סעיף ט - 882

סתם קנין סודר כאילו אמר מעכשיו

הרב שלום דובער לוין

ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד

שוע"ר הל' רבית סנ"ה: "או בקנין סודר סתם, שסתמו מעכשיו": הנה מקור דין זה הוא בב"י סי' קעד ד"ה ואם כשנתן, בשם הנ"י (לז, א ד"ה וזוזי), בשם הרשב"א סה, ב ד"ה דא"ל, ובש"ך שם סק"ג. אמנם שם מבואר שכאשר קנה כראוי, נקנה הבית מעכשיו וזוזי הוי מלוה, ולכן פוסקים שהלוקח יכול לדור בו. ואילו כאן בשוע"ר כותב שאם לא זקפן עליו במלוה גם הלוקח אסור לו לדור בו, דהוי כאומר מעכשיו ועד שיפרע שאר המעות.

וראיתי במ"מ וציונים שתירץ דהכא מיירי בעייל ונפיק אזוזי, שאז לא אמרינן דהוי כזקפן עליו במלוה. וכן תירץ בפרי עץ חיים הערה טז. אמנם לכאורה אין לומר כן, שהרי בעייל ונפיק אזוזי אין כאן מכר כלל על כל הבית (כמבואר בשו"ע חו"מ שם), רק כנגד מעותיו (וא"כ היה צריך להיות לשניהם מותר). ובפרט לפי המבואר בסדר מכירת חמץ של רבנו, שדעת גדולי הראשונים שבעייל ונפיק אזוזי לא מועיל אפילו אם זקף עליו במלוה בפירוש.

ולכאורה הי' אפשר לתרץ עפ"י המבואר בתוד"ה ומניומי ב"מ סו, א, לגבי הלוהו על שדהו וא"ל אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי (דכיון שאמר בפירוש שמקנה לו רק באם אי אתה נותן לי כו' - אא"ל שקנה לגמרי מעכשיו, אבל מ"מ מהני הק"ס) דהוי כאילו אמר מעכשיו - באם יקוים התנאי; וכן נפרש בדברי רבינו, דמיירי באמר בפירוש שאינו מקנה לו רק באם יביא המעות לזמן פלוני, ולכן אא"ל שזקף עליו שאר המעות במלוה, ועכ"פ מהני הקנין שיהי' כמו באמר מעכשיו. אבל - אינו, שהרי לפי"ז לא הו"ל לרבינו לומר "אם לא זקפן עליו במלוה", דכיון שעשה קנין למה לו לומר בפירוש שהוא זוקף עליו במלוה, הרי כיון שאינו אומר בפירוש שהוא מקנה לו על תנאי - הוי כמפרש.

אמנם יותר נראה שרבנו אינו פוסק בזה כב"י בשם הרשב"א ונמוקי יוסף והש"ך, כי אם כמשמעות הרמ"א בחו"מ סי' קצה ס"ה (מתרומת הדשן פסקים סי' קעג): "ובסתם אמרינן דהוי מעכשיו באופן המועיל דודאי בכדי לא הוי עביד", ומיירי שם באומר מעכשיו ולאחר ל' יום, שע"ז כותב הרמ"א שגם בסתם קנין אמרינן כן, כיון שקנין סודר שאינו מעכשיו אינו מועיל כלל, כמבואר בשו"ע שם. אבל אין שום הוכחה מזה שכוונתו לומר שהמעות הם מלוה עליו, שהרי גם אם המעות אינם מלוה עדיין מועיל הקנין סודר, כאילו אמר מעכשיו אם יפרע מעותיו. ולכן פוסק רבנו כאן שגם הלוקח אסור לו לדור בה.

והנה ברמ"א שם בודאי מיירי שאמר לאחר ל' יום (ראה נתיה"מ ביאורים שם סקי"ג), ולכן כשעשה קנין אמרינן סתמו כפירש מעכשיו ולאחר ל' יום, משא"כ כשלא אמר לאחר ל' יום. וא"כ מהי ההוכחה שאמר לכי מייתית קני מעכשיו, ומדוע לא נאמר בפשטות דהוי כאמר מעכשיו וזוזי להוי הלואה, וכדברי הש"ך?!

ואולי אפשר ליישב דמהאי טעמא דייק רבינו לכתוב "בזמן שקבע לו", ושינה מלשון המשנה "אימתי שתרצה הבא מעות", דהיינו שכיון שקבע זמן, מסתבר לומר שמה שקבע לו זמן הוא שמכר לו על תנאי - שיביא המעות עד אותו זמן (ודוקא בזקפן במלוה אמרינן שלא קבע הזמן בתור תנאי).

ולפי זה יש לומר שרבנו אינו חולק על הש"ך, דהש"ך מיירי כשלא קבע לו זמן, שאז אמרינן שסתמו כאמר מעכשיו וזוזי להוי הלוואה. משא"כ רבנו מיירי כשקבע לו זמן, שאז אמרינן שסתמו כאמר לכי מייתית זוזי קני מעכשיו.

מכירת שט"ח של נכרי

שוע"ר הל' רבית סס"ט: "ואם יש לו חוב על נכרי ברבית בלא משכון אפילו יש לו שטר חוב אין דרך להקנותן לישראל שילווהו מעות ויקח לו הרבית העולה מן הנכרי מהיום והלאה לפי שחוב של נכרי אינו נקנה בשום קנין בעולם": הנה מקור דין זה הוא בסמ"ק סי' רס (ע' רסג): וחובות של אשראי צריך שיאמר לחברו כו' (והיינו כיון שלא מועיל לו קנין). וכ"ה בטור ושו"ע סי' קסט סי"ח. ופירש בפרישה שם ס"ק מא: "פירוש שטרי חובות שיש לו מהגוי". וכ"ה בש"ך ס"ק סא.

ובחוו"ד שם ביאורים ס"ק לט הקשה ע"ז ממ"ש הרמ"א חו"מ סי' סו סל"ב: "ואם מכר לו שט"ח של עכו"ם"; משמע דיכול להקנותו בכתיבה ומסירה. ומתרץ: "ואפשר דמיירי התם בהג"ה כשאומר אתה תפטור..."; שזה ודאי מועיל אף בחוב של נכרי, כמבואר כאן.

אמנם בש"ך שם ס"ק קז מבאר שהמכירה מועלת רק על הקרן ולא על הרבית, שאינה כגבוי ואין הקנין מועיל. ומקורו בתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סוס"י רכג: "נסתפק לי זה כמה, רבית הכתוב בשטר עם אפשר לזכותו במכר או במתנה כלל לפי שהוא כמלוה על פה". נראה מזה דמיירי בשטר על נכרי ובקנין ממש, שמועיל על הקרן ומסתפק אם מועיל גם על הרבית.

כן נראה גם במקור ההלכה שברמ"א שם, שהיא בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' סו: "שטר העשוי בגופן של עכו"ם שטר הוא כשאר שטרות דעלמא, דדינא דמלכותא דינא . . לא שנא קרן ולא שנא רבית", הרי מיירי בנכרי שלוה מישראל ברבית בשטר, והישראל מכרו לישראל אחר, ומועלת המכירה.

ויותר מפורש הדבר בס' התרומות שער נא ח"ג ס"ה: "ויש לנו לברר המוכר לחברו שטר חוב שיש לו על גוי הכתוב בכתיבה של גויים אם צריך להם למכירתו כתיבה ומסירה . . ומסתברא דכולהו בעינן כתיבה ומסירה, ובכתיבה מיהא קני".

אלא שבאמת רואים אנו, שהלכה זו שבס' התרומות הובאה גם בטור ושו"ע חו"מ סי' סו ס"ו: "שטר העשוי בערכאות של גויים אם הוא עשוי בענין שהוא כשר בדינינו וכן שטר של כתב ידו הם נקנים בכתיבה ומסירה". הרי שהשמיטו בטור ושו"ע שם (בהעתקת ההלכה מס' התרומות) את תיבת "שיש לו על גוי". ונראה מפשטות הלשון שמיירי בשט"ח של ישראל על ישראל שנעשה בערכאות של גויים או בכתב ידו, שדוקא זה מועיל, אבל לא שטר שיש לו על נכרי.

ואולי מטעם זה פוסק רבנו כאן כדעת הסמ"ק דלעיל, וטור ושו"ע כאן ביו"ד, ומשמעות טור ושו"ע שם בחו"מ, ששט"ח שיש לישראל על נכרי אינו יכול להקנותו לישראל בכתיבה ומסירה (דלא כרשב"א וס' התרומות ורמ"א שם).

נראה עתה מה כותבים האחרונים בזה:

בכנסת הגדולה חו"מ שם (הגה"ט אות יט) הביא מכמה פוסקים שמועיל מכירת שט"ח שיש לו על נכרי, אפילו אם הוא בכתב ידו של הנכרי בלבד. אמנם מביא שם בשם שו"ת מהרש"ך ח"ב סי' קמו, שמסתפק בזה. ומבואר שם טעם הספק: "אפשר שלא יועיל הקנאת השטר בכתיבה ומסירה, שעדיין אפשר שיטעון הנכרי ללוקח כשילך לתבוע ממנו לאו בעל דברים דידי את, וזה טעם גדול לומר שלא תועיל הקנאת כתיבה ומסירה כיון שעדיין יש פקפוק אם יקבל עליו הלוה לפרוע".

ובשו"ת פרח מטה אהרן סי' סו ד"ה והריני, חולק עליו ומסיק (בשם מהרש"ח), שמוהרש"ך לא ראה את ס' התרומות, "שעדיין לא יצא טבעו בדפוס באותה שעה, כאותה שאמרו לא שמיע ואי שמיע הוה הדר ביה".

אמנם רבנו פסק כדעת מהרש"ך, מטעמיה או דלאו מטעמיה, כיון שכ"ה בסמ"ק וטור ושו"ע כנ"ל.

אח"כ כותב רבנו בסעיף ע: "וכל זה בישראל שיש לו חוב על נכרי ברבית אבל נכרי שיש לו חוב על ישראל ברבית בין במשכון בין באשראי ובא ללות מעות מישראל ולהקנות לו חוב זה עם הרבית העולה לו מישראל הראשון מהיום והלאה", היינו ששט"ח (אשראי) שיש לנכרי על ישראל יכול למכרו לישראל.

במ"מ וציונים לא נסמן מקור לפרט זה. ולכאורה נראה כן בפשטות בחו"מ סי' סו סכ"ה: "עכו"ם שמכר שטר חוב לישראל" (והדיון שם הוא רק אם הנכרי יכול למחול החוב כדינינו, או שאינו יכול למחול, כדיניהם). ואף שאפשר לפרש שם דמיירי בשטר שיש לנכרי על נכרי, אמנם בלבוש שם הוסיף: "שט"ח שיש לו על ישראל אחר".

וראינו כי בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תשסד מסתפק בזה, וכותב: "שעדיין אני מסתפק בהקנאת [שטר] של גוי, לפי שכל קנינים של גוי בכסף ואותיות אינן נקנות אלא בכתיבה ומסירה. ואת"ל שהקנאת האותיות אינה תורה אלא תקנה יש לומר שתקנוהו אפילו בגוי המקנה". וכן מסיק בשו"ת מהרשד"ם חו"מ סוס"י נט (הובא בכנסת הגדולה שם), דמה"ט לא מהני.

הרי שלדעת הרשב"א, ישראל שמכר שט"ח על נכרי המכירה מועלת ואילו נכרי שמכר לישראל שט"ח על ישראל מסתפק אם מועלת, ואילו רבנו פוסק ההיפך, שישראל שמכר שט"ח על נכרי אינה מועלת ואילו נכרי שמכר לישראל שט"ח על ישראל מועלת.

אמנם גם במהרש"ך שם מסיק כדברי רבנו, שאף שבישראל שמכר שט"ח על נכרי מסתפק אם מועלת, מ"מ כותב: "בנכרי שיש לו שטר חוב על ישראל או כתב ידו יראה שאם הנכרי הקנהו לישראל בנתינה ומסירה קנה הישראל החוב שיש לנכרי על ישראל חברו ובזה האופן אין שום צד של מניעה לומר שלא יקנה לו". וכן מסיק בפרח מטה אהרן שם. וכן פסק רבנו.