כוסו של אלי' - 1086

מילת בנ"י בליל ט"ו ניסן*

הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי

ר"מ בישיבה

אכילה מפסחו של משה למנוייו

בהגדה של פסח עמ' מב הביא הרבי מהמדרש שבליל ט"ו מלו ישראל עצמם, ושם בעמ' קי (ובאגרות קודש חי"א עמ' קעה) כתב לאחד בענין זה וזלה"ק: מה שהביא פירוש שנמולו ביום דערב פסח ולא בלילה, וגדולה מזה נמצא בריב"א פ' בא שנמולו מבעשור לחודש, הנה אין לפרש כזה בשמו"ר שציינתי שם בהגש"פ (עמ' מב) והוא בשמו"ר פי"ט, ה, ובשהש"ר פ"א, יב, פ"ג, ו)[1], כי שם כתוב בפירוש שרק לאחר שהריחו ריח צלי הפסח שצלה משה נימולו, ובהנ"ל י"ל שזהו מדרשות חלוקות או שכתות כתות היה, וקושייתו איך נמנו על הפסח ואכלו אותו כו' ורוצה לדמות זה לגר שנתגייר כו', לא נראה לי הדמיון, כיון שבמצרים נצטוו בפסח כולם להקריב קרבן פסח, ומה שאכלו בפסחו של משה י"ל שמנה את כולם מה"ט על פסחו הוא, והרי זכין לאדם בכגון דא, ובפרט בפסח מצרים שכמה ענינים מחודשים בו, וקשור בהגאולה והצלה ממכת בכורות, וכהלשון ופסח ה' שבזה כולם שוים עכלה"ק, וראה בזה גם שיחת ליל ב' דחגה"פ תש"ל אות ד', ובס' בצל החכמה ע' 323 ביחידות של הרבנים הראשיים ז"ך אדר שני תשמ"ו, וראה גם בפירש"י (פ' בא יב, ו) שכתב שנימולו בלילה.

ועי' גם בשו"ת 'טוב טעם ודעת' להג"ר שלמה קלוגר (מהדורא תליתאי ח"ב סי' קיא) שהקשה ג"כ הקושיא שאיך אכלו מפסחו של משה שהרי הי' שלא למנויו? ותירץ וז"ל: מיהו יש לומר שמשה רבינו ידע זה וכוון עבור כל כל מי שירצה לאכול ויהיה מוכח דבפסח לא בעינן דעת וכמ"ש בנדרים לו, א, ע"ש עכ"ל, וזהו ע"ד שכתב הרבי.

והנה בפשטות צריך לפרש הכוונה, דמה שמינה משה כולם על פסחו פעל לא רק שהיו מותרים באכילת קרבנו, אלא דגם כל מעשה ההקרבה הועיל בשבילם, כיון שצריך מינוי גם לגוף מעשה ההקרבה דקרבן פסח, ולכאורה כיון שלא היו נימולים עדיין איך שייך לעשות הפסח בשבילם, הרי פסק הרמב"ם (הל' קרבן פסח פ"ב ה"ה): "שחטו שלא למנוייו או למי שאין כל אחד מהן יכול לאכול כזית או ששחטו לערלים או לטמאים פסול", וכדתנן במתניתין פסחים סא, א? הנה ע"ז מבאר הרבי "כיון שבמצרים נצטוו בפסח כולם להקריב קרבן פסח", במילא הועיל המינוי גם על אלו שלא היו נימולים, אלא דלפועל בלילה לא היו יכולים לאכול מצד הדין ד"וכל ערל לא יאכל בו", לכן מלו א"ע ועי"ז היו יכולים לאכול. ואף דלפי"ז היו יכולים גם להקריב קרבן פסח בעצמם כשם שהיו יכולים להימנות בקרבנו של משה, מ"מ לפועל לא עשו כן, ורק בלילה שהיתה נפשם קוהא לאכול כשהריחו ריח צלי הפסח שצלה משה נימולו ואכלו, ולכאורה הדבר צריך ביאור, דלמה מעשה הקרבן הי' שייך להם אף שהיו ערלים, אבל לא אכילה דהרי להלכה אין חילוק ביניהם?

הציווי דערלות מעכבת בק"פ הי' בלילה

ויש לפרש ע"ד שכתב באור החיים (שמות יב, מג) שהציווי דערלות מעכבת לא נאמרה לישראל אז עד הלילה בזמן אכילת הקרבן וז"ל: ויאמר ה' וגו' זאת חקת הפסח. קשה למה לא אמר דבר אל בני ישראל כסדר האמור בכל מצוה ומצוה. ולפי מה שכתבנו (לעיל פסוק ג) כי פרשה זו נאמרה בי"ד בניסן לא הוצרך לומר דבר כי היא סמוכה עם דברו אל כל עדת ישראל שאמר שם. ויש לתת טעם למה לא נכתבה במקומה. כי לצד שמצוה זו בשלימות ישנה בפסח דורות נאמרה אחר יציאת מצרים לומר כי כל זה בשלימות מעכב לדורות. וראיתי מדרש רבותינו (שמות רבה פי"ט) שהוציא ה' רוח מגן עדן ובשם פסחו של משה ונתקבצו כל ישראל ואמרו לו משה רבינו בבקשה האכילנו מפסח שלך אמר להם אם אין אתם נימולים אין אתם אוכלים דכתיב זאת חקת הפסח וגו' מיד נתנו עצמן ומלו וכו' עד כאן. הנה לפי מדרש זה לא קשה למה לא אמר דבר וגו' או לאמר, כי פרשה זו למשה ולאהרן נאמרה וצוה אותם כל בן נכר וגו' ואחר שבאו ישראל לצד אכילת פסחו של משה המבושם מלו עצמם עכ"ל.

 ובהגש"פ 'קרן לדוד' (עמ' לד) כתב דלפי דברי האור החיים מיושב קושיא גדולה דאיך שחטו את הפסח בעוד יום כל זמן שלא מלו עדיין, דאסור לשחוט הפסח על ערלים (פסחים סא, א)? ולפי הנ"ל ניחא דלפי דבריו לא היה נוהג אז דין שחטו לערלים פסול כיון שלא נצטוו על זה בדיני שחיטת קרבן פסח שנאמר לישראל, רק למשה רבנו נאמר, והוא אמרה להם בעת אכילת הפסח דכל ערל לא יאכל בו, ולא נצטווה לאמרה להם קודם השחיטה לפ"ד המדרש, אלא דאנן השתא בתר דכתיב כל ערל לא יאכל בו אמרינן שחטו לערלים פסול מאיש לפי אכלו כמבואר בפסחים סא, א עיי"ש, וכנראה שזהו גם כוונת הרבי שהציווי לקרבן פסח היו לכולם, דאז לא נצטוו עדיין דערלות מעכבת, ומפורש כן בלקו"ש חי"ז ע' 125 דדייק ממדרש הנ"ל וז"ל: פון מדרש (ובפרט אין שה"ש רבה) איז משמע אז משה רבינו האט בכלל ניט איבערגעגעבן צו אידן דעם ציווי "וכל ערל לא יאכל בו" ביז (ביינאכט ווען) די אידן זיינען געקומען בעטן ביי משה'ן "האכילנו מפסחך" עכ"ל, וראה הערה 12 שם.

ועי' גם בחי' הגרי"ז פ' בא שכ"כ וז"ל: בתוספתא דפסחים פ"ח "אחד פסח מצרים ואחד פסח דורות מי שהיו לו עבדים שלא מלו ושפחות שלא טבלו מעכבין אותו מלאכול בפסח", צ"ע למה נקטה התוספתא דוקא עיכובא דאכילה שמעכבין אותו מלאכול, והלא מילת זכריו ועבדיו מעכבת בין באכילה ובין בעשי'? והנה בפירש"י פ' בא על הפסוק דזאת חקת הפסח כתב דבי"ד בניסן נאמרה פרשה זו, וצ"ב מנא לי לרש"י הא מילתא דהפרשה נאמרה בו ביום, ויעו"ש ברמב"ן שהוכיח דהפרשה הזאת נאמרה גם על פסח מצרים מדכתיב בסיפא דהך פרשה ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה וגו', אבל אכתי לא נתבאר מנלן דנאמרה דוקא בו ביום ולא באיזה ימים מקודם? אולם יעו"ש בפירש"י על הקרא דוהי לכם למשמרת שכתב דהמילה היתה באותו הלילה של ט"ו עיי"ש בדבריו, והמקור הוא מדברי המ"ר שמות פי"ט ושה"ש על הפסוק עד שהמלך במסבו עיי"ש עד שמשה וישראל מסובין ואוכלין פסחיהם וכו', והיתה נפשם קוהא לאכול, אמרו לו משה רבינו תן לנו מה נאכל אמר להם משה כך אמר לי הקב"ה כל בן נכר לא יאכל בו, עמדו והפרישו הנכרים שביניהם וכו', אמר להם כך אמר לי הקב"ה וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו, עמדו ומלו את עבדיהם וכו', אמר להם כך אמר לי הקב"ה וכו' כל ערל לא יאכל בו, מיד כאו"א נתן חרבו על ירכו ומהל עצמו ע"כ. והן הן דברי רש"י דהמילה היתה בלילה בשעה שמשה וישראל מסובין ואוכלין פסחיהם, ולפי"ז הרי נמצא דבשעת עשיית הפסח עדיין ערלים היו, ובע"כ מוכרחים אנו לומר דהפרשה הזו נאמרה למשה אחרי שכבר עשו כל ישראל את פסחיהם, ובשעת עשי' עוד לא נאמר הדין דערלות מעכבת בעשיית הפסח, והיו הפסחים כשרים אף שנעשו בערלות, ומשו"ה היו יכולים לאכול מהם בלילה אחרי שמלו עצמן ועבדיהם, והלא קי"ל דכל הדברות למשה היו רק ביום ולא בלילה כמבואר במכילתא פ' בא פ"א יעו"ש, וא"כ בע"כ דהפרשה הזו נאמרה למשה בי"ד לפני חשיכה אחר שעשו פסחיהם, והוא אמרה לישראל בלילה בשעת אכילת הפסח, וזהו שכתב רש"י דבי"ד בניסן נאמרה פרשה זו, ולפי"ז מבוארים היטב גם דברי התוספתא דנקטה רק לעיכובא דערלות של אכילה ולא של עשי', כיון דבאמת בפסח מצרים עוד לא נאמר הדין דערלות מעכבת בפסח רק לאחר עשיית הפסח, והי' שם רק עיכובא דאכילה לבד כמו שהבאנו מדברי רש"י והמ"ר דהעשי' היתה בעודם ערלים, ורק בליל ט"ו הוא שמלו עצמם ועבדיהם ואכלו הפסח, והן הן דברי התוספתא דאחד פסח מצרים וכו' מי שהיו לו עבדים שלא מלו וכו מעכבין אותו מלאכול בפסח לאכול דוקא אבל לא לעשות, דבשעת עשי' עוד לא נאמרה כל הך פרשתא דערלות מעכבת בפסח וכש"נ עכ"ד, וזהו כנ"ל.

אלא דלפי דבריו יוצא שבאמת עשה כאו"א קרבן פסח בעצמו כיון שאז לא הי' עדיין הדין דערלות מעכבת, אלא דכיון שלא היו נימולים עדיין, עשה הקב"ה שיהא נפשם קוהא לאכול מקרבנו של משה מצד הריח דג"ע, וכיון שאז נצטוו דוכל ערל לא יאכל בו, לכן מלו א"ע והיו יכולים לאכול מהקרבן שלהם, אלא דלכאורה לפי"ז אכתי קשה, דבפשטות משמע שאכלו גם מקרבנו של משה שהרי לזה הי' נפשם קוהא וכו' והלא אינו נאכל אלא למנוייו? ואולי י"ל דבזה סב"ל ג"כ כפי שתירץ הרבי שמשה רבינו זיכה להם מעיקרא בקרבנו, והוא תירץ רק הקושיא דאיך הועיל להם הקרבת הקרבן לפני שמלו א"ע.

אם יש איסור לאכול שלא למנוייו

 או אפשר לתרץ כדעת הר"ש בספרא פ' צו פ"ט פי"ג דליכא איסור כלל לאכול שלא למנויו שהרי לא מצינו ע"ז לא לאו ולא עשה, והא דתנן דאינו נאכל אלא למנויו, היינו דאינו יוצא יד"ח במצות אכילה שלא למנויו, אבל אם כבר יצא יד"ח יכול לאכול גם מפסחו של חבירו ע"ש בארוכה, וראה בס' כנסת הראשונים זבחים נה, ב, שהוכיח שכן הוא גם דעת הרמב"ם שכתב ברפ"ב מהל' ק"פ: "אין שוחטין את הפסח אלא למנוייו שנאמר תכוסו על השה מלמד שמתמנים עליו כשהוא חי", ולא כתב כלשון המשנה (זבחים נו, ב) "ואינו נאכל אלא למנויו", וכ"כ בחי' הגרי"ז יוסקביץ ברורי הלכה סי' מו – שלא כמ"ש בכס"מ שם פ"ט ה"ז בשיטת הרמב"ם שיש איסור עשה לאכול שלא למנויו – וראה גם בחי' הגר"מ זעמבא הי"ד סי' ד' שכ"כ, וכ"כ הגר"י פערלא בסהמ"צ (ח"ב ל"ת קעה קצד, ד) ובקובץ דגל התורה מז, א. עיי"ש, דלפי זה לא קשה איך אכלו מפסחו של משה הא הוה שלא למנויו, כיון דליכא שום איסור לאכול שלא למנויו, ולפי שיטה זו א"ש גם הא דאמרינן בהגדה כל דצריך ייתי ויפסח ומקשים דהלא אינו נאכל אלא למנוייו ולפי הר"ש א"ש.

ועי' באור החיים שם בהמשך דבריו על מדרש הנ"ל וז"ל: וקשה לדברי המדרש איך יכול ליתן להם מפסחו והלא אין הפסח נאכל אלא למנוייו? ואולי שאמר להם כן כדי שימולו וכשימולו יהיה כמו כן פסחיהם כפסחו של משה מבושם. וראיתי ראיה לדברי המדרש שלא רצו למול ממה שאמר ביחזקאל (כ') וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי וגו' ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים, הרי שלא קבלו עשות מצותיו יתברך עכ"ל, ועד"ז כתב הרד"ל בהגהותיו במד"ר שם (אות טז), ולפי האור חיים יוצא דאכלו רק מק"פ שלהם ולא מפסחו של משה.

אכילה מב' קרבנות

ואף דפסק הרמב"ם פ"ג ה"א שאין נמנין על שני פסחים, כבר הקשו בנו"כ שם דאיך זה מתאים למ"ש בפ"ב הי"א: "והממנה עצמו על שני פסחים אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון" הרי דשייך מינוי בב' קרבנות? ואולי אפ"ל ע"פ מה שכתב בס' 'מלכי בקדש' (פ"ב שם) דבהממנה עצמו על שני פסחים אין שייך אין ברירה משום דאמדינן דעתי' דמשעת שחיטה בתרוייהו ניחא ליה, ואינו מקפיד בזה יותר מזה, לפיכך יאכל מן הראשון דעילויה נמי נתכוון וניחא ליה, ולא אמרו דהממנה עצמו על ב' פסחים אינו אוכל משניהם וכדלקמן פ"ג אלא דוקא היכא דנמנה על מנת לאכול אחד מהן דאין ברירה, אבל הכא דתרווייהו בעי מיכל ולא קפיד בזה יותר מזה אכיל מן הראשון עיי"ש.

וכ"כ בס' 'מזל שעה' שם בפ"ג, דהא דאין נמנין על שני פסחים כאחד, היינו כשאין רצונו ולא הוה בדעת לאכול אלא מאחד מהם, הילכך שייך שפיר "אין ברירה" דכי אתי למיכל מהאי דילמא בשעת שחיטה הוה דעתיה בהשני, אמנם אם היה רוצה להמנות על שני פסחים כאחד בגמר דעת ורצון גמור לאכול מזה וגם מזה, טובים השנים זוכה לשתי שולחנות, דכל כי האי משום ברירה ליכא דהא מתחילתו עד סופו כבר בירר דעתו דבעי אכיל מזה וגם מזה, ואוכליו ומנוייו דתרווייהו הוה עיי"ש. וא"כ עד"ז אפ"ל הכא דמשה רבינו ידע שירצו בודאי לאכול גם מפסחו ולכן מינה אותם.

והנה אי נימא כן שאכלו מפסחיהם שלהם לא קשה הא דמקשים, דהרי בפסחו של משה לא הי' כזית לכאו"א מישראל? דלפי הנ"ל א"ש בפשטות, דקיום מצות אכילה בכזית הי' אצל כאו"א בפסח דילהו.

אמנם בדעת הרבי נראה דסב"ל שהם עצמם לא הקריבו ק"פ, ואכלו רק מקרבנו של משה, וכדמשמע בשיחת ליל חגה"פ הנ"ל עיי"ש, ולכן הקשה הרבי שם ובס' בצל החכמה שם ושקו"ט בארוכה איך הי' כזית בשר לכאו"א מקרבנו של משה, והוזכר שם הסברא די"ל דאכילה לא מעכבא עיי"ש.

וילע"ע שהרי הדין הוא דאין ממנין אחר לקרבן פסח שלא מדעתו כדאיתא בגמ' נדרים לו, א, "הפריש פסח על חבירו – לא עשה כלום" וכן פסק הרמב"ם שם פ"ב ה"ח עיי"ש? (הובא בלקו"ש חכ"ו ע' 69 הערה 10) ואיך מינה אותם משה שלא מדעתם? והג"ר שלמה קלוגר הוכיח מזה גופא כנ"ל דאי"צ דעת, אבל סו"ס קשה שהרי לפועל נפסק ההלכה כנ"ל שצריך דעת?

ועי' שו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן רכד שהקשה בהא דאיתא בפרקי דר"א פרק לב והובא ברש"י (בראשית כז, ג) דרבקה צוותה ליעקב שיביא שני גדיי עזים ליצחק לקרבן פסח והרי זה היה שלא מדעתו של יצחק והוי שלא למנוייו? וכתב דלפי פשטות הסוגיא בנדרים דף לו, א נראה להדיא דתליא אי שה לבית אבות דאורייתא, דאם הוא מן התורה שפיר מפריש על חבירו, ועיין מנחת סולת מצוה ה' אות ג', ושפיר י"ל דרבקה סברה כן וציותה ליעקב להביא פסח עבור יצחק עיי"ש, אבל צ"ב דאי נימא שיש להוכיח מכאן דשה לבית אבות דאורייתא ואפשר לימנות שלא מדעתו למה לא הוכיח כן בהסוגיא שם? ולפועל פסקינן להיפך?

ונראה לומר גם בזה כמ"ש בהמכתב דפסח מצרים שאני שכמה ענינים מחודשים בו, והיינו שזו היתה הוראת שעה, וכ"ז הי' רצון הקב"ה כדי שימולו א"ע ואין להוכיח מזה לדורות.

קרבן פסח לפעמים באופן של קרבן ציבור ממש

ויש להוסיף עוד בענין זה שמצינו חידוש גדול שהובא בס' זרע אברהם (סי' ד') מהג"ר מנחם זעמבא הי"ד, בענין הקרבת קרבן פסח, שהביא הא דאיתא במכילתא פ' בא פרשה ה: "מנין אתה אומר שאם אין להם לישראל אלא פסח אחד שכולן יוצאין בו ידי חובתן ת"ל ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" ומובא בקידושין מב, א, בלשון אחר: "מנין אתה אומר שכל ישראל יוצאין בפסח אחד ת"ל ושחטו" ובפירש"י כתב וז"ל: דסבר אין אכילת פסחים מעכבת, אולם לשון המכילתא משמע דאם יש להם שפיר אכילה מעכבת, רק דאמר שאם אין להם אלא פסח אחד יוצאין בו, ומצאתי בפירוש "ברורי המדות" במכילתא שם, שהוכיח מכמה דוכתי דשיטת המכילתא דאכילת פסחים מעכבא, וביאר הכוונה דאם אין להם לישראל אלא פסח אחד יוצאין בו בלי אכילה דהוי אז כקרבנות ציבור הבאין בטומאה שאין נאכלין, אבל היכא דאפשר, אכילה מעכבא, וזה צ"ע דהא משנה מפורשת בפסחים (עו, ב) ה' דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה חוץ מפסח משום דעיקרו לאכילה?

ונראה מתוך לשונו דכמו דיש חובת ציבור בתמידין ומוספין, והיינו שכל הציבור ביחד מביאין קרבן אחד, כן יש חובת ציבור בפסח שכל הציבור יביאו פסח, ועוד יש בפסח יתר על זה חובת כל יחיד כדי שיקיים האכילה, ומ"מ לא מצינו שיהי' חיוב להביא פסח אחד לכל הציבור ביחד לבד הפסחים שמביאין כל אחד ואחד, משום דכיון דפסח אתי' בכנופי' והוי כמו קרבן ציבור כיומא (נא, א) יוצאין הציבור בזה. ובפסח ציבור לחודי' לא יצאו, שהרי יש חיוב מיוחד לקיים מצות אכילה, דבחיוב היחיד האכילה מעכבא, וזו כוונת המכילתא לפ"ד, דאם אין להם רק פסח אחד, אזי יש חיוב מצד חובת הצבור, וחובת הציבור מתקיים אף בלי אכילה ככל קרבנות ציבור דאין אכילה מעכב, וזה חדש מאד שיהי' חובת ציבור בפסח, והי' ניחא לפי"ז הא דיומא (נא, א) "ונוהג בציבור כביחיד" דפריך הש"ס ונוקמה בפסח, ותמהו תוס' ישנים שהרי בפסח לא שייך ונוהג בציבור כביחיד? ולפי הנ"ל הדברים כפשטן דיש פסח ציבור ופסח יחיד וכו עיי"ש עוד ובסי' ו'. דלפי"ז לכאורה הי' אפ"ל דגם קרבנו של משה הי' בגדר זה ובמילא אכילה לא מעכבא.

ובפרשת פינחס מנתה התורה כל קרבנות המועדים, וכתוב (כח, טז) "ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחודש פסח לה'" (ועי רש"י אמור (כג, ה) דקאי על קרבן פסח) ולכאורה צ"ב דמה שייך הכא ענין הקרבת הפסח אצל כל קרבנות המועדים וה"ז קרבן שקרב ע"י כאו"א ולא קרבן ציבור? ולהנ"ל ניחא כיון שיש בפסח גם דין של ק"צ במקום דאין היחידים מביאים, שפיר הוזכר דין זה אצל כל קרבנות הקרבים ע"י הציבור ברגלים.

אבל ראה לקו"ש חי"ח עמ' 113 שנתבאר דעיקרו ומהותו של קרבן פסח הוא קרבן יחיד, שהרי כל חבורה צריכה להביא קרבן לעצמה מממון שלה (לא מממון הלשכה כסף ציבורי), וכן יש בו אכילת בעלים, אך יש בו גם גדר של קרבן ציבור, שהרי הוא אתי בכנופיא, והוא נשחט בכיתה בקהל (שלש כיתות שכל אחת קהל). וניתן להגדיר את המושג ציבור בשני אופנים: א) צירוף של יחידים רבים. ב) מציאות חדשה מציאות אחת של ציבור. ולפי זה יש לבאר את הגדר של ציבור בקרבן פסח כך: זה לא קרבן ציבור שבו נהי' כלל ישראל מציאות אחת, אלא כל ישראל (ציבור) נשארים מציאות של יחידים רבים (או על כל פנים של שלש כיתות) עיי"ש, וזהו לא כפי שנת' לעיל.