הלכות מכירת חמץ - 773
מכירת חמץ בחמץ גמור
הרב גדלי' אבערלאנדער
מח"ס פדיון-הבן כהלכתו
ב'לשמע אוזן' עמ' 58 (הובא ב'אוצר מנהגי חב"ד' ניסן עמ' פ אות י) מביא שאצל אדמו"ר הצמח-צדק [בזקנתו] מכרו לחמץ חלה, שיהיה לו מה יאכל במוצאי חג-הפסח.
גם בשטר המכירה של אדמו"ר מוהרש"ב כלולים מוצרי חמץ גמור.
והנה הרבה מקומות החמירו שלא למכור חמץ גמור, ראה משמרת שלום סי' לד: כל מי שיראת ה' בלבו לא יסמוך ע"ז להניח חמץ גמור, כי לא התירו את הדבר אלא מדוחק. וכן כתבו הרבה אחרונים. וצריך ביאור טעם הדבר שרבותינו נשיאינו לא החמירו בזה.
ונראה בביאור הדבר, דהנה ידוע מה שהקשה ה'בכור שור' (מס' פסחים כא, ב): "דהנה מעיקרא דדינא פירכא על מכירת חמץ הנהוג, הלא מוכחא מילתא דהערמה טובא שזה הקונה לאו גברא דאורחיה מעולם לקנות כך, וזה אין דרכו למכור כך ועל הרוב הקונה הוא עני וקונה בכמה מאות חמץ כנהוג עתה שאין מוכרים [אלא] בדבר מועט, ושאר הוכחת טובא. אלא נ"ל כיון דהאיסור מדרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כמ"ש בפוסקים דצריך ליתן כל ממנו ולא לעבור על ל"ת וכ"ש איסור חמור כזה, ולא נשאר כ"א איסור דרבנן שצריך לבערו מן העולם הם אמרו והם אמרו להתיר מכירה זו".
והיינו דהוא חושש מטעם הערמה ולכן אם הוא רק איסור דרבנן שפיר דמי דבמכירה מדרבנן לא חששו להערמה. ומטעם זה כתבו האחרונים שלא למכור חמץ גמור, וכמבואר בס' משכנות הרועים (דרוש עת מצוא, ע' י'): ראיתי המנהג אצל רבינו הרה"ק מוה"ר אברהם מסטרעטין זצ"ל שלא אכל מפסח עד העצרת מחמץ של ישראל שמכרו לנכרי ע"י הערמה הנהוג אצלנו. וראה גם שו"ת עטרת חכמים (לבעל הברוך טעם) חו"מ סי' טו.
אולם רבינו הזקן דיעה אחרת לו דכ"כ ב'סדר מכירת חמץ': "ומי שעלה על דעתו שמכירת חמץ הוא מדברי סופרים לפי המנהג שהכל מבטלין החמץ ואומרים כל חמירא ליבטל ולהוי הפקר כו', שגגה הוא בידו כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחר הפסח… ולכן אם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא".
הרי שדעת רבינו שמכירת חמץ אינו מדרבנן אלא מדאורייתא, א"כ אמאי אינו חושש להערמה? ע"כ משום דסובר דאי"ז בכלל הערמה כיון דהמוכר מוכרו כדין עם כל הקנינים שבחו"מ והקונה קנאו כדין הוי החמץ חמצו של גוי עד לאחר הפסח, ואח"כ כשחוזר וקונה אותו מהגוי הרי זה כאילו קנה לאחר הפסח חמץ גמור שהיה מאז ומעולם שייך לגוי ולזה לכו"ע אין מקום להחמיר. ועפ"ז מובן היטב על מה סמכו רבותינו למכור חמץ גמור לגוי ולא חששו למה שחששו הרבה אחרונים, דלדעת אדה"ז אי"ז הערמה שמועיל רק במכירה מדרבנן אלא מועיל גם אם המכירה הוא מדאורייתא ואין ממה לחשוש.
ולציין שלכאורה חזר כאן אדה"ז ממה שכתב בסי' תמח ס"ח. ששם משמע דאפי' אם הקנין אינו קנין המועיל מדין תורה נמי מפקיע מעליו איסור בל יראה ובל ימצא, מטעם סברת הר"ן כיון שהחמץ לאחר זמן ביעורו אף אם לא היה מוכרו לנכרי לא היה ברשותו של ישראל שהרי אינו רשאי ליהנות ממנו, אלא שהתורה העמידה ברשותו, וכיון דגלה דעתו קודם זמן ביעורו דאין רצונו כלל שיהיה החמץ שלו די בזה להפקיע מעליו איסור בל יראה ובל ימצא. ואילו ב'סדר מכירת חמץ' כותב להדיא שאם המכירה אינה כדת עובר עליו בבל יראה ובל ימצא.