סעיף יא - 772

הנחת פתיתין לבדיקת חמץ

הרב אפרים הלל הלוי העלער

חבר כולל מנחם שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר

כתב הרמ"א סוס"י תלב "ונוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק כדי שלא יהא ברכתו לבטלה, ומיהו אם לא נתן לא עכב דדעת כל אדם עם הברכה לבער אם נמצא", עכ"ל. ומקורו מכלבו (- תחילת חו"מ, עי' גם מש"כ הב"ח בסוף הסי').

ובביאור הדבר שלא נחשב כברכה לבטלה, הגם שלא מצא כלום בבדיקתו, מבואר בביאור הגר"א סק"ט, דהגם שלא קיים כלום בבדיקתו מ"מ לא הוה ברכה לבטלה, דמצינו כעין זה בברכה על השינה בסוכה, וכן בברכת המפיל, שמברך לפני שהולך לישן הגם שאולי לא ישן, אלא וודאי שעיקר הברכה היא על הולך לישן, אף שאינו יודע אם ישן, ה"נ אף שאינו יודע אם ימצא החמץ. (- כן מבואר בדמשק אליעזר על ביאורי הגר"א, עיי"ש).

ומבואר בזה דאם לא הניח פתיתין, ולא מצא כלום בבדיקתו, לא קיים בזה מצות הבדיקה כלל, אלא דמ"מ לא נחשב לבטלה כי כך הוא עיקר תקנת הברכה. וע"ד בהולך לישן ולא ישן, דבוודאי לא קיים כלום שהרי לא ישן, מ"מ לא הוה לבטלה כי כך הי' תקנת הברכה1.

אמנם לאדה"ז בשולחנו דרך אחרת בהך כלבו, וז"ל שם סי"א, ומעיקר הדין א"צ כלל להניח פתיתים הללו קודם בדיקה, שאף אם יבדוק הבודק ולא ימצא שום חמץ בבדיקתו, אעפ"כ לא בירך לבטלה שכך המצוה לבדוק החמץ ולחפש אחריו שמא ימצא ממנו מאומה ואם לא מצא אין בכך כלום וכבר קיים המצוה כתיקונה, עכ"ל.

הרי דעיקר המצוה הוא חיפוש החמץ, ולא מציאת החמץ, ואפי' אם לא מצא כלום בבדיקתו, שפיר נתקיים המצוה כתיקונה, שהרי חיפש אחריו ובדק, ומאי איכפת לי' אם לא מצא כלום בבדיקתו.

וז"ל הכלבו: "אם לא נתן לא עכב דדעת כל אדם עם הברכה לבער אם נמצא" ולכאו' משמע דמדיני הברכה קאתי דאף שלא מצא כלום, ולא קיים כלום, מ"מ אין הברכה לבטלה, "כי דעתו עם הברכה לבער  אם נמצא", ומשמע כדברי הגר"א ודעת אדה"ז צ"ב דל"ל לחדש דגוף החיפוש הוא המצוה, ולא מציאת החמץ2, ולא נחית כהבנת הגר"א, דתיקנו ברכה אף ללא קיום.

ויעוין בהגדת כ"ק אדמו"ר, פיסקא בדיקת חמץ שציין מקור לדין זה "שבלי הלקט סי' רו בשם שו"ת הגאונים, כלבו בשם רה"ג", ולע"ע לא ראיתי עוד שיציינו לדברי שבלי הלקט, ואכן שם מפו' כדברי אדה"ז, וז"ל, אינו חושש אם אינו מוצא דמ"מ ביעור חמץ הוא שמחזר אחריה לבערו, עכ"ל, ודו"ק.

והנה להלכה נקטי' דאם שח קודם שהתחיל לבדוק צריך לחזור ולברך, אבל אם שח לאחר שהתחיל לבדוק א"צ לחזור ולברך כיון שכבר התחיל במצוה שבירך עליה (שם ס"ז). והנה דין זה נאמר אף אם עדיין לא מצא כלום, דמ"מ נחשב התחיל במצוה, כי כבר התחיל בהחיפוש. (ולכן לא הוה הפסק בין הברכה לתחילת עשית המצוה).

ומוכרח מהלכה זו כדעת אדה"ז שעיקר המצוה הוא החיפוש אחר החמץ, ולא מציאת החמץ, ולכן אם כבר התחיל לבדוק, ה"ה כבר באמצע המצוה, אך להגר"א הרי לא התחיל בהמצוה עד שימצא חמץ, והעיקר הוא האם שח לפני שמצא חמץ, או אחר שמצא, וצ"ע3. (ואולי ס"ל שגם זה מתקנת הברכה, דמשום שלא הי' לבטלה לכן ל"צ לברך שנית ועצ"ע דא"כ גם כשהפסיק לפני תחילת הבדיקה לא יצטרך לברך עוד. וצ"ע.)

והערני ח"א דמה מאוד מדוייק מה שמציין רבינו בהגדה "כלבו בשם רה"ג" דבאמת דין זה (- דמעיקר הדין ל"צ להניח פתיתין) לא הובא שם בשם רה"ג, ורק הדין הנ"ל דאם הפסיק א"צ לברך שנית הוא בשם רה"ג, דאכן משם ההוכחה שהבדיקה והחיפוש מצ"ע הוא המצוה גם בלי מציאת החמץ, ודו"ק.