סעיף יח - 733
מדידה של מצוה
הרב שמואל זאיאנץ
ר"מ בתות"ל חובבי תורה
הנה בשו"ע סי' ש"ו בע' ז' פוסק "מותר למדוד בשבת מדידה של מצוה, כגון למדוד אם יש במקוה מ' סאה, ולמדוד איזור מי שהוא חולה וללחוש עליו כמו שנוהגות הנשים מותר דהוי מדידה של מצוה".
ובאדמוה"ז סע' י"ח: אסור למדוד שום דבר בשבת בין ביד בין בחבל, מפני שהוא מעשה חול וזלזול שבת. ומותר למדוד מדידה של מצוה, כגון למדוד אם יש במקוה מ' סאה, או למדוד החור אם יש בו פותח טפח, להביא הטומאה מהחדר שהמת בו להחדר הסמוך לו. ואע"פ שיכולים הכהנים לצאת ממנו לבית אחר, מ"מ כיון שהוא מודד שיעורי תורה אינו נראה כמעשה חול...".
והיינו שמסביר טעם האיסור: "מעשה חול וזלזול שבת", אבל במדידה של מצוה "דאינו נראה כמעשה חול" מותר, שלכן אפי' יש אפשרות למנוע האיסור (שהכהנים יצאו מהבית) אעפ"כ מותרת המדידה.
והוא ממשנה בסוף מס' שבת (קנ"ז א') "ומודדין את המטלית ומודדין את המקוה...ומדבריהן למדנו שפוקקין ומודדין ... בשבת...". וברש"י שם, מודדין: "להתלמד על דבר הוראה".
מדידה של מצוה ביו"ט
והנה יש לעיין ממה שנפסק בשו"ע הל' יו"ט סי' תק"ו סע' א': "אין מודדין קמח ביו"ט כדי ללוש אלא יקח באומד הדעת". ובאדמוה"ז שם מוסיף: "אסור למדוד ביו"ט מפני שהוא עובדין דחול, ונראה כמוכר, אפי' לעצמו (שאינו מוכר כלום) אסור למדוד, ואפי' מתכוין למצוה כגון שמודד קמח עיסתו כדי לידע שיעור חלה לא ימדוד, אלא יקח באומד הדעת, שהרי היה אפשר למדוד מערב יו"ט".
(והוא מגמ' ביצה כ"ט א' וב', מ"הלכה למעשה" משמואל דאסור לאשה למדוד קמח ליו"ט, ליתן לתוך עיסתה, כדי שתטול חלה בעין יפה"..ובב"ח שם: "מאחר שפוסקין כשמואל שאסור, אע"פ שמודד לצורך מצוה כדי למדוד בעין יפה, ה"ה דבפסח דלצורך מצוה היא נמי אסור למדוד...").
וכן בסי' תנ"ו סע' ג': "אע"פ שאין מודדים קמח ביו"ט ללוש, בי"ט של פסח שאין לשין עיסה גדולה מעשרון מותר למדוד ויש אוסרין אלא יקח באומד הדעת ולא ירבה על עשרון". ומוסיף ברמ"א: "וכן נהוג". ובאדמוה"ז שם סע' ט': "...בי"ט יש להזהר לכתחילה למדוד הקמח בעשרון מעי"ט, שבי"ט אסור למדוד אפי' לדבר מצוה כמו שיתבאר בסי' תק"ו, ואם לא מדד מעי"ט יקח עשרון קמח באומד הדעת...".
ולכאורה כיון שנפסק בהל' שבת שמותר למדוד מדידה של מצוה, למה אסור למדוד הקמח בי"ט ובפסח לדבר מצוה? (ואין לת' שהטעם שאין למדוד קמח בי"ט הוא משום שהאידנא נותנין חלה בשיעור מועט, כיון שבפסח הרי אפיית המצה בפחות מעשרון ודאי הוא ענין של מצוה, כדי שלא תחמיץ ואעפ"כ "יש להזהר" כו'. וכנראה מבהירות לש' הזה' דאדמוה"ז, שבשני המקומות מסביר טעם האיסור: דאסור למדוד, "אפי' מתכוין למצוה", או "אפי' לדבר מצוה").
חילוק בין שבת ויו"ט
א)ואולי אפשר לתרץ ולחלק בין שבת ויו"ט : דע"ד דמצינו דבמוקצה (או נולד) הרי חמור ביו"ט יותר מבשבת (בסי' תצ"ה סע' ד', ובאדמוה"ז סע' י"ג) לכמה שיטות, מפני "שיו"ט קל משבת לפיכך אסרו בו המוקצה, כדי שלא יבואו לזלזל בו...", והוא מסברת הגמ' בביצה ב' ע"ב בנוגע לנולד (לר' נחמן), וע"ד סברת הגמ' בהאיבעיא בל"ה ע"ב, ל"ו ע"א (בנוגע לטירחת פינוי ד' ה' קופות, וטלטול מגג לגג), עד"ז במדידה: שביו"ט החמירו יותר משבת ואסרו למדוד גם לדבר מצוה.
אבל לכאורה קשה קצת לחלק כן: א) דאינו מרומז סברא זו בגמ' ופוסקים אלא בנוגע לנולד (ומוקצה), וטירחא. ולא בנוגע שאר איסורי דרבנן ועובדין דחול. ובנוגע לטירחא גופא נשארת הגמ' בתיקו.
ב) מזה עצמו דאין הגמ' מיבעיא באפשריות חילוק בין שבת ויו"ט בנוגע למדידה, נראה לכאורה דאין לחלק ביניהם בזה.
ואולי הסברא: שהחמירו חכמים רק בנוגע למוקצה משום דע"י טלטול מוקצה יבוא להעדר המנוחה -טעם הא' באדמוה"ז ש"ח- וכיון שהתירה התורה אוכל נפש יש לחשוש שיבאו לזלזל יותר בחיוב לנוח בו. ועד"ז באיבעיא דגמ' בל"ה, ל"ו, שהם בקשר לטירחא, שדוקא בנוגע לענים הטרחא שייך לחשוש יותר ולאסור ביו"ט, כדי שלא יזלזלו בו. משא"כ בשאר אסורים, ואפי' אסורי דרבנן, ואפי' מצד עובדין דחול, הרי שבת ויו"ט שוין, ואדרבא, שבת חמיר יותר -וכפי שרואים גם בא' האיבעיות בביצה שם-.
ג) הרי מצינו לדוגמא אסור "שכר שבת" , וישנם המתירים לדבר מצוה (שו"ע ש"ו ס"ה). ובאדמוה"ז סע' י"א שם מביא דין זה גם לגבי יו"ט ואינו מחלק בין שבת ויו"ט בנוגע לשכר מצוה.
ד) והוא העיקר: הרי היתר מדידה של מצוה, אינה מצד שהמצוה דוחה איסור דמדידה, אלא דבמדידה דמצוה אין זה כלל עובדין דחול, ובל' אדמוה"ז: "דכיון דמודד שיעורי תורה אינו נראה מעשה חול", וא"כ גם ביו"ט יהיה הדין דאין בו איסור דמדידה של מצוה.
היה אפשר לעשות מעיו"ט
ובס' מראה מקומות וציונים סי' תנ"ו רוצה לת' ולחלק: דאולי בתנ"ו האיסור הוא משום שהיה אפשר למדוד מאתמול, כמו שנראה בסי' תק"ו.
ולכאורה גם זה יש להבין:
הרי זה דאפשר לעשות מעי"ט הוא סברא שיאסור מדרבנן לעשות מלאכה או"נ ביו"ט (בלי שינוי), כשהיה יכול לעשותה מעי"ט (ולא היה שום הפסד כו'), אבל: א) הרי בסי' ש"ו מתיר מדידה של מצוה, ולא חילק בין אפשר לעשותו מע"ש או לאו. ב) כיון דנפסק בהל' שבת, דאין מדידה של מצוה "נראה מעשה חול", א"כ אין זה אפי' איסור דרבנן מצד "עובדין דחול", כיון דנראה בעליל דאין זה עובדין דחול.
)ולהעיר גם ממג"א שכ"ג סקי"ד, ול' אדמוה"ז שם, ופרמ"ג שם(.
אפשריות המצוה בלי המדידה
ומצד שני: אם נרצה לת' ולחלק: דכיון דהיה אפשר לעשות המצוה בלי מדידתה בי"ט, ע"ד שאומר בתנ"ו דיכול ליקח באומד הדעת פחות מעשרון (שלא יבא לידי חימוץ בנוגע לפסח, ועד"ז בנוגע לחלה), אין מדידה של מצוה מותר, משא"כ במדידה של מצוה שאין לו דרך אחרת, ע"ד כוס של יין או כזית מצה או מרור מותר למדוד, א"כ למה בהל' שבת מותר למדוד החור אם יש בו פ"ט, גם כשאפשר להכהנים לצאת מהבית.
מדידה של זלזול שבת ומדידה הדומה למו"מ
ובס' מראה מקומות וציונים בסי' תק"ו מחלק ומת' באו"א:
בסי' ש"ו מדובר אודות מדידה שהוא "מעשה חול וזלזול שבת", מצד המדידה עצמה. ובזה מותר מדידה של מצוה. משא"כ בסי' תק"ו מדובר במדידה של עובדין דחול "דנראה כמוכר" (ל' אדמוה"ז שם), "דרך חול ודומה למו"מ" (ל' אדמוה"ז שכ"ג ס"א), ובמילא אסורו הוא משום מו"מ ומשו"ז אסור אפי' לדבר מצוה (כמו שמבואר בסי' ש"ו סע' ט"ו-י"ז דאיסור מו"מ הוא גם בדבר מצוה)
אבל לכאורה: הא דאסור מו"מ במצוה הוא רק מקח וממכר עצמו, ולא מה שהוא עובדין דחול הדומה ונראה כמכר (וכמבואר החילוק באדמוה"ז שכ"ג ס"א). ובמילא מדידה
דאסורה הוא רק מפני דנראה כמו"מ, ועובדין דחול, היה צריך להיות מותר בדבר מצוה (ובפרט) דכיון "שהוא מודד שיעורי תורה, אינו נראה כמעשה חול".
מדידה ד"שיעורי תורה" ומדידה לדבר מצוה
ואולי אפשר לחלק באופן אחר: הא דמותר למדוד מדידה של מצוה (בסי' ש"ו) הוא כפי ההסבר דהמג"א ואדמוה"ז: "דכיון שהוא מודד שיעורי תורה, אינו נראה כמעשה חול", וכמבואר לעיל, (שאין הפי' שהמצוה דוחה ענין עובדין דחול, אלא) שכשמודד שיעורי תורה אין זה מעשה חול.
ועיין בסי' ש"ח סע' פ"ח באדמה"ז בנוגע למורה שעות שהיא מודדת הזמן, "ויש לדמותה למדידה האסורה בשבת, ואין להתירה מפני שהיא מדידה של מצוה, שהוא לומד ע"י כלי זו, שלא התירו מדידה של מצוה, אלא כשהמדידה בעצמה יש בה מצוה כגון למדוד מקוה וכיו"ב, אבל כאן המדידה בעצמה אין בה מצוה...".
ובמילא יש לחלק בין מודד שיעור מקוה או פותח טפח, דהוא בעצם מדידת שיעורי תורה, דאין רגילות בענייני חול למדוד מ' סאה ופותח טפח, ובמדידה כזו אין זה מעשה חול ומותרת. משא"כ כשמודד קמח לעיסתו, הרי זה בעצם מדידת חול (מדידת קמח לעשות עיסתו ולאפות פתו), אלא שכונתו הוא לדבר מצוה, וכיון דהוא מעשה חול הרי זה עובדין דחול ואינו מותר משום מצוה.
(ויומתק מה שבמשנה בשבת מובא כדוגמא לההיתר דמדידה, ממעשה דמדידת מקוה ופותח טפח, אולי להדגיש שההיתר במדידה הוא במדידה כגן אלו).
מדידת ומשקל מצה ומרור בליל פסח
לאור הנ"ל יש לעיין בנוגע מדידת ומשקל מרור או מצה בשביל קיום מצותה בליל פסח:
ובפתח דביר ח"ג, סי' ש"ו ס"ק ט"ו חקר והעלה להתיר, מטעם שהוא משקל של מצוה. ושכן נודע לו שכון לדברי הרה"ג החסיד הפרד"ס (מחבר "אות היא לעולם"), שהעלה ג"כ להתיר, וכן היה עושה מעשה בכל לילי פסחים כו'. וכן כתב בפתח הדביר ח"א (דף קצ"ו סע"ב)
ולאור הנ"ל: לפי החלוק בין שבת ליו"ט, היה אסור לשקול בליל פסח. ולפי החלוק בין מה שהיה אפשר לעשות מעי"ט או לא, יש לעיין האם היה יכול לשקול המרור לפני היו"ט. ולפי החלוק בין אפשר לעשות בלי מדידה ולפי אומד או א"א בלי מדידה, יש לומר שמותר לו לשקול בליל פסח. ולפי החלוק בין מדידת דזלזול שבת ומדידה דמו"מ, נראה דכאן שייך למדידה דזלזול לחוד, ובמילא מותר לדבר מצוה. ולפי החלוק בין מדידה של "שעורי תורה" ומדידה של חול לשם מצוה, נראה דמדידה של כזית מצה ומרור הם מדידת שעורי תורה, ומותר לשקול בליל פסח.
כל זה נכתב לפלפולא בעלמא, ובנוגע לפועל מובן דכ"ז שייך לרב ומורה הוראה כפשוט