שבת הגדול - 1086

הרב מאיר אלייאני

נו"נ במתיבתא 'תורת אמת', ירושת"ו

כתב רבינו בהגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים: "בשבת הגדול אחר מנחה אומרים עבדים היינו עד לכפר על כל עוונותינו וכו' וכן נוהגים (ודלא כמ"ש בשער הכולל)". הנה שם הביא דעת הגר"א והחת"ס שאין לומר ההגדה בשבת הגדול, ומהגר"א איתא דמאחר ואומר בעל ההגדה יכול מראש חודש תלמוד לומר בעבור זה וכו' א"כ מפורש לכאו' שזמן אמירת ההגדה היא בדוקא בליל הסדר דאז הוא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. והאחרונים שקלו וטרו בזה והעלו תירוצים ופירכות להעמיד את המכילתא על נכון.

אולם הקושיא מעיקרא ליתא, דנפל היסוד נפל הבנין. וי"ל בפשטות דהנה דברי בעל ההגדה "יכול מר"ח" מוסבים על הפיסקה דארבעה בנים, ושם הנוסח הוא והיה כי ישאלך בנך וכדו'. ז.א. בלשון שאלה. וגם השאינו יודע לשאול מסתבר ש'את פתח לו' זה בלשון שאלה ותשובה כי לא יתכן שיענה לו בסיפור בלי שיעורר תמיהתו על עניני זה הלילה. וכמו שהרבי מביא על הפיסקא הנ"ל יכול מר"ח – "וי"א שגם זה מן האמירה לשאינו יודע לשאול (ז"פ, מעשה ניסים)".

א"כ ההו"א דיכול מר"ח קאי על תחילת הענין של שאלה ותשובה, משא"כ למנהגינו שמדייקים להתחיל דוקא מעבדים היינו ה"ז תשובה והסבר בלי שאלה ואין כל חשש גם לא להו"א דבעל ההגדה.