כורך - 917

מחלוקת הלל וחביריו בענין "כורך"

הרב יחזקאל סופר

ירושלים עיה"ק

איתא בגמ' פסחים קטו, א: "תניא אמרו עליו על הלל שהי' כורכן בב"א ואוכלן שנאמ' "על מצות ומרורים יאכלהו" א"ר יוחנן חולקין עליו חביריו על הלל דתניא יכול יהא כורכן בב"א ואוכלן כדרך שהלל אוכך ת"ל "על מצות ומרורים יאכלהו" אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע" (ועיין בגליון תתצח שביארנו מח' זו בארוכה לשיטתי' דכאו"א בלימוד הפסוקים).

והנה בהגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים מביא ומבאר (בד"ה 'כורך') את דעת הלל ומסיים: "ולא נפסקה הלכה לא כהלל ולא כחביריו וצריך לצאת ידי שניהם".

ומעולם הוקשה אצלי, מדוע עבדינן כתרווייהו, להחמיר על כל בית ישראל לאכול שני כזיתים מצה ושני כזיתים מרור, הואיל ולא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כחבריו1? והדברים תמוהים: הרי "יחיד ורבים הלכה כרבים" - למה לא נמנו וגמרו כדעת חכמים?

ואולי יש לומר בדא"פ עפ"י המבואר בחסידות, כידוע חג הפסח אינו רק זכר ליציאת מצרים בעבר, אלא גם צעד נוסף לקראת "לשנה הבאה בני חורין" בגאולה העתידה, כך שמחלוקת הלל וחכמים בקשר למעשינו ועבודתנו עתה בזמן הגלות קשורה לויכוח ביניהם על אודות אופן הגאולה דלעתיד על ידי משיח.

"מצה" כידוע ענינה הוא אתערותא דלעילא "שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם", עד שגודל הגילוי מלמעלה פעל עליהם "ביטול במציאות" עד "שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ" [דלא כ"ביטול היש" הטעון שמירה והתעסקות עם העיסה].

"מרור" רומז לתשובה הבאה מצד האדם באתערותא דלתתא, שמתבונן במעמדו ומצבו ומתמרמר מאד בחרטה על העבר וקבלה על העתיד והתבוננותו היא בהעמקת הדעת ולא בהעברה בעלמא שהרי "בלע מרור - לא יצא".

ומעתה יתכן שזוהי מחלוקת הלל וחכמים, כיצד תבוא הגאולה דלעתיד?לדעת חכמים: "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה" והגדרת התשובה בשלימותה [על פי ההלכה] היא: "שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה2" "...עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא3" היינו, שה"מרירות" של תשובתו ניכר בהדיא, מלבד ה"מצה" שהיא האתערותא דלעילא שעוררה אותו לתשובה, בחינת "זה בפני עצמו וזה בפני עצמו". תשובה כזו נקראת "זכו".

לדעת הלל [מזכה ישראל]: דחשש שאם ימתין הקב"ה שיעשו ישראל "תשובה-גלויה" וניכרת ככל משפטי התשובה וחוקיה, זה לא יביא ל"ויקרב משיחיה"... אי לכך, טוען הוא כלפי שמיא, שגם אם תהא זו "תשובה-כרוכה", כלומר, שעיקרה התנוצצות גילוי מלמעלה "מצה-עליונה" ונתמכת בסיוע מלמטה של צדיק הדור, משה רבנו שבדור המזכה ישראל ב"מבצעי המצוות" המעשיות ובין שניהם שוכן לו כרוך "כזית מרור נעלם"... כמאמר רבותינו: אנחה של יהודי אפילו על עניינים גשמיים היא תשובה עילאה", על כן די -לדעתו- בהרהור תשובה בהעלם הנפש, [אף שזו בחינה של "לא זכו", שלא רואים בגילוי ש"חזרו בתשובה שלימה"] - להיות ראויים להיגאל.

ומאחר וקמיפלגי באופן הגאולה דלעתיד אם יהיה דווקא באופן של "זכו" או גם באופן של "לא זכו" - יובן מעתה אמאי לא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כחביריו, כלשון הרמב"ם: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו...4".

אלא שלפועל נפסקה ההלכה, שעלינו להשתדל לעשות "תשובה גלויה" מתוך "מרירות ניכרת" כדעת חכמים, על כן מתחילים אנו באכילת "מצה" לחוד ו"מרור" לחוד, אבל מתוך הגעגועים ל"מקדש" והרצון לזרז את הגאולה, עבדינן גם כהלל לפעול אצל הקב"ה, שתתקבל תחינתו של נשיא דורנו שייחשב הדבר שכולם כבר עשו תשובה ["תשובה-כרוכה"] גם אם לא ניכר הדבר בחיצוניותם ונזכה השתא לכרוך "פסח, מצה ומרור ולאוכלן ביחד" כל ישראל יחד.

 



 

1) פסחים קטו, א.

2) אגרת התשובה פ"א.

3) רמב"ם פ"ב מהל' תשובה ה"ב.

4) רמב"ם פי"ב מהל' מלכים ה"ב.