קדש (הג') - 750

קידוש בליל הסדר

הרב יעקב משה וואלבערג

ר"מ בישיבה

בהגדה של פסח, בסימן קדש, מביא הרבי ד' חילוקים בין קידוש דשאר ימים טובים לקידוש דליל פסח. "א) אינו מקדש על הפת. ב) אין אחר מוציא אותו ידי חובתו (שו"ע רבינו סתע"ב סכ"ב וכו'".

והנה משטחיות הלשון משמע, דצריך כאו"א לעשות הקידוש בעצמו, היינו לכאורה בפשטות לומר הקידוש ולשתות הכוס. ושמעתי שאצל כמה אף הנשים נוהגות לומר נוסח הקידוש. וראה ב'אוצר מנהגי חב"ד' ניסן-סיון להר"י מונדשיין עמ' קמד (שנראה שמחזק המנהג הנ"ל דנשים אומרות הקידוש בעצמן) שכן הי' המנהג אצל הרבי, עיי"ש.

ואף דבעצם הענין אי נשים מקדשות בעצמן בליל זה, דנו בזה (ראה בויגד משה (עמ' צג-ה) ובמקראי קדש (פסח עמ' קג) ועוד). אבל לכאורה א"א לומר שכוונת הרבי היא דצריך לקדש בעצמו, שהרי מציין לשו"ע אדה"ז סתע"ב סכ"ב, ושם מבואר בהדיא "קידוש של שאר ימים טובים א"צ לדחוק א"ע לשתות הכוס אלא יכול לשמוע הקידוש מאחר כו' משא"כ בארבע כוסות של פסח שאף בני הבית שהן שומעים הקידוש והגדה מבעה"ב אעפ"כ חייב כאו"א לשתות ד' כוסות דרך חירות".

הרי מפורש להדיא, שבמקור שהרבי ציין לדבריו "אין אחר מוציאו ידי חובתו" מפורש ש"בני הבית שהן שומעין הקידוש והגדה מבעה"ב". וא"כ ע"כ פירוש אין אחר מוציאו ידי חובתו, הוא רק בנוגע השתי'. וא"כ לכאורה הלשון אינו מדוקדק, דמפשטות הלשון משמע כנ"ל דצריך לעשות קידוש בעצמו.

ואולי אפשר לומר בזה, דהנה בפסחים (צט, ב) תנן "ולא יפחתו לו מארבע כוסות". ובתוד"ה לא "מתוך הלשון משמע דאין צריך ארבע כוסות כי אם לבעה"ב והוא מוציא את כולם דמאי שנא ד' כוסות מקידוש כל השנה כו' ומיהו בגמ' משמע שצריך כ"א ארבע כוסות דקתני הכל חייבים בד' כוסות אחד אנשים ואחד נשים כו' ויש לדחות דחייבין לשמוע ברכת ארבע כוסות קאמר כו'".

היינו, שהתוס' מספקא לי' אם שייך לצאת ידי ארבע כוסות ע"י זה שבעה"ב שותה הד' כוסות ושומעים הברכה מהבעה"ב [ולמסקנא מביא התוס' שצריך להחמיר ולהצריך ארבע כוסות לכל אחד כו'].

וכבר תמהו האחרונים, וראה בספר גבורת ה' למהר"ל (הובא במקראי קודש הנ"ל) "ולא הבנתי דבר זה דלא שייך שיהי' מוציא את אחרים בד' כוסות דמאי שנא ממצה ומרור דכמו שאין אחד יכול להוציא האחר במצה כך אינו יכול להוציא האחר בד' כוסות. ומה שהביא ראי' מקידוש של כל השנה, התם עיקר מילתא לאו הכוס הוא אלא עיקר מילתא הוא הקידוש אלא שאין מקדשין אלא על הכוס, וכיון ששותה בעה"ב שפיר דמי. אבל הכא דעיקר מילתא הוא הכוס ולא הקידוש, רק שתקנו שכל או"א מן הכוסות יעשה עליו מצוה". עכ"ל.

והנה המהר"ל נקט בפשטות, שבקידוש אין הפירוש שהבעה"ב ששותה את הקידוש מוציא את השומעים בשתייתו, כ"א ששתיית בעה"ב עושה את קידושו לקידוש, והאחרים יוצאים ידי חובתם בשמיעת הקידוש שהי' כהלכה, שהרי המקדש שתה. ומשו"ז הוקשה לו דברי התוס', דאיך אפשר לדמות קידוש לד' כוסות שעיקר ענינם הוא השתייה.

אבל בשו"ע אדה"ז סרע"ב בקו"א סק"ב (כמו שביאר בזה בארוכה הרב א. הרץ בגליון יב [תשמח]) מבואר, שאין המקדש מוציא את השומעים בברכת הקידוש בלבד, ורק כדי שתהי' ברכה כהוגן צריך לשתות; אלא שגם מוציאם בשתייתו. וכמו שהעיר בדברי נחמי' (כמו שביאר הנ"ל בגליון הנ"ל) דמדין שומע כעונה מוציאו גם בחלק המעשה השייך לדיבור.

ועפ"ז מובן שיש מקום ג"כ להוציא את האחרים ידי חובתם בשתיית ארבע כוסות, כמו שמוציאם בשתיית יין לקידוש. אף שכמובן עדיין יש מקום לחלק, אבל עכ"פ יש מקום לדמות, כמו שבאמת התוס' מדמין.

והנה בגדר שומע כעונה חקרו באחרונים [וכדביאר הרב הרץ בגליון הנ"ל], מה גדרו. האם הפירוש הוא שהשמיעה היא העניה, או שע"י השמיעה הוא יוצא בהאמירה של מי שהוא שומע ממנו, אבל אין השמיעה כעני'.

וכמה נפק"מ ביניהם, האם נקרא הפסק באמצע התפלה אם יוצא בברכה ע"י שומע כעונה; או באם נמצא במקום שאסור לעשות ברכה (בה"כ וכיו"ב), האם יכול לצאת ע"י שומע כעונה. אם הפירוש הוא שע"י השמיעה נחשב כאילו הוא ענה, א"כ מיחשב הפסק באמצע התפלה, ועד"ז אסור לאמרו במקום הטינופת וכיו"ב; אבל אם הפירוש שהוא רק יצא באמירתו של האומר, אין איסור לצאת י"ח ברכה באמצע התפלה, ועד"ז כשנמצא במקום שאסור לו להגיד ברכה. (ועי' תוד"ה עד (ברכות כא, ב) שנחלקו בזה אם שומע באמצע התפלה אי מיחשב הפסק).

והנה אי נקטינן שמוציאו לא רק באמירת קידוש, אלא גם בשתיית הקידוש – ע"כ צ"ל שאין הוא יוצא באופן ששמיעתו היא כאילו השומע אמר, דכיון דהשומע כאילו אמר את ברכת הקידוש איך יכול לצאת בשתיית המברך, אלא ע"כ צ"ל שע"י שמיעתו יוצא באמירת האומר, וא"כ יש מקום לומר דיוצא גם בשתייתו דנחשב המברך כאילו הוא שלוחו של השומע. ובאמת כן מבואר שיטת אדה"ז בסרי"ג ס"ו "המברך הוא העיקר שהוא נעשה שליח לכולם כו' שפיו כפיהם" [וכמבואר בגליון הנ"ל בארוכה, עיי"ש].

והנה ע"פ הנ"ל אולי אפ"ל, דבגדר הא דבני הבית שומעים הקידוש ויוצאים י"ח, אפשר להיות בב' אופנים: א) דהבעה"ב מוציאם ידי חובתם, והיינו כנ"ל שהשמיעה היא רק כדי לצאת ע"י אמירת הקידוש של בעה"ב, ואזי יוצא גם בשתיית הבעה"ב. ב) דשמיעתו נחשבת כאמירה, ואז כמובן צריך הוא בעצמו לשתות מכוס הקידוש, דהא כיון דהמקדש הוא רק היכי תמצא שהוא ישמע, מובן שא"א לצרף שתיית המקדש להשומע כנ"ל.

וע"פ הנ"ל מאד מדוקדקים דברי הרבי הנ"ל בההגדה "שאין אחר מוציא אותו ידי חובתו". אין כוונת הרבי שא"א להיות שומע כעונה, דהא כנ"ל, הרבי מציין שהמקור הוא בשו"ע אדה"ז, ושם מפורש שיכולין לצאת ע"י שמיעה. אלא הכוונה, שאין הוא יכול לצאת באופן כזה "שאחר מוציאו ידי חובתו", היינו הדין שומע כעונה כאופן הא' הנ"ל, שהמקדש הוא המוציאו בכל; אלא צריך לקדש בעצמו, כיון שהקידוש הוא א' מהד' כוסות כנ"ל. אבל באופן שמקדש בעצמו, אפ"ל ע"י ב' אופנים. או שאומר דברי הקידוש בעצמו; או שאומרו ע"י דין שומע כעונה, ואז הוא שותה את כוס הקידוש, ודינו כמו שקידש בעצמו.

ועפ"ז לכאורה יהי' חידוש, דבשעת אמירת הקידוש, צריכים אלו שיוצאים י"ח הקידוש מהבעה"ב לאחוז הכוס בידם כהמקדש, דהא באמת הם אומרים קידוש מדין שומע כעונה. וצ"ב להלכה.