ביום י"ד בשעה ה' - 773

הת' מנחם מענדל רייצס

תות"ל – מגדל העמק

ג) בשו"ע (סתל"ד סי"ד) כותב אדה"ז, טוב ליזהר שלא לבטל החמץ פעם ב' ביום עד שיבער תחילה מן ביתו כל החמץ הידוע לו כדי שיקיים מצות ביעור חמץ בחמץ שלו, שלאחר הביטול אין החמץ שלו שהרי בטלו והפקירו".

ועפ"ז צ"ע בהגדה, שכתב שם "ביום י"ד בשעה ה' יעשה לו מדורה בפני עצמו וישרפנו ויבטלנו (= שזה לכאו' כאותה הלכה שבשו"ע, שקודם ישרפנו ואח"כ יבטלנו, אבל בהמשך נראה להיפך =) ובביטול היום יאמר כל חמירא וכו'". (= ורק לאח"ז ממשיך) "ויש לשרוף עשרה פתיתין ובשעת שריפת החמץ יאמר זה, יה"ר וכו'".

ולכאו' הי' צ"ל בהיפך, דהיינו, שיכתוב ע"ד שריפת הפתיתין והיה"ר (שנאמר "בשעת שריפת החמץ"), ורק לאחר מכן נוסח "כל חמירא" של הביטול!

ולפלפולא הי' אפ"ל, שאחרי ששרף חלק מהחמץ (אותו חמץ ששייר לאכילה, וכיו"ב) לפני הביטול, וכבר קיים מצות ביעור חמץ בחמץ שלו - לא איכפת לן שאת שריפת העשרה פתיתין (שזהו לא כ"כ כדי לקיים מצות ביעור חמץ, אלאע"פ קבלה, כמבואר בהנסמן בד"ה "ויש לשרוף עשרה פתיתין") יעשה לאחר הביטול, בחמץ שאינו שלו. (ויש להוסיף, ששריפת העשרה פתיתין שייכת בעיקר לה"יהי רצון", עיין בהנסמן שם לעיל, ולכן זמנה בעת אמירת ה"יהי רצון").

אבל צ"ע, כי: א) בשו"ע כ' אדה"ז "שלא לבטל החמץ עד שיבער תחילה מן ביתו כל החמץ הידוע לו". - ודלא כנ"ל, שאפשר לשרוף חלק מהחמץ לאחר הביטול. ב) סוכ"ס צ"ב, למה אין אומרים את היה"ר קודם ה"כל חמירא"?!