מצה (הא') - 1052

[1]) שאלה זו ותירוץ מובאים גם בשוע"ר (סי' תעה סל"ב): ואין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד שנאמר בערב תאכלו מצות אבל שאר כל הלילות וכל הימים אינו מוזהר אלא שלא לאכול חמץ . . ואף שביו"ט חייב לאכול פת כמו שנתבאר בסי' קפ"ח, מכל מקום יכול לאכול פת שנילושה במי פירות שהיא מצה עשירה . . אבל לחם עוני אין צריך לאכול אלא בלילה הראשון בלבד.

וכן מובאת שאלה זו לענין אכילת כזית פת בסוכה בליל סוכות, כמבואר בשוע"ר (סי' תרלט סי"ז-ט): אין קצבה לסעודות של סוכה . . אבל ביום טוב ובשבת שהוא בתוך החג שחייב לאכול פת יותר מכביצה כמו שנתבאר בסי' רצ"[א] צריך לאכול בתוך הסוכה. ואם ירדו גשמים הרי זה נכנס לתוך הבית ועל דרך שיתבאר.

במה דברים אמורים מלילה הראשונה של חג ואילך אבל בלילה הראשונה של חג דהיינו ליל ט"ו בתשרי צריך לאכול בתוך הסוכה אפילו בשעת הגשם, ואע"פ שהוא מצטער מחמת הגשם וכל המצטער פטור מן הסוכה, מכל מקום בלילה הראשונה חייב לאכול בסוכה, לפי שאנו למדין בגזרה שוה מחג המצות נאמר כאן בחג הסוכות בחמשה עשר יום לחדש ונאמר להלן בחג המצות בחמשה עשר יום לחדש, מה ט"ו יום האמור להלן לילה הראשונה חובה לאכול כזית מצה כמ"ש בסי' תע"ה אף ט"ו האמור כאן חובה לאכול בסוכה.

 . . ויש חולקין על כל זה ואומרים שבכל סעודות שבת ויו"ט אין צריך לאכול פת רק כזית, ואם כן ביו"ט ושבת שבתוך החג אם ירצה שלא לאכול רק כזית ולאכלו חוץ לסוכה הרשות בידו. ודבר זה אנו למדין בגזירה שוה מחג המצות, שחובה לאכול בסוכה בלילה הראשונה.

שני התירוצים האמורים לענין סוכה אינם מועילים לענין מצה, שהרי גם כזית פת צריכים לאכול דוקא מצה, ולכן תירץ, שהי' יכול לאכול מצה עשירה, שיוצא בה ידי חובת סעודה ואינו יוצא בה ידי חובת מצה (לחם עוני).

הלכה זו, שאפשר לקיים את חובת הסעודה במצה עשירה, נתבארה גם בשוע"ר (סי' תמד ס"ב): "וביום ערב שבת צריך לבער כל החמץ שברשותו ולא ישייר ממנו רק מזון ב' סעודות לשבת, אבל סעודה שלישית כיון שזמנה הוא אחר חצות היום אי אפשר לאכלה רק מצה עשירה, דהיינו מצה שנילושה ביין או שמן או דבש או חלב או שאר משקין ומי פירות, שכל אלו אינן נקראין לחם עוני ואין אדם יוצא בהן ידי חובת אכילת מצה בפסח, ולפיכך מותר לאכלו בערב פסח". הרי שיוצא בה ידי חובת סעודת שבת, ואינו יוצא בה ידי חובת אכילת מצה.

ואף שמצה עשירה מברכים עליה בורא מיני מזונות (ולא המוציא), מכל מקום גם בזה יוצאים ידי חובת סעודת יום טוב, כמבואר בשוע"ר (סי' קפח ס"י): "ומיני לחמים שאין קובעין עליהם סעודה צריך לאכול מהם כשיעור קביעות סעודה". ובשוה"ג שם העיר מהרי"ל (אחיו של רבינו): "שמעתי ממנו בסוף ימיו שחזר בו ולא הצריך לאכול כשיעור קביעות סעודה שהרי גם בברכת מעין ג' יש בה הזכרה של קדושת היום".

[2]) ב' הדעות (אם החיוב מה"ת או מד"ס) מובאים בשוע"ר (סי' רמב ס"א): "שני דברים נתפרשו בשבת על ידי הנביאים והם כבוד וענג שנאמר וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד, ועיקרן מן התורה, שהשבת הוא בכלל מקראי קדש שנאמר וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש וגו', ומקרא קדש פירשו חכמים לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בענג אכילה ושתיה. ויש אומרים שמקרא קדש הוא לקדשו באיסור עשיית מלאכה, אבל הכבוד בשבת ויו"ט והענג בשבת הן מדברי סופרים". ואין כאן הכרעה. אבל בשוע"ר (סי' תקכט ס"ה): "וכבר נתבאר בסי' רמ"ב שהכבוד והעונג הן מצות מדברי סופרים ומפורשין על ידי הנביאים".

ולפי זה אין קושי' בליל פסח סוכות. ומכל מקום הובא בשוע"ר התירוץ הנ"ל של מצה עשירה, וכן ב' התירוצים הנ"ל לענין אכילה בסוכה, כדי לבאר שתתאים הלכה זו אף לפי הדעה שהוא מן התורה.

[3]) שכותב שם: "(אבל הענג והשמחה ביום טוב במאכל ומשתה הוא מן התורה כמו שיתבאר בסי' תקכ"ט)". ובקו"א שם (סק"ב): "ר"ל עונג שיש בו שמחה, כגון בשר ויין". וראה לקמן הערה הבאה, שלכאורה יש בזה סתירה בדברי רבינו.