הזרוע כו' הביצה - 1033

תקנת זרוע וביצה

הרב עקיבא גרשון וגנר

ראש ישיבה – ישיבת ליובאוויטש טורונטו

בהגש"פ עם לקוטי טעמים וכו' פיס' ד"ה הזרוע כו' הביצה: "כי צ"ל שני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה (פסחים קיד, ב) ואמרינן בירושלמי שמנהג לקחת זרוע וביצה (ביעא בלשון ארמי) כלומר בעא רחמנא למיפרק יתנא בדרעא מרממא (כל בו הובא בב"י, אבודרהם). יש שכתבו דלוקחים ביצה משום שעושים זכר לאבילות דחורבן ביהמ"ק. וצע"ק דמוכח במשנה ובירושלמי דגם בזמן בהמ"ק היו לוקחים שני תבשילין ואז לא עשו זכר לאבלות. וא"כ נצטרך לומר אשר מאות שנים לקחו מין אחר לזכר החגיגה ואחר החורבן שינו מנהג זה". עכלה"ק.

ובאג"ק ח"ב ע' רמ"ג (באגרת להרש"י זוין, נדפס גם בהוספות להגש"פ) מבאר הרבי מ"ש דמוכח במשנה ובירושלמי: וז"ל "המשנה בבבלי במקומו (פסחים קיד, א): הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין . . ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח. וז"ל הירושלמי במקומו (פסחים פ"י סוף ה"ג) ובגבולין צריכין ב' תבשילין אחד זכר כו'".

וע"ש ע' רס"א המשך לזה דשקו"ט הרבי באריכות יותר בענין ראיות אלו ואם אפשר ליישבם וכו', עש"ב.

ורבים ראו כן תמהו דלכאורה מפורש הדבר בשו"ע אדה"ז להיפך, דרק בזה"ז נתקנה הך תקנה, והוא בסי' תעג ס"כ וז"ל: "ובזמן שבית המקדש קיים היה צריך להביא גם את הפסח בשעת אמירת ההגדה ועכשיו שחרב בית המקדש תיקנו חכמים שיהיו על השולחן בשעת אמירת ההגדה שני מיני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה", ואף אם הרבי מקשה גם על דברי אדה"ז מדברי המשנה והירושלמי, איך אפשר שלא ציין לדבריו? וכבר דשו בזה, ומצוה ליישב.

ונראה דלק"מ, ובהקדם, דכבר נודע דבכל המינים שעל השלחן יש ב' דינים, דמלבד ענינם של כ"א מהם לעצמו, כמו מצה למצות אכילת מצה, וכן מרור וכו', הרי יש דין בפנ"ע שיהיו על השלחן בשעת אמירת הגדה, שאמירת ההגדה צ"ל על המצה ושאר המצוות כו'. וכדדרשינן "בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש פסח מצה ומרור מונחים לפניך" וכדדרשינן מלחם עוני (וכבר נת' במ"א מה דחוקרים בזה אי הוי דין בהמצוות או בההגדה, והנ"מ בזה, ואכ"מ).

ובשו"ע אדה"ז שם פשוט דמיירי מדין זה דצריכים המינים להיות על השלחן בשעת אמירת ההגדה מצד דיני הגדה, וכמפורש בדבריו בריש הסעיף: ". . יביאו לפני מי שאומר ההגדה ג' מצות של מצוה כדי לומר עליהם ההגדה שנאמר לחם עוני ודרשו חכמים לחם שעונין עליו דברים הרבה דהיינו אמירת ההגדה ועוד נאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה וגו' בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך לפיכך צריך שיהא גם המרור לפניו בשעת אמירת ההגדה", ופשוט.

וע"ז ממשיך: "ותקנו שיהיה לפניו חרוסת בשעת אמירת ההגדה שהחרוסת הוא זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים וזכר לתפוח כמו שנתבאר לכך צריך להיות על השולחן בשעה שמספר שעבוד מצרים", היינו דמדרבנן יש תקנה גם על החרוסת (בנוסף להטיבול בה וכו') שיהי' על השלחן בשעת אמירת הגדה, היינו שאמירת ההגדה תהי' (מדרבנן) גם על החרוסת (ועי' בלקו"ש חל"ב שיחת חה"פ ס"ב, והדברים ידועים).

וע"ז מוסיף: "ובזמן שבית המקדש קיים היה צריך להביא גם את הפסח בשעת אמירת ההגדה ועכשיו שחרב בית המקדש תיקנו חכמים שיהיו על השולחן בשעת אמירת ההגדה שני מיני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה". והרי פשוט דמה שהביאו הפסח בשעה שביהמ"ק קיים הי' זה מדין אמירת ההגדה על הפסח, כמפורש בלשון רבינו הזקן כאן (וכמובא בהגדת רבינו להלן פיסקא מצה ומרור מונחים לפניך: "בזמן הפסח היו אומרים: שפסח מצה ומרור מונחים לפניך (שבה"ל. ועיין פרש"י עה"ת). אבל עכצ"ל שגם אחד מהם די לחייבו בספור יצי"מ, שהרי הגדה בזמה"ז דאורייתא אף שאינו לפסח, ומרור הוא רק דרבנן" אבל בעיקר הדין שוה פסח למצה).

וע"ז מוסיף שלאחרי חורבן ביהמ"ק תיקנו שיהיו ב' התבשילין שהם זכר לפסח וחגיגה על השלחן בשעת אמירת ההגדה, והיינו דהתקנת חכמים חייבה שאמירת ההגדה תהי' גם על הב' תבשילין (כמו שהי' מה"ת על הק"פ שהם זכר לה).

וא"כ מובן שאי"ז ענין כלל להמבואר במכתבי הרבי האמורים, שהרבי מדייק מהמשנה וירושלמי וכו' שגם בזמן המקדש עשו זכר לפסח לאלו שהיו בריחוק מקום כו' ולא הי' להם קרבן פסח, כמו אלו שהיו בגבולין, ובפשטות הי' זה זכר כמו כל ענינים שעושים זכר למקדש וכיו"ב, שהי' לזכר להקרבנות שהיו חסרים להם (וע"ד הענינים שעושים שלא תשתכח תורת, וכיו"ב). אבל אין שום סבה לומר שתיקנו תקנה נוספת שיהי' זה שייך לדין אמירת ההגדה, ואדרבא, די בזכר בעלמא ואי"צ זכר לכל הפרטים [ועוד דמאחר שמן הדין די בא' מהם, וכנ"ל מהגדת הרבי, א"כ לא הי' חסר בקיום המצוה, ולא ראו חכמים ענין לתקן תקנה נוספת מלבד הזכר לעצם ענין הקרבן],

ובזה אכן מפורש בשו"ע אדה"ז שלא הי' הך תקנה עד אחר שחרב ביהמ"ק, ולא הביאה הרבי במכתבים כי אי"ז ענין כלל להנידון שם, שהיו גוף התבשילין גם בזמן המקדש זכר להקרבן עצמה (שזהו מה שנוגע לראיית הרבי שם) וכמשנ"ת. ולכאורה הדברים פשוטים, והארכתי קצת רק מפני שראיתי מתקשים בזה.