מדוע אדמו"ר מהר"ש לא חילק מהמצה שלו למסובין

הרב ישכר דוד קלויזנר

נחלת הר חב"ד, אה"ק

איתא ב'רשימת היומן' תרצ"ה (ע' שעד): "עוד סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א ע"ד ה"סדר" אצל אדמו"ר מהר"ש: אדמו"ר מהר"ש נ"ע הי' מחלק כרפס ומרור משלו להנשים, גם להקרובות שהיו סועדות עמם, אבל לא לאכילת מצה".

ויש להבין מדוע לא חילק מצה לאכילת מצה שהוא מדאורייתא, וכרפס ומרור שאינם מדאורייתא שפיר חילק?

ונראה לבאר בהקדם מה שדן אאזמו"ר הגאון הי"ד בארוכה בשו"ת משנה שכיר ח"א (סי' קג) [במהדורת צילום - ירושלים תשל"ד - והוא מספרו 'טוב יגאל' תרפ"ו (סי' א)] אודות "איך לנהוג בליל הסדר  בחלוקת הזיתים של המוציא ומצה לבני הבית, אם יאכל הבוצע תחלה את שני הזיתים והמסובין ימתינו עד אחר שאכל ואח"כ יחלק לכל א' וא' את שני הזיתים, או יחלק תחלה להמסובין ואח"כ יאכלו כולם הבוצע עם המסובין יחד".

והנה אם הבוצע יחלק תחלה להמסובין ואח"כ יאכל עם כולם הוי הפסק לבוצע בין הברכות לתחלת אכילתו, ואם יאכל הבוצע תחלה והמסובין ימתינו עד שיאכל ב' הזיתים אז יהיה הפסק להמסובין שיצאו יד"ח בברכת המוציא של הבוצע לתחלת אכילתם. ועיי"ש באורך שמסיק שעדיף שהמסובין ימתינו עד שהבוצע יגמור לאכול את שני הזיתים.

ועי' בנטעי גבריאל - הלכות פסח ח"ב פרק צ (ע' תסז- תסט) שהביא כמה אפשרויות איך לעשות בפועל, עיי"ש באורך.

וגם אם הבוצע יאכל תחלה את שני הזיתים מיד לאחר שבירך, ובו בזמן יהיו לפני המסובין מצות [לא שלימות] שהכינו עוד לפני הסעודה, והם יברכו את הברכות בעצמם ולא שיצאו יד"ח בברכת הבוצע, הרי אז יהיה הבעיה של מ"ש האחרונים שאם עושים כן - ברכה כ"א לעצמו, שלא יוצאים ידי החיוב של לחם משנה, [וגם לא טעמו מאומה מהמצות של הבוצע], ועי' בזה במשנה שכיר שם.

ברם ב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א (סי' קמג) כתב כ"ק אדמו"ר זי"ע: "במה שכותב שראה מנהג אנ"ש דכשיש לחם משנה רק לאחד ומוציא את האחרים, נוהגים שאר בני הבית לברך ברכת המוציא כל אחד לעצמו, ומקשה על זה ממה שכתוב בשו"ע רבנו הזקן סי' רע"ד סעיף ד' ובאחרונים שם - אשר המסובים יוצאים גם בברכת המוציא.

"והנה אף כי כן הוא, שיכולים גם לצאת בברכת המוציא, וכידוע שאפילו בברכת הנהנין מוציא את אחרים ידי חובתם אם גם הוא נהנה, בכל זה נכון מנהג הנ"ל - כיון שבכדי לצאת בברכה זו צריך לכוון המוציא והיוצא, אסור להפסיק בין שמיעת הברכה להאכילה וכו', ובה בשעה שבברכת קידוש והבדלה וכיו"ב כבר הורגלו השומעים שיוצאים ידי חובתם, ולכן אפילו בסתם ה"ז כן ונגרר אחרי הרוב שמכוון לצאת בשמיעתו, שונה הוא בהנוגע לברכת המוציא. ובפרט כשהעם רב - וכמו בכוס של ברכה בסעודה, התועדות וכיו"ב - שמפני אריכות הזמן בין שמיעת הברכה לשתיית הכוס על ידי כל השומעים קשה להזהר מהפסק, ולכן יש להנהיג דוקא מנהג ההוא, ז. א. שכל אחד ואחד יברך לעצמו ברכת הנהנין.

"ומ"ש אשר נראה באחרונים שאם עושים כן, ברכה כ"א לעצמו, לא יצא ידי החיוב של לחם משנה, לא ידעתי מקור על זה. ואדרבה בפירוש כתוב באשל אברהם להגה"צ מבוטשאטש לסימן הנ"ל - שיוצא ידי חובתו של לחם משנה אף שמברך ברכת המוציא לעצמו. ולא עוד אלא - אפילו אם השומע לא נטל ידיו עדיין. הועתק ג"כ בארחות חיים שם", עכ"ל. – וכ"ה באגרות קודש חלק יד (ע' כט) ולקוטי שיחות חי"א (ע' 243).

ומעתה לפי מ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע שיוצאים ידי חובת לחם משנה אף שמברך ברכת המוציא לעצמו, ולא עוד אלא אפילו אם השומע לא נטל ידיו עדיין, א"ש מאד מדוע אדמו"ר מהר"ש לא חילק מהמצה שלו להמסובין, כיון שבעצם לא היה אפשרות שיכול לחלק מהמצות שלו, דאיך שלא היה עושה היה בעיה בדבר, דאם היה מחלק קודם להמסובין אז היה הפסק בין הברכות שלו לתחלת אכילתו, ואם היה אוכל בעצמו מיד לאחר שבירך הברכות שלו, אז הרי היה הפסק להמסובין ממה שיצאו ידי חובתן עם הברכות של אדמו"ר מהר"ש עד שיקבלו שני הזיתים ממנו רק לאחר שגמר לאכול את שלו, לפיכך כנראה כל אחד ואחת בירך לעצמו מהמצה שהיה לפניהם שהכינו לעצמם עוד לפני נטילת ידים, ואין בזה שום בעיה בנוגע ללחם משנה כמ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע מהאשל אברהם הנ"ל, וא"ש.

ב'שמירת שבת כהלכתה' פרק נב (הערה עה) כתב בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל  בביאור הלכה זו: עיקר דין לחם משנה הוא שתחלת הסעודה תהא בבציעת שני לחמים זכר למן, ולא הברכה. ע"כ. ובפרק נה (הערה יד) שם מביא עוד מהגרש"ז אויערבך זצ"ל ע"ש.

גם ב'שלחן שלמה' (סי' רעד אות ד) דעתו של הגרש"ז אויערבך לענין קיום מצות הלחם משנה שאין כל חיוב לכוון לצאת ידי חובת ברכת המוציא בברכת הבוצע [שהיא ברכת הנהנין]. ובמקרה שאין כמות מספקת בשני הלחמים של הבוצע לאכילת כל המסובים, מקשיבים המסובים רק לברכת המוציא כדי לצאת ידי קיום מצות הלחם משנה, ואחר כך כל אחד מברך לעצמו המוציא על הפרוסה שבידו כדי לקיים ברכת הנהנין להתרת אכילת הלחם.

נמצא דלדעת הגרש"ז עיקר קיום דין הלחם משנה הוא בבציעה בלבד גם ללא אכילה מהלחם הנבצע. ומכל מקום צריכים המסובים לשמוע את הברכה מבעל הבית הבוצע על לחם משנה כדי לצאת ממנו ידי חובת חיוב הלחם משנה.

ואילו לדעת האשל אברהם מבוטשאטש (הגהותיו לשו"ע סוף סימן רעד) עיקר חיוב לחם משנה הוא הבציעה ויוצא ידי חובת החיוב מדין שליחות בשמיעה מהבוצע, ולאחר מכן מברך כל אחד בעצמו, לפנינו דבריו: "יוצאים ידי חובת לחם משנה בשמיעה. הגם שהברכה של נהנין אינו יוצא ידי חובתו ומברך בפני עצמו, מכל מקום מצות לחם משנה על הבציעה קודם הנאת האכילה מהני בכך שליחות, ומהני גם קודם נטילת ידים". ובמהדורא תניינא הוסיף האשל אברהם: "כתבתי במקום אחר שיוצאין ידי חובת לחם משנה בשמיעה מבוצע הגם שלא נטל ידיו אז עדיין, וכמו שיוצא ידי חובת ברכת כיסוי קודם שחיטה".

ומבואר בדבריו שעיקר המצוה בלחם משנה הוא הבציעה ויכול לצאת ידי חובת הבציעה על ידי שליחות, אך את הברכה כל אחד יכול לברך בעצמו.

ובשו"ת דברי יציב (חלק או"ח סימן קכו) הביא ראיה חזקה שמצות הלחם משנה היא הבציעה ולא הברכה, שהרי כתב הט"ז (הובא לעיל אות א) שחיוב לחם משנה מהתורה, ואם כן לא יתכן שקיום מצוה מהתורה יהיה בברכה שאינה אלא מדרבנן. והוא מוסיף: "ולא שמענו ולא ראינו מרבנן קשישאי צדיקים וגדולי הדור, שהנשים ישמעו ברכת המוציא כדי לצאת ידי חובת לחם משנה בשבת קדש [כוונתו למנהג האדמו"רים שנשותיהם אינן משתתפות ב"טיש" ומקבלות את פרוסת הלחם משנה אע"פ שלא שמעו ממנו את הברכה]. וההכרח לומר דמה שמוציאין אחרים בלחם משנה הוא בזה שהאחרים אוכלים מפריסת המוציא של הבוצע, ולא בברכת המוציא".

מהלך מחודש בביאור חיוב לחם משנה, וכיצד יכולים המסובים לצאת ידי חובת החיוב אע"פ שלא שמעו ברכת המוציא מהבוצע, כתב בשו"ת דברי יציב (או"ח סימן קכו) וז"ל: "ועיקר לחם משנה הוא שמכין לסעודת שבת יכין משנה, שההכנה לסעודה יהיה כפול, וכמו במן לקטו לחם משנה (שמות טז, כב). ומהאי טעמא סגי גם בב' פרוסות, אלא דבעי פרוסה החשובה בכדי שיעור סעודה, וזה בעי משנה, וחכמים קבעו שמלבד דבעי שלמה לברכה, בעי שניהם שלמות משום כבוד".

ולפי זה מחדש הדברי יציב: "והנה בחיוב לחם משנה של המסובין, נראה דאין מזה כלל לענין שליחות ומצוה שבגופו, דאין המצוה לאכול כפל, ולכו"ע אין זה בכלל בצע אכולא שירותא (עי' סי' רעד) אלא שעיקר החיוב להכין ולקבוע הסעודה בדרך כפל, כמו שנאמר (שמות טז, ה) והכינו וגו'. ואם כן כשבעל הבית הכין וקבע על ב' הככרות אפשר דסגי להמסובין, וכיון שמונח על השולחן שמסובים ואוכלים עליו, בזה גופא נתקיים המצוה דלחם משנה, ודוק. וכהידור מצוה יש שהמיסב יקח לחם משנה בנפרד לעצמו, ומכל מקום עיקר החיוב הוא על הבוצע, והוא הבעל הבית שבוצע כמבואר בברכות (מו, א). ולזה כשראש המסובים פרס מככרו למסובים, נעשה בעל הבית הבוצע שלהם, שעליו דייקא החיוב".

ומבואר בדבריו גדר חדש בחיוב הלחם משנה: להכין לחם משנה על השולחן. ולכן כבר בעצם ההכנה של לחם משנה על השולחן שמסבים עליו יוצאים ידי חובה. אלא שכמובן יש חיוב על בעל הבית לבצוע את הלחם משנה. וברור שאין למסובים צורך לשמוע ממנו את הברכה, וכאשר בצע על הלחם, והם קיבלו פרוסה מהפת, יצאו ידי חובה כי הסבו על שלחן שהכינו בו לחם משנה.

ולפי זה מיישב הדברי יציב את מנהג האדמו"רים שנשותיהן יוצאות ידי חובת מצות לחם משנה למרות שאינן שומעות את הברכה: "ועל כל פנים לגבי נשים שפיר מיוסד המנהג שנהגו אצל רבנן קשישאי שלא שמעו המוציא דכיון שפרסו לה מהככר, הוי ראש המסובין הבוצע שלהם, שעליו החיוב".

בשו"ת קנין תורה (חלק א סימן פח) נשאל על מנהגו בביתו שהנשים היו מברכות בעצמן המוציא על פרוסת החלה ולא הקשיבו לברכת המוציא של הבוצע, בניגוד למבואר בדברי ערוך השלחן וחיי אדם ושו"ע הרב. והשיב הקנין תורה: "ולענ"ד נראה שכל ענין בציעת לחם משנה מעולם לא נתקן כחיוב גברי על כל מי שאוכל בשבת שיבצע דווקא על לחם משנה ויוצרך לפטור את עצמו עכ"פ על ידי אחרים, רק המצוה היא דבאכילת סעודת שבת יבצע בעל הבית, ומזה יאכלו כל בני הבית איש ואשה קטן וגדול, ואין שום חיוב שבעולם על כל אנשי הבית בלחם משנה רק על מי שבוצע לכולם יבצע מלחם משנה. ומה דקאמר המרדכי בשם ר"ת דגם נשים חייבות בלחם משנה, הוא גם כן באופן הנ"ל, דבאם אשה בוצעת עבור אנשי ביתה דצריכה גם כן לבצוע על לחם משנה. אבל בזמן שבעלה בוצע, אין שום ענין חיוב עליה בפני עצמו, כמו שאין חיוב על אנשים מאוכלי הסעודה כשאוכלים מככר זה שנבצע בלחם משנה. ומעולם לא ניתנה מצוה זו אקרקפתא דגברי רק על הסעודה שתהיה בלחם משנה. ולמשל מי שמתענה בשבת משום שתענוג הוא לו, אינו חותך ובוצע לחם משנה, דאין החיוב על מי שאינו אוכל".

ומסיים הקנין תורה, שלפי הגדרה זו שחיוב לחם משנה הוא דין בסעודה ויוצאים ידי חובת חיוב זה כל המשתתפים בסעודה "ממילא גם הנשים האוכלות בחדר אחר נכללים בזה, דכולם אוכלים מאותה סעודה, וכמבואר בכה"ג באבן העזר (סימן סב סע' יא) לענין בני החופה שנתחלקו לחבורות כולם מברכים ברכת חתנים אפילו בתים שאין פתוחים למקום החתן ואפילו אין השמש מצרפם, כיון שאוכלים מסעודה שהתקינו לחופה, ומכל שכן בנדון דידן דהוא ממש סעודה אחת לכולם".

מבואר בדבריו, שחיוב לחם משנה הוא מדיני סעודות שבת, ולכן כל מי שנכלל בסעודה נפטר בלחם משנה שנבצע עבור כל בני הסעודה, ובכלל זה גם מי שלא שמע מהמברך את ברכת המוציא.