה הרבה עד האכילה, וממילא ישאלו מה נשתנה וישיב להם ויקיים מצוות סיפור יציאת מצרים.

ושם בשער הציון כתב חידוש גדול, וז"ל "ואפשר עוד לומר בכוונת המחבר דשפיר יש למהר ולהגיע לידי מוציא מצה כדי שישאלו התינוקות למה אוכלין מצה וכשהן מסובין דוקא ולמה אוכלין מרור וענין הטיבול בחרוסת, ואע"ג דבסדר ההגדה תקנו מה נשתנה בתחלת ההגדה אין בכך כלום דעיקר השאלה והתמי' של התינוק הוא בשעה שרואה המעשה, וצ"ע" עכ"ל המשנ"ב.

היינו שהמשנ"ב בשעה"צ מבאר שאף ששואלים מה נשתנה בתחילת הסדר "אין בכך כלום", כי עיקר מקום התמיהה הוא בשעת אכילת המצה וכו' ושרואה השינוי, והוא כמו שהארכנו להקשות לעיל.

אלא דמה שהוא מבאר לכאו' דוחק גדול הוא וצ"ע,

דמה שתקנו חז"ל לשאול השאלות בהתחלת הסדר ושעל זה מוסב כל המענה דעבדים היינו קשה מאוד לומר דאין זה מקומו האמיתי ושעיקר השאלות יהיו יותר מאוחר רק בשעה שרואה השינוי אחרי אמירת כל ההגדה, דא"כ, כנ"ל, למה תיקנו לומר השאלות בהתחלת ההגדה ולא בשעת האכילה בשלחן עורך וקיום המצוות דליל זה?

ועוד קשה, ולכאו' הוא העיקר צ"ע וקושי בדברי המשנ"ב, דאם לדבריו עיקר השאלה של הבן תהי' בשעת האכילת המצה והמרור א"כ היכן תבוא התשובה על כל שאלותיו?

ולא ייתכן לומר שישמע ויבין התשובות לפני עיקר שאלותיו?

ולכאו' כנ"ל מדתקנו חז"ל לומר השאלות בתחילת ההגדה ושעליהם יבואו מענות אביו משמע דשם מקומו ולא אחרי כן.

אלא דעיקר קושייתנו (ולכאו' קושיית המשנ"ב) במקומה עומדת מה הטעם באמת דמקום שאלות אלו בתחלת ההגדה – ואם צריך שיהי' סיפור יצי"מ בדרך שאלה ותשובה שיקשו על נושאים אלו שעליהם יבואו מענת עבדים היינו וכו'.

ומצחות דברי רבינו הזקן בשלחנו משמע ברור שלא כהבנת המשנ"ב בדברי המחבר דזלה"ק רבינו ריש סי' תע"ב וזלה"ק שמצוה למהר להתחיל הסדר בשביל התינוקות שלא ישנו, והתורה אמרה והגדת לבנך ביום ההוא, עכלה"ק.

נראה שהטעם למהר להתחיל הוא לא כדי להגיע לאכילת מצה ומרור אלא כדי לבאר להם סיפור יצי"מ ובזה שהשאלות באים בהתחלת ההגדה משמע שזה חלק מסיפור יציאת מצרים.

ויש לבאר זה, בהקדם מה שיש להקשות עוד:

דבסוף מגיד מביא בעל ההגדה דברי רבן גמליאל דכל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור.

ומפרט מצה זו שאנו אוכלים על שום מה כו' מרור זה שאנו אוכלים על שום מה וכו'?

ולכאו' תימה – הרי אין אוכלים עכשיו המצה ומרור ורק מספרים ומבארים ניסי יציאת מצרים ואם כן אינו מובן וכנ״ל למה סידר בעל ההגדה כאן בסוף מגיד דברי ר"ג הטעם לאכילת מצה ומרור ולא בשעת אכילת מצה ומרור עצמם, שיתקנו שלפני אכילת מצה ומרור יאמרו הטעם שאוכלים אותם.

וכבר נתבדרו בבי מדרשא הא דנחלקו הראשונים בדברי ר"ג במי שלא אמר שלשה דברים אלו דלא יצא ידי חובתו, איזה חיוב לא יצא? אי קאי על חובת סיפור יציאת מצרים או על חובת מצות מצה ומרור. 

דמדברי כמה ראשונים (ר"ן, רמב"ם, אורחות חיים, כלבו ואבודרהם) דלא יצא ידי חובת קאי אמצות מצה ומרור. דאע"פ שאכל מצה ומרור לא יצא ידי חובתו בלי אמירה זו, שהקפיד הכתוב שם באמירה ובהגדה.

ולאידך מדברי שאר הראשונים (הרמב"ם – שכלל דברי ר"ג לפני שסיים "ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה", הקרית ספר, הרשב"ץ, הראב"ן, השבה"ל והמאירי) מבואר דלא יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים.

דלא מיבעי לדעת הראשונים הנ"ל שאם לא אמר לא יצא ידי חובת המצוה דאכילת מצה ומרור, דלכאו' נראה דאין כאן מקומו כלל, אלא דאפי' להראשונים דס"ל דלא יצא ידי חובת מצות סיפור יציאת מצרים יש להבין מה זה שייך לסיפור יציאת מצרים להבין ולבאר עכשיו הטעם למה אוכלים מצה ומרור, ולמה צריך לאומרה ולבארה כאן במגיד.

ואשר נראה לבאר בזה, דאכן בחלק ה"מגיד" דליל הסדר תרי עניני אית בהו א) לספר הניסים והנפלאות שנעשו לאבותינו ביציאת מצרים השעבוד והגאולה. ב) הביאור וההכנה איך לקיים מצוות הלילה, מצה ומרור והסיבה.

ושניהם נכללו במגיד, כי שניהם חלק מצוות סיפר (לדעת כמה ראשונים) ומתוך קיום שתיהן הביאור והמעשה, מקיימים מצות סיפור דליל פסח וכדלקמן.

זאת אומרת דהן חלק המגיד דהוא חלק האמירה בתחילת הסדר בקטעי מגיד והן חלק השלחן עורך דהוא החלק המעשה דליל הסדר שניהם מהווים שלימות אחת דמצוות סיפור יציאת מצרים והוא המיוחד דלילה זה.

והיינו דנוסף להחיוב לספר אריכות סיפור יציאת מצרים ניתוסף בלילה זה גם החיוב לאכול בו מצה ומרור וכו' וזה עצמו חלק מסיפור יציאת מצרים (עכ"פ לדעת כמה ראשונים) דלילה זה.

וזה היסוד להא דמבואר (בפסחים דף לו) לחם עוני, לחם שעונים עליו דברים הרבה.

וזה היסוד להמבואר (במכילתא פ' בא) בעבור זה – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך (וכן להגירסא מונחים לפניך על שלחנך).

עד שיש אומרים (ראה לקמן) ששניהם מעכבים זה את זה דאם חסר בחלק המעשה גם אינו חייב בחלק האמירה. 

שהחידוש העיקרי דסיפור יציאת מצרים בליל פסח על שאר ימות השנה, הוא בפשטות כשיש מצה ומרור מונחים לפניך או כפי התרה"ד (שמביאו רבינו בשלחנו) שהוא בזמן חיוב מצה ומרור לפניך.

ואשר לכן מצות סיפור יציאת מצרים תלוי' במצה ומרור היינו בזמן חיוב מצה ומרור – היינו לא מבעוד יום ולא לאחר חצות לראב"ע.

עד שדנו הפוסקים היכא דליכא מצה ומרור (ולמשל בעת השואה רח"ל, או בזמנינו במחנה צבאי באלו העומדים על המשמר או חולה שאינו יכול לאכול מצה רח"ל וכו') אי יש חיוב סיפור יציאת מצרים בליל פסח.

ולמעשה סמכו הרבה מהפוסקים על דברי התרה"ד הנ"ל וכן בדברי רבינו דהא דמצה ומרור מונחים לפניך היינו בזמן מצה ומרור, ואכ"מ.

והנה בתשובות הרא"ש (כלל כד אות ב') בהא דאין מברכים על מצוות סיפור יציאת מצרים כתב וז"ל הרבה דברים ציוה הקב"ה זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהם כגון הפרשת בכורות וכו' שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין זאת זכר ליציאת מצרים אלא צוה הקב"ה לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים, ע"כ.

והן הן הדברים דכשאדם אוכל מצה ומרור בליל פסח הרי בעצם אכילת המצה הוא מקיים סיפור יציאת מצרים וכמו מעשה הפרשת בכורות שבעצם ההפרשה הוא גם זוכר יציאת מצרים עד שאינו צריך להזכיר זאת.

וכדברי הרא"ש מפורש בדברי רש"י עה"ת בפרשת בא (יג, ח) והגדת לבנך בעבור זה, ופרש"י שם בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו, עכ"ל.

הרי לן דבפסוק דודאי מיירי בחיוב סיפור יציאת מצרים בליל פסח –וכמו שדרשו במכילתא על פסוק זה, כנ"ל, בשעה שיש מצה ומרור וכו' מכל מקום לפרש"י אין מצוה חיובית לעצמה (סיפור יציאת מצרים) אלא תלוי ונכלל בהמצוות שאנו מצווים בהן בלילה זה שהן אכילת מצה ומרור ועל ידן מקיימים שפיר מצות סיפור יציאת מצרים והן הן דברי הרא"ש.

ועיין בשו"ת תורת חסד (או"ח סי' ח) דמסיק דסומא חייב בהגדה כיון דישנו בקום אכול מצה, והרי סיפור יציאת מצרים תלוי במצה.ומשמע שבלא טעם זה היה פטור אפילו מלספר. ודוק – וזה ממש כדברינו.

וגדולה מזה מצאנו בשו"ת חסד לאברהם תאומים אבד"ק בוטשאטש (מהדו"ת או"ח סי' נד) וז"ל דמצות סיפור יציאת מצרים באותה לילה הוא רק כסמוך למצות מצה כמו שדרשו בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור ופשיטא דבאין לו מצה ומרור פטור ממצות עשה דסיפור יציאת מצרים באותו לילה. ע״כ. 

וכן נראה מדברי שו"ת תרומת הדשן סי' קכה לענין קטן דאם יודע ומבין מה שמספרים לו ביציאת מצרים אינו רשאי לאכול מצה ביום כדי שיאכל מצה לתיאבון וכו' דכיון דעיקר מצוה היא אכילת מצה ומרור והתורה ציותה דבשעת אכילת מצה יספר סיפור יציאת מצרים עכ"ל.

והרווחנו מכל זה לבאר הא דהקשינו בריש דברינו א) למה מתחיל כל הסדר בהא לחמא עניא, שהוא ענין המצה שאינו נאכל עכשיו ב) למה מתחיל הסדר עם הקושיות על מצוות הלילה מצה ומרור והסיבה, ג) למה מביא בחלק מגיד דברי ר"ג בביאורי טעמי אכילת מצה ומרור.

כי שונה חיוב סיפור יציאת מצרים בלילה זה, ונוסף להזכרת וסיפור ניסי יציאת מצרים יש חיוב עיקרי והוא אכילת מצה ומרור ולכמה פוסקים אף לעיכובא וממילא טעמה וביאורה נכלל לא רק בקיום מצות מצה ומרור לכשעצמה היינו באכילתה אלא במצות סיפור יציאת מצרים עד שיש אומרים שאם אין לו מצה ומרור אינו חייב בסיפור יציאת מצרים.

ויוצא מזה דבמצוות מגיד וסיפור יציאת מצרים מוכרח עכשיו לבאר ולהסביר לתינוק עניני מצה ומרור ולא יכולים להמתין עד אכילתם אח"כ (וכמו שרצה לבאר בעל המשנ"ב) ואדרבה אם אינו מדבר ומבאר עניני מצה ומרור י"א שלא קיים מצות סיפור יציאת מצרים כתיקונה.

(שעפי״ז אכן צע״ק למה אין רבינו ואחרים מביאים חילוק עיקרי זה שסיפור יצי״מ בליל זה מהחיוב דכל יום. שהחיוב דליל פסח מוכרח להיות ביחד עם אכילת מצה ומרור עכ״פ לשכה זו- ואולי מרוב פשיטותו אין צריך לפרטו וצ״ע).

ודאתינן להכי הנה מעומק ביאור זה – יש לבאר במחלוקת הראשונים הנ"ל הר"ן והרמב"ן ודעימי' והרמב"ם ודעימי' בדברי ר"ג ונאמר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

דהנה ידוע מה שהקשו (ראה צל"ח ברכות יד, ב. פמ"ג פתיחה כוללת להל' קרי"ש אות ד', מנחת חינוך מצוה כא אות א') על הרמב"ם שמביא מצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח והשמיט מצות זכירת יציאת מצרים דכל יום (וראה דספרים הנ"ל ועוד הביאור ע"ז) די"ל דהרמב"ם לשיטתו ודלא כפי שהארכנו לעיל דלשיטתו יש מצוה מיוחדת לספר סיפור יציאת מצרים בליל פסח ואינו תלוי במצות מצה וממילא גם הוא לשיטתו ס"ל דהא דאמר ר"ג דלא יצא ידי חובה היינו חובת מצות סיפור.

ומכיון ששורש מצות זכירת יציאת מצרים עיקרו הוא בליל פסח לכן (כפי כלל הרמב"ם בספר המצוות) לא זכר את החיוב דכל יום.

משא"כ הר"ן ודעימי׳ ס"ל דמצות סיפור דליל פסח אינו מצוה בפנ"ע אלא חלק ממצות אכילת מצה וכנ״ל באריכות ס"ל כמו רש"י והרא"ש שיש מצוה להזכיר יציאת מצרים כל יום.

וזהו ביאור שני הנוסחאות (מהמכילתא והמכילתא דרשב״י) בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך או מונחים לפניך על שלחנך.

דלדעת הראשונים (רש"י והרא"ש) דס"ל דחובת סיפור יציאת מצרים בליל פסח אינו מצוה בפני עצמה אלא רק סניף וחלק ממצות אכילת מצה ומרור בחרו ודיוקן בהגירסא מונחים לפניך על שלחנך, שלשיטתם גירסה זו יותר מבורר לבאר ענין זה. 

וגם הם ס"ל בדברי רבן גמליאל דהא דלא יצאו ידי חובה הוא חובת מצות מצה ומרור.

והרמב"ם דמביא בנוסח ההגדה שלו (שמקורו מהמכילתא דרשב"י) מונחים לפניך, ס"ל דיש חיוב נפרד דסיפור יציאת מצרים בליל פסח.

ולשיטתו גירסא זו שדקגיש יותר זמן החיוב (בשעה) וממילא הרמב"ם סב"ל בהא דר"ג דלא יצא היינו ידי חובה מצות סיפור.

וי"ל (וצ"ע אם זה נכון) דשניהם לדבר אחר נתכוונו דלשניהם הן הרמב"ם והן הר"ן והרמב"ן נכלל מצה ומרור בעיקר סיפור יציאת מצרים דלילה זה אלא דנחלקו אם זה מצוה נפרדת או נכלל במצות סיפור יציאת מצרים.

דס"ל הרמב"ם דיש חיוב נפרד דסיפור יציאת מצרים בלילה זה הנה אם לא ביאר טעם מצה ומרור לא יצא ידי חובה מצות סיפור – כי בלילה זה דיש עיקר חיוב סיפור יציאת מצרים – (ואדרבה זה המקור והמ"ע המקורי דמצות זכירת יציאת מצרים) הנה היות שצריך לכלול ביאור מצה ומרור בא ר"ג ואומר דאם לא ביאר טעמי מצה ומרור לא יצא ידי חובת מצות סיפור.

והר"ן והרמב"ן דס"ל כדעת רש"י והרא"ש דיש מצות זכירת יציאת מצרים כל יום הנה לדעתם עיקר מצות לילה זה הוא אכילת מצה ומרור (עד שי"ל שאם אין לו מצה ומרור פטור ממצות סיפור בלילה זה –דהם גורסים כגירסת המכילתא מונחים לפניך על שלחנך ודלא כהרמב"ם כנ"ל) ע"כ דברי ר"ג דלא יצא ידי חובתו ע"כ מיירי במצוות הלילה מצה ומרור.

ושניהם לדבר אחד נתכוונו – דיש לבאר טעמי מצה ומרור רק נחלקו באיזה מצוה נכלל אם במצות סיפור או במצות מצה ומרור.

ולשניהם יומתק ויבואר הא דמבארים במשך חלק מגיד דוקא עניני מצה ומרור כנ"ל כי לכו״ע זה עיקר בלילה זה רק דנחלקו אם זה מצוה בפ"ע או נכלל במצוות סיפור.